"מתחילת משבר הקורונה מטילים עלינו גזר דין מוות. נותנים לבעלי המסעדות לגסוס לאט לאט. ואם זה לא מספיק, גם מייצרים שנאה בין העסקים. כי במציאות של היום יש מי שמפרים את החוק בעוד שעסק כמו שלי סגור ואפילו טייק אוויי אסור לי. אני יכולה להעביר ביד שלי את המשלוח של הארוחה לשליח שיבוא לקחת מהמסעדה שלי, אבל לקוח מהשכונה אסור לי לתת. זה אבסורד. וכל זה בזמן שקונצרנים גדולים כמו רשתות הסופר מוכרות במתחם סגור אוכל מבושל מוכן בטייק אוויי, רבנים מחליטים שתלמידי בתי הספר ימשיכו ללכת כרגיל לבית הספר, ועשרת־אלפים איש במגזר החרדי בירושלים הולכים חופשי להלוויה.
"בזמן הזה אנחנו נמשיך לשבת ולחכות שהמשיח יגיע להושיע אותנו? אנחנו חייבים להתפרנס, שמישהו כבר יכניס לראש שלו היטב היטב. שעון החול שוב התהפך והזמן אוזל. כל רגע נסגר עוד עסק. בזמן שהממשלה שלנו עסוקה בלשחק במשחק הכיסאות, אנחנו, אנשי העם, העצמאים, המסחר, לא באמת מעניינים אותם. אחרי שנה שאנחנו סגורים און אוף, יותר אוף, אנחנו משוועים לחזור להתפרנס וזה פשוט לא קורה וגם לא רואים אופק.
"איסוף עצמי זה המינימום שיכול לאפשר לעסק קטן להמשיך לגרד כמה גרושים ולא לצלול יותר עמוק בבוץ. אבל אין רצון לבוא לקראתנו. יש רצון לראות אותנו גוססים בזה אחר זה. הגענו למצב שאפשר לקיים הלוויות המוניות בלי נוכחות של שוטר, אבל מסעדה קטנה בשוק הכרמל באוויר הפתוח אסור. כמה זמן עוד יחרחרו בינינו מלחמה? אנשים כבר על סף אשפוז.
"גם אין שקיפות. מחרטטים אותנו מצד אחד שהמצב קטסטרופה וזורעים בציבור פאניקה שעוד רגע בתי החולים קורסים ועוד רגע לא יידעו את מי להנשים ועל מי ייאלצו לוותר. מצד שני, מהללים את מבצע החיסונים. ואיפה הבין לבין? עד מתי אני והקולוגות שלנו נמשיך לשלם את מחיר העוונות והחטאים של מקבלי ההחלטות בממשלה? מי שקרס כבר סגר ומי שעדיין שורד כמוני נחנק".
מסעדת "ללה", שנפתחה בשוק הכרמל ב־ 2019 , עובדת כרגע עם משלוחים בלבד. לילי בן שלום נחשבת לאחת המסעדניות הבולטות בארץ במטבח הגרוזיני
"משבר הקורונה קטלני למסעדות בארץ. ידענו שלא נוכל לעבור סגר נוסף, ובלב כבד החלטנו לסגור. לא השאירו לנו ברירה. הרגע הכי מרסק היה כשהוצאנו את ההודעה על מכירת החיסול של הציוד במסעדה. אפילו הלקוחות לא ידעו עוד שאנחנו נסגרים. קודם מכרנו את המקררים ואז עברנו למכור את הכיסאות והשולחנות במחיר הזדמנות. אותנו זה כבר לא ישרת למרבה הצער.
"אסיה היא לא סתם עוד מסעדה קטנה שנסגרת. זה מפעל חיים של ממש. מסעדה שאבא שלי, שהקים אותה, העביר לי. במשך 41 שנה ועד הרגע האחרון שסגרנו את המטבח עם גרון חנוק, אבא ואני עוד המשכנו לגלגל את האגרולים שלנו כפי שעשינו לאורך כל השנים. כל מנה נעשתה כאן טרי על המקום והוגשה טרייה לסועדים. בכל יום מחדש. זה היה הסוד של המקום, שהצליח ופרנס את כל המשפחה שלנו בכבוד גדול עד שפרצה הקורונה.
"אי־אפשר היה להמשיך ככה ולטבוע עמוק יותר. אחרי שהוצאנו כל כך הרבה כספים מהחסכונות שלנו כדי לשרוד סגר ראשון ושני, עדיף היה לעצור את הכול לפני שנגרר למצב קשה יותר של פשיטת רגל. לעצור רגע אחד לפני. לשלם לספקים.
"פעם היו ימים בארץ ישראל שמנהיג היה קולט גם פליטים מוייטנאם, גם לא יהודים, כמו שההורים שלי הגיעו לכאן אחרי שבמדינות אחרות סגרו להם את הדלתות. עכשיו המדינה הזו כבר לא קיימת עוד באותה צורה. עכשיו זו מדינה שנוטשת אותנו".
מסעדת "אסיה" בהרצליה פיתוח, מהמסעדות הוותיקות בארץ, נסגרה אחרי 41 שנות פעילות
"25 שנים שאני עוסק במסעדנות. גרנו בתל־אביב ולפני עשר שנים כשנולדו לנו תאומים החלטנו לעבור לקיבוץ של אשתי, כפר עזה. אז גם החלטתי להגשים חלום ולפתוח מסעדה משלי. מהר מאוד יצרנו קהל לקוחות קבוע, הביקוש גדל, ולפני שלוש שנים החלטנו לקפוץ למים ולשכור מקום גדול, 450 מ"ר. עד שפתאום הכל קרס.
"בשנה האחרונה כמעט שלא עבדנו. בסגר הראשון ניסיתי לעשות משלוחים, ללא הצלחה, והבנתי שמסעדת שף לא יכולה להוציא אוכל בקופסאות קרטון. הקהל שלי לא רגיל לאוכל בקופסאות, זה פוגע ברמת האוכל וברמה העסקית הפסדתי המון כסף מהמהלך הזה. הבנתי שאני מפסיד פחות כשהמקום סגור. אבל אני מוצא את עצמי כואב ומיוסר כשאני רואה את מפעל החיים שלי יורד לטמיון. אני מגיע כל יום, רואה את הכיסאות הפוכים על השולחנות, והלב נשבר. אני משתגע מחוסר המעש. פתאום אני קם בבוקר לימים ריקים, ללא משימות וללא מטרה.
"גם אם יבטלו את הסגר, אני לא רואה איך אני מחזיר את המסעדה לפעילות. העסקתי 15 עובדים, והם לא מעוניינים לחזור לעבוד. כולם נהנים מהאופציה של החל"ת. זה מצב מייאש שאני לא רואה ממנו מוצא. אבל אני אדם אופטימי חסר תקנה, ואני מתפלל שהמסעדה תחזור ויהי מה".
סינס, מסעדת שף בכניסה לקיבוץ גבים, המתמחה בדגים ופירות ים, סגורה בימים אלה
"המגבלה שהוטלה על ענף המסעדות, רק משלוחים בלי טייק אוויי, זה לחתוך את החוט האחרון שעוד נתן לנו חמצן. אי־אפשר לתפוס את ההחלטה האיומה הזאת. פלא שאלפים מאיתנו קורסים? אכלו לנו את הפרנסה ואת הנשמה.
"במקום לזרוק משמיים מזוודות עם מטבעות ולהציל אותנו מהתרסקות, בכל סבב של סגר רק מפילים עלינו אבנים כבדות משמיים. עד מתי? לא ממש משאירים לנו ברירה ולכן יש בינינו שממשיכים לעשות לצד המשלוחים גם טייק אוויי — עד שיבוא הפקח.
"איך יכול להיות שמגזר שלם של חרדים מתנהל בשגרה שלו כאילו אין כאן קורונה ואין כאן מדינת חוק ואין כאן אכיפה, ובעל דוכן פאלפל או מסעדה של אוכל ביתי טרי כמו שאני מפעיל, פקחים בכל רגע יכולים לקנוס ב־5,000 שקל? לאיזו מדינה נהפכנו? למה לנו אין יותר זכות קיום במדינה הזו? למה אנחנו לא יכולים לפרנס את הילדים שלנו בשקט ובכבוד מבלי לפקח מהפקח או משוטר או מהמדינה והחלטותיה?
"אני גדלתי במדינה שחינכה אותי לערבות הדדית. גם אם יבוא אליי פקח, אני ראשית אגיש לו מגש עם אוכל חם וטרי. ככה חינכו אותי. להיות אחד למען השני. הכי גרוע שאני לא רואה את הסוף של המשבר הזה. אתמול קיבלתי את החיסון השני ולרגע נכנסתי לאופוריה שהנה אני מחוסן, ועוד רגע אני חוזר לחיים שלקחו לי. אבל זה לא באופק. שולחנות עם כיסאות ולקוחות ולהגיש להם אוכל? טייק אוויי זה בגדר חלום, אז להושיב סועדים במסעדה?"
מסעדת מנזה בבורסה ברמת־גן מגישה כבר עשור אוכל ביתי לעובדי האיזור. כרגע המקום עובד עם משלוחים
