ד"ר יונתן ווגמן כבר התרגל שמזהים אותו במסדרונות בית החולים. בכל זאת, ככה זה כשהפנים שלך היו מרוחות במשך כמה שנים על שלטי חוצות באיילון. אבל ווגמן לא נותן לחיוכים לבלבל אותו; הוא בחר בהסבה מקצועית לרפואה וידע שכל הליכה שלו במסדרון תראה כמו סצנה מ"האנטומיה של גריי".
"היום הגיעה מישהי לדלפק בית החולים ואמרה 'טיפל בי ד"ר יונתן ואני צריכה אותו'", מספר ווגמן (38) בלי טיפת מבוכה. "יש לנו כמה ד"ר יונתן אז המזכירה שאלה לאיזה יונתן היא מתכוונת. שמעתי אותה מעבר למסדרון 'החתיך הדוגמן הזה, איפה הוא?' אני גאה בזה, אבל לפעמים המטופלים לא מרגישים בנוח לשאול: תגיד, אתה זה הדוגמן מהפרסומות? כמתמחה זה עלה הרבה יותר".
זה לא מביך אותך לפעמים?
"אני הכי שלם עם מה שאני, עם מי שאני, ואם פעם הייתי ביישן היום אני לא שם. זה מי שאני, ואני שמח להעביר את הערכים שלי דרך השילוב של עולם הרפואה והדוגמנות ולהצטלם, כיף לי".
ואיך התגובות?
"יש תגובות יוצאות דופן, אבל אני יודע להתמודד עם הכל, ילד גדול. וגם אם מטופלת מנסה לקחת דברים למקום אחר אני יודע לטפל בזה. זה מי שאני, ולא מתבייש בכלום וזה בסדר גמור".
ב־2008 לא היה כמעט שלט חוצות או תחנת אוטובוס שלא הייתם קולטים בהם את הפרצוף היפה של ד"ר ווגמן, בזמנו רק ווגמן — בלי הד"ר. הסיפור שלו הוא סיפור סינדרלה של ילד מהפריפריה שהיה מודע למראה הכובש שלו אך לא חשב לעשות עם זה שום דבר. לפני הצבא, כשהאמן עדי נס היה רק בתחילת דרכו והתחיל עם פרויקט תמונות חיילים, הוא הגיע לערד כדי למצוא בחורים לצלם, מצא את ווגמן וביקש לצלם אותו במדים. ואז הכל התחיל.
"גדלתי בערד, ילד מהפריפריה שמת על הטבע אבל גם נוסע מלא מחוץ לעיר כדי לחקור, לבד, מבלה", נזכר ווגמן בהתרגשות. "תמיד הייתי החתיך של השכבה ושל בית הספר, אבל שם זה נעצר. במקרה פנה אליי לפני הצבא עדי נס וביקש שאעשה עבודת דוגמנות ממחר למחר בשביל 200 שקל. לא שאלתי הרבה, ישר הסכמתי. יום למחרת הגיע מישהו לצלם אותי, אף אחד לא ידע אז מי זה עדי נס, ומשם התגלגלתי והתמונה ליוותה אותי לאורך השנים. כשאחותי טסה לניו־יורק היא מצאה אותה תמונה במכירה פומבית. היא הופיעה במוזיאון ישראל וגרפה מלא כותרות לאורך השנים".
שם התאהבת בתחום?
"עדיין לא התאהבתי בו, אבל הבנתי שיש לי את זה לפי התגובות. אחרי הצבא שלחתי תמונות שחברה שלי באותו זמן הכריחה אותי להצטלם בחצר אחורית לכמה סוכנויות ומשם זה התגלגל. הייתי קצת בישן, אבל חברה שלי קידמה את זה. תוך רגע קיבלתי מענה. מצאתי את עצמי עובר מקמפיין למקפיין, טס וחוזר מחו"ל".
למרות ההצלחה המסחררת, יונתן רצה לרכוש מקצוע אחר, משהו עם תעודות להביא לאמא הביתה. מפה לשם הוא החליט ללמוד משהו בקטנה, רפואה, או כמו שהוא מגדיר את זה "הדבר היחיד שאליו התקבלתי".
"לא התקבלתי לאוניברסיטת באר־שבע, אז טסתי להונגריה ללמוד. אחרי שנה שם אחי רשם אותי ללימודים בתל־אביב והתקבלתי, אז חזרתי לארץ והתחלתי לימודי רפואה מהתחלה".
והדוגמנות?
"המשכתי לעבוד, אבל טסתי לקמפיינים רק בחופשות, הורדתי הילוך, רק דברים שנסגרים כאן ועכשיו ושבועות אופנה שהם קצרים, בא רק לעבוד וחוזר. הרבה עבודות פיספסתי, וגם הרבה כסף".
לעזוב את שיא קריירת הדוגמנות בשביל עולם הרפואה זה לא עניין של מה בכך.
