"לא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים. מתחייבת שלא השתמשתי בסמים"

אולגה לנסקי נחשבה לאחת התקוות הגדולות של האתלטיקה הישראלית. אפילו דיברו עליה כמי שעשויה להיכנס לנעליה של אסתר רוט־שחמורוב, אך ההתנהלות שלה מנעה ממנה להגיע לאולימפיאדת ריו 2016. אלא שעכשיו, בגיל 28, מכריזה האצנית לראשונה על ניסיון קאמבק. המטרה: להתייצב באצטדיון האולימפי בטוקיו בעוד כחצי שנה.

לנסקי משמשת כמדריכה בפנימיית אורט נתניה של האגודה לקידום החינוך. אמא שלה, אירנה, מועסקת כאם הבית במקום. האם, שהשתתפה במשחקים האולימפיים באתונה, מחזיקה עדיין בשיא ישראל בריצת 200 מטר - 23.15 שניות, שהשיגה לפני 18 שנה בתחרות בבלגרד.

"יש לי סיכוי לא רע בכלל לייצג את ישראל בטוקיו בריצת ה־200, שבה אני מתמקדת", מספרת אולגה. "יש עוד זמן לקבוע את הקריטריון, ואני עובדת קשה כדי לעשות את זה הפעם". בדרך לשם, היא צריכה להתמודד עם מספר קשיים: התדמית הבעייתית שנוצרה לה בשנים האחרונות, הפיכתה לאם חד־הורית שמגדלת את ארטיום בן השלוש אחרי שנפרדה מבעלה, והסרת החלודה אחרי פציעות שעברה בשנה האחרונה.

"הסיפור הותיר אצלי צלקת"

ה־19 באפריל 2014 הפך לנקודת ציון שחורה בקריירה של לנסקי. מה שהחל כחגיגה - כשקבעה 11.42 שניות בריצת 100 מטר וקיזזה שלוש מאיות השנייה משיאה הלאומי בן ה־42 של רוט שחמורוב - הפך מהר מאוד לשערורייה. לנסקי לא התייצבה לבדיקת הסמים הנדרשת, וטסה לבקר את סבתה באוקראינה. שיאה לא הוכר והיא הושעתה עד לסוף השנה.

"ברור שהסיפור הותיר אצלי צלקת", היא אומרת. "הם אלו שהתקשרו לבטל את ההגעה שלי לאצטדיון כדי לבצע את הבדיקה, אבל כששמעתי שסבתי במצב קשה באוקראינה, מהר עליתי לטיסה אליה. אני אולי מבינה איך אנשים הסתכלו על אותו רגע, אבל הייתי עושה היום אותו הדבר. במשך כל ההליך המשמעתי סבלתי ובכיתי. הכל הודלף, ולא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים. אבל היום אני כבר לא חושבת על זה. כל הסיפור מאחוריי. הבנתי שההתנהלות שלי לא הייתה נכונה, אבל אני מתחייבת שלא השתמשתי בסמים".

על התקופה שעברה מיד אחרי שחזרה למסלול היא מספרת: "בכל תחרות התחילו לעשות לי בדיקות, ואני שיתפתי פעולה במאה אחוז. הרגשתי שמחפשים אותי בקטנות, אבל אני עכשיו רואה רק את טוקיו מול העיניים". 

בתום ההשעיה החליטה לנסקי להתרכז בריצת ה־200, והשיא הגיע שנה לפני המשחקים בריו, כשקבעה שיא אישי של 23.18 שניות בתחרות ברוסיה. בכך השיגה את הקריטריון למשחקים האולימפיים ולאליפות העולם, אלא שבסרטון הריצה ששלחה לאיגוד התגלה כי לא היה בתחרות מד רוח. התוצאה לא הוכרה, שוב מפח נפש. "זו הייתה עוד טראומה שעברתי", היא מספרת.

למרות זאת, הוחלט באיגוד כי לנסקי תצא לאליפות העולם בבייג'ינג, שם סיימה רק במקום ה־46 בתוצאה של 23.63.

"אין לי כבר את מסת השריר הנדרשת לריצת 100", מסבירה אולגה, שפינתה את הבמה בריצה זו לדיאנה ויסמן בת ה־22 (ששברה בינתיים את השיא הלאומי והעמידה אותו על 11.25 שניות). אגב, לפני שנתיים, בתחרות במסגרת ליגת היהלום, שתיהן חברו לגל קדמון ולאילנה דורפמן - רביעייה ששיפרה את השיא ישראלי ב־100x4 מטר, בתוצאה של 44.79 שניות.

"ב־200 זה אחרת", אומרת לנסקי, ששיאה האישי עומד על 23.27 שניות. "הכוח המתפרץ פחות משמעותי, יש לי יותר סיבולת ויותר מהירות, וזה היתרון שלי".

איך מגיעים לטוקיו?

"או שקובעים את הקריטריון - 22.80, דרך חמש תחרויות דירוג בחו"ל, וגם אליפות ישראל תופסת, או באמצעות דירוג, כשהניקוד תלוי ברמת התחרות ובמיקומה. המטרה היא להיות בין 56 הראשונות בעולם. אם אחזור לכושר שלי לפני הלידה, אני חושבת שאוכל להיות ברשימה הזו".

מהי התחרות האחרונה שבה השתתפת?

"אליפות ישראל 2020. הגעתי פצועה, באתי לרוץ בשביל האגודה, ולא השגתי תוצאה טובה. סיימתי שלישית ב־100, אבל אני יודעת שאוכל להגשים את החלום האולימפי שלי".

איך השפיעה הלידה על הקריירה?

"היה מאוד קשה לחזור. עברתי ניתוח קיסרי, ועדיין הצלחתי לחזור לעצמי וירדתי מ־24 שניות. אבל אז לצערי נפצעתי".

חבל ההצלה של לנסקי, כאמור, הוא עבודתה בפנימיית אורט נתניה של האגודה לקידום החינוך, בפרויקט נעל"ה (מסגרת בה בני נוער יהודים מרחבי העולם לומדים ומשיגים תעודת בגרות). מדובר במוסד שמפעיל גם אקדמיה לספורט, המאפשרת לחניכים מצטיינים בתחום לממש את הפוטנציאל שלהם לצד הלימודים. הפנימייה מוכרת על ידי משרד התרבות והספורט ומציעה מגוון ענפים, ביניהם כדורגל, אתלטיקה, ג'ודו וכדורסל. 

מלבד ליווי של מאמנים, החניכים זוכים למעטפת מקצועית הכוללת פסיכולוג, פיזיותרפיסט ותזונאים. "יש לנו פה אצטדיון אתלטיקה עם הציוד הכי חדיש, ששיפר גם אותי", מעידה לנסקי.

מיהם החניכים?

"אני מדריכה של כיתות י"א, לילדי פרויקט נעל"ה. הם הגיעו מרוסיה, ללא הורים, כך שאני האמא והאבא שלהם בארץ. זו עבודה כיפית, ובכל ערב הם מתקשרים אליי עם כל שאלה שיש להם. המנהל יוסי מיכאל תומך מאוד בספורטאים. מעבר לעניין המקצועי, אנחנו מספקים להם גם את התמיכה הנפשית שנדרשת לילדים שהוריהם לא פה, כדי לעזור להם בכניסה לחברה הישראלית".

ויש לך גם ילד משלך לטפל בו. איך מסתדרים?

"זה לא קל להיות אם שמגדלת לבד את הילד, אבל למזלי יש לי את ההורים שעוזרים. בלי אמא שלי לא הייתי מסוגלת לחזור לחלום האולימפיאדה. בטח לא עכשיו בגלל הקורונה, כשיש סגר ואין גן. אמא דוחפת אותי מבחינה מקצועית, וגם שומרת כל הזמן על ארטיום. הבן שלי מגיע הרבה פעמים לאימונים".