שושנה פרום בת ה־80 משכה אתמול לאיטה את עגלת התינוק הישנה שבה היא מובילה את סחבותיה זה שנים ברחובות ירושלים. לאיטה עלתה את המדרחוב השומם. "לא, אני לא מפחדת, לא יודעת מהמלחמה", אמרה ביידיש והמשיכה בדרכה. מסכת גז לא הייתה לה בעגלה.
לא הרחק משם ניסו אירנה וגבריאל שטרן, עולים חדשים שהגיעו מברית־המועצות רק לפני שבוע, למצוא את הבנק, שבו פתחו לפני יומיים חשבון. "שמענו שיש מלחמה, אבל ישראל הכי חזק בעולם, ואנחנו לא מפחד", הסביר גבריאל ושאל אותי, כאשר הפתק בידו, איפה בנק הפועלים.
בשעות לפני הצהריים אתמול היו אלה כמעט האנשים היחידים ששוטטו ברחובות השוממים של מרכז העיר ירושלים. החנויות היו סגורות. האוטובוסים נסעו בתדירות נמוכה מאוד. מוניות כמעט שלא נמצאו.
ורק בשני מוקדים הצטופפו ירושלמים מודאגים: בתחנות לחלוקת מסכת אב"כ ובמרכולים. מי שהיו אדישים עד עתה הלכו להצטייד במשהו. ומי שכבר הצטיידו, מיהרו לקנות מוצרי מזון בסיסיים: חלב, לחם, גבינות וביצים. סניפי הבנקים היו פתוחים רק בחלקם. הפקידים המעטים דיווחו על שניים־שלושה לקוחות בשעה בלבד. פה ושם נכנס סוחר או מי שהיה בידו כרטיס טיסה לחו"ל וביקש לרכוש מט"ח.
בשלוש אחר הצהריים נראו לפתע יותר ויותר אנשים ברחובות הבירה. דומה שהמתח פג במקצת, אך כעבור שעה באה הודעת דובר צה"ל ברדיו, שהסכנה טרם חלפה ולא פחת הסיכוי שטיל או שניים יירו לכיוון ישראל. וההודעה הזאת, יחד עם החשכה שירדה על ירושלים, עשו את שלהם: הרחובות התרוקנו במהירות, ולפנות ערב שוב היה קשה להבחין בעוברים ושבים. חוץ מאלה כמובן שנקראו לעבודות בתוקף צווי החירום לקריאה לשירות עבודה.
מערב ירושלים עברה את היום הראשון של מלחמת המפרץ בשקט. עכשיו מצפים כאן לשבת שקטה.
