להקת הג'ירפות/ בתחילת הסגר השלישי השמש זרחה. כל אחד נהיה מר פייזר. כל רגע נוסדה מפלגה בחדשות. ואני קראתי לזה "שניים אוחזים באוויר. זה אומר, 'שלי הוא' וזה אומר, 'שלי הוא'". חוץ מזה, עדיין כל דקה התפרק עוד עסק לרסיסים. והתרבות ואנשיה? מצבנו הרע נשאר קבוע כשהיה.
ובכל זאת ולמרות הכל, כשגיליתי את הסיפור על הג'ירפות הנמוכות, סימסתי בהתרגשות לחברי הטוב אלעדיק ודיווחתי שבקניה ובנמיביה נתגלו שתי ג'ירפות נמוכות קומה בגובה שני מטרים וחצי, לעומת גובה שישה מטרים של הג'ירפות הרגילות. וכדי לחדד את הסימוס צירפתי אמוג'י של דג מעופף (כי לא מצאתי באותו רגע אמוג'י של ג'ירפה).
אז אלעדיק עף על התגלית בטירוף, ומיד השווה את פלא הג'ירפות הנמוכות לאפשרות של מציאת נמלים גבוהות, או מוטציות מדרום־אפריקה.
ומה הסיבה שהג'ירפות נמוכות? שאל.
אולי פגם גנטי, אמרתי. ויודע מה? לאור העובדה שגם אנחנו בני האדם התנמכנו בתקופה האחרונה, אז מה הפלא שגם הן?
א"י ואיי/ ג'ירפה שלא מגיעה לצמרת העץ, מה היא שווה בעצם? הירהרתי במטבח הקטן שלנו שבו שהיתי לאחרונה יותר מהרגיל, אם זה כדי לאכול (עצבים), או כדי לרחוץ כלים (חובה). ובעודי משוטט במטבח, נתקלו עיניי בשקית קמח הכוסמין על השיש, קמח שנועד לאפיית לחם המחמצת שאנחנו אופים ואוכלים בזמן האחרון, כי זה "בריא" (מכירים את המשפט הזה?).
ומה שתפס אותי בשקית היה הכותרת שרשומה עליה, "הקמח הזה נטחן בטחנות הגדולות של א"י בע"מ". אז גם מזה עפתי. כי ראשי התיבות "א"י בע"מ" הזכירו לי עולם ישן שבו היו משתמשים בקיצור הזה כדי לתאר את ארץ ישראל. בערך כמו כינוי החיבה החדש צוץ שפשט בארץ בגלל הסדרה 'חזרות'. או כמו "איי" שצועקים כשכואב נורא.
הציפה בלילה/ איי, כמה בא לי לעשות עוד אלבום, חשבתי כשקראתי את הראיון עם פול מקרטני שפורסם במוסף זה בשבוע שעבר. "קח אוויר. הרגע סיימת אלבום בהפקת דודו טסה", עניתי לעצמי. וזו הייתה רק דוגמית לשיחות הסגר שאני מנהל עם הפנימיות שלי. כי באין חיצוניות זה מה שנותר.
ובחצי הלילה התעוררתי וגיליתי שהציפה הסתבכה לי עם שמיכת הפוך ונבלעה בתוכה. והרגשתי אבוד ובלוע כמו יונה בבטן הלווייתן, עד שהתייאשתי מהבלגן במיטה, נרדמתי וקמתי עייף. וכששתיתי קפה של בוקר בחצר ראיתי לפתע להקת ג'ירפות נמוכות חולפת בדהרה אחרי מכונית הזבל, ובעקבותיה את המוטציה הדרום־אפריקאית. הייתכן שגם הג'ירפות וגם המוטציות עלו ארצה? הזיתי.
נו ריאן דה ריאן/ בשישי האחרון, כשעוד לא הספקנו לריב על שטויות בגלל הסגר הלוחץ, התיישבנו לארוחת ערב מוקדמת (בלי ילדים, נכדים וחברים) וחיסלנו חצי מלחם המחמצת.
אחר כך צפינו בערוצי החדשות כדי לראות אם החמצנו משהו מגבעת הקפיטול, מעלילות השריף טראמפ, ומהפוליטיקה הישראלית, ונתפסנו דווקא על האייטם הסוגר, שבו אירחה הכתבת הפוליטית רינה מצליח את ליאור סושרד, שהוא לא פוליטיקאי מצוי, אלא מנטליסט נדיר.
סושרד הפך אותי ביום ההולדת הלפני־אחרון שלי מזמר מקומי לג'ירפה קטנה ששרה, ומרינה מצליח הצליח להוציא את הילדה שבה. במיוחד כששלף במפתיע מאייפונה תמונות של הזמרת אדית פיאף, אחרי שציינה שהחלום הכמוס שלה היה לראיין את הזמרת הצרפתייה (נמוכת קומה גם היא) שכבר מזמן מתה. מודה שהתרגשתי, כי אהבתי פעם את פיאף עם "הנו ריאן דה ריאן" (מתוך השיר ‘לא, אינני מתחרטת על דבר’) הזה שלה שהידהד אצלנו בשכונה לרוב בבתים של אלה שדיברו פרנסאווית, כלומר צרפתית.
מעבר דירות/ פצצה הוטלה עליי כשמ' פרשה בפניי את התיאוריה הבאה: כיוון שהקורונה הביאה איתה הבנה עמוקה שאנחנו חסרי אונים, נמוכים כמו ג'ירפות, וכמובן לא נצחיים, אז אני חייבת התחדשות. ואם התחדשות, אז בוא נעבור דירה.
כן, הבנתי מאיפה זה בא לה. כי השכונה השקטה שלנו בר"ג א"י הפכה לאחרונה לאתר בנייה רועש. משאיות הבטון סתמו את הרחובות. אבני המדרכות שהוחלפו יצרו בורות חול, ובלילות הסתובבנו חיוורי פנים בין התנים כדי למצוא קצת כחול לבן שאזל. כלומר חניה.
היא רק לא ידעה שנבהלתי מהרעיון כי סבא שלי האהוב מת כשעבר דירה והשאיר לי טראומה בגיל תשע. וחוץ מזה, לעבור מעירי ר"ג מלאת המשפטים משיריי שצוירו ברחובותיה, להיפרד ממכסחי הזבל היום־יומיים שאת פניהם אני כבר מכיר, זה נראה לי לא פחות מפחיד מלעזוב, נניח, את א"י בע"מ.
משאית טראמפ מאחוריך/ בבוקר השלישי לסגר נדבקה לי משאית בטון לתחת ברכיבה וכמעט כיסחה אותי. זה היה מפחיד כאילו כל גבעת הקפיטול הסתערה עליי. כאילו הדמוקרטיה מתה. כאילו טראמפ בעקבותיי.
וכשראש ממשלת א"י בע"מ הבטיח מיליוני חיסוני פייזר שיאפשרו לנו לצאת מהמגייפה, זה גרם ישר לחבר'ה שלי מהתרבות לפנטז על קיסריות בקיץ.
מעניין אם הג'ירפות הנמוכות יודעות שהן נמוכות, סימסתי לאלעדיק, שענה: מעניין אם מעניין להן כמו לנו.
פרק אחרון/ השבוע שודר הפרק האחרון של 'חזרות' ועכשיו נשארנו רק עם שאריות 'ברידג'רטון' וכל הסרטים על המגפה. קשה היה לגמור עונה ויותר קשה היה, כך מתברר, להיפרד ממנה.
השיר של עמיחי/ שירים מכניסים את החיים לפרספקטיבה והבנה. במיוחד אם מדובר במשורר פגזי כמו יהודה עמיחי. "אתה חייב לקרוא את השיר שלו, אמרה בתי שירי. "הוא מדבר על נצח, אהבה ובזבוזי זמן שאין לנו".
אוקיי, שלחי לי אותו, ביקשתי, והיא שלחה.
וכך כתב עמיחי:
"אדם חייו ארוכים מאוד לראות חול הופך כביש, / וכביש שוב לחול, / ולאהוב שוב את האישה שפעם אהב. / אנחנו מופתעים כל כך ממאות חגי חנוכה בחיינו, / ומאלפי חגי פסח ומרבבות ימי שבת.
כמו שאתה בא לארץ צפונית בקיץ / והשמש שוקעת והיום נמשך / ואתה אוכל ושותה ויוצא החוצה והיום נמשך. / ואתה אוהב, ואתה קורא / והיום נמשך.
אבל אדם חייו קצרים. / ואילו חיינו חיי נצח לא הייתה לנו אהבה ולא כאבה.
ואני זוכר שאמרתי לך לפני שנים 'בואי אליי היי שלי, / אני אוהב אותך כל כך'. / ובכית ואמרת: ‘באת בזמן לא טוב, / אני רתוקה בכל גופי ונפשי / לאיש היפה והרע הזה’. / והלכתי מאיתך וליבי נשבר בתוכי.
אבל אילו חיינו חיי נצח, / לא היה נשבר ליבי. / והייתי אומר לך: אין דבר, ניפגש בעוד אלף שנה, / ואולי בעוד מיליון שנה ואז תהיי שלי".
וואו, איזה שיר. והוא הוליד אצלי מחשבות על ימי הקורונה המבוזבזים שאילו היינו חיים לנצח, בטח לא היינו חשים בבזבוזם.
בדרך לחיסון השני/ הייתה שעת בוקר מוקדמת כשנכנסנו למכונית. וכשחלפנו ליד מחסום משטרה ידענו שלא שברנו את הסגר כי הרי נסענו להתחסן בשנית. וכשברדיו ניגנו את פול מקרטני החדש נזכרתי שקראתי פה לפני שבוע שהוא בא כל יום בסגר הבריטי אל בתו מרי כדי לשחק עם הנכדים שלו. וכיוון שהסגר פה מנע מכולנו לפגוש את אהובינו הקטנים, הסיפור הזה שלו נגע לליבי יותר מכל הסיפורים שלו על ימי הביטלס.
"כשהכל יעבור אקח אותם לראות את הג'ירפות הנמוכות", מילמלתי לעצמי, ופתאום שמתי לב שהנמוך שבתוכי גבה קצת.