"לגמרי, הייתי באולימפוס מבחינת התקשורת והדוגמנות בארץ, אבל לא יכולתי לקחת את זה מעבר למרות שהיה לי רצון. המחיר היה גבוה".
ואז הגיעה ההתמחות, זו של ה־26 שעות שנמצאת לא מעט בכותרות בשנים האחרונות, והכריחה את יונתן לוותר על עולם הדוגמנות. "כשהתחלתי את ההתמחות בהדסה בכירורגיה פלסטית הייתי עושה המון שעות על הרכב והעבודה היא מאוד אינטנסיבית. מה גם שהתחתנתי והקמתי משפחה, אז לא הייתה לי הגמישות להכניס אפילו יום צילום אחד. לא רציתי לוותר, ניסיתי מדי פעם לחשוב איך לשלב, אבל הפעם זה היה מאוד מורכב. לא להגיע לבית החולים זה חתיכת סיפור כי זו כבר עבודה, לא לימודים, אי אפשר להבריז ולהשלים בבית. רף הרצינות הוא אחר, וגם צריך קצת שעות שינה".
איך היה המעבר מאור הזרקורים לאור חדר הניתוח?
"הדוגמנות לא חסרה לי מדי כי באמת לא היה לי זמן בלו"ז לחשוב על זה, הקדשתי זמן למשפחה. בעשייה הזמן רץ. לא שמתי לב שעברו חמש שנים, אבל העולם התחלף ומרגי נולד והכל השתנה", הוא צוחק. "אנשים שהכרתי דרך הילדים שלי רק בשמות נהיו סטארים. רק עכשיו, כשחזרתי לעולם הזה, אני קולט כמה השתנה".
בימים אלה ד"ר ווגמן, מתמחה בכירורגיה פלסטית בהדסה עין כרם ירושלים, אכן חזר לרגע לעולם הזה. לאחרונה פנו אליו מחברת "פולגת" וביקשו ממנו לכבב בקמפיין החורף שלהם.
"אמרו לי: תקשיב, מצלמים שבוע הבא קמפיין, מה אתה אומר, זה יכול לעניין אותך? אז מובן שקודם כל בדקתי בלו"ז אם אני יכול, וטכנית זה התאפשר אז התחלנו לצלם. זה מותג שאני מתחבר אליו כרופא, בגדים איכותיים, לא הייתי בוחר משהו שלא מתאים לי באופי, לא משנה כמה זה היה שווה לי כלכלית. עכשיו אני לא יכול לדגמן בגדי ים כמו פעם".
איך היה לחזור להצטלם?
"הייתה לי תחושה מוזרה להצטלם ולעשות פוזה מול מצלמה. זה לא חלטורה מבחינתי. אני רוצה בכל מקום לתת את הבסט".
אז עכשיו הצעות יכולות לזרום?
"חצי־חצי. אני לא אומר יאללה חבר'ה תשפכו עליי קמפיינים, זה לא המצב, אבל אני עושה מה שכיף לי וזורם. פנוי להצעות, מה שנקרא. בסוף אנחנו נמצאים בעולם של מדיה חברתית, ומי שלא חי את זה לא יכול להצליח בשום מקום לדעתי, גם כרופא. אני בעד החשיפה וכן רוצה לשמר תודעה ציבורית שיצרתי לעצמי שנים לפני כן ולחזק אותה מהמקום שהיום מתאים לי כי שם אנחנו נמצאים. יש לי אינסטגרם, טיקטוק עדיין אין לי".
את רוב הימים, חוץ מימי הצילום, ד"ר יונתן ווגמן מתחיל ברבע לחמש בבוקר. בדרך למשמרת בבית החולים הוא עוצר לרוץ בהר ליד, מתקלח במשרד ומתחיל כמתמחה, עמוס בפציינטים ובלא מעט שעות עבודה. קשה לו להתעלם ממצוקת המתמחים שמקרינה על חייו האישיים, שלא לדבר על הקורונה שנכנסה לחיינו.
"אני נמצא בסוף ההתמחות, ומצב התורנויות הארוכות קשה מאוד ועצוב שזה ככה", הוא מסביר ולוקח שוט אספרסו. "אחד הדברים שגילינו בקורונה, ואף אחד לא מאמץ את זה, שאפשר לצמצם משמרות מ־26 שעות ל־18. עשו את זה בכמה וכמה בתי חולים בארץ בגל הראשון וזה עבד. כל השנים אומרים שבית החולים לא יתפקד בלי 26 שעות של מתמחה, אבל זה אפשרי, זה לא סיסמאות. אחרי 26 שעות אנחנו עושים טעויות, אתה לא כמו שהיית, ורמת הריכוז יורדת. כל מה שזועקים הוא נכון".
ועכשיו בקורונה בטח יותר קשה.
"אצלנו במחלקת הפלסטיקה פחות מרגישים קורונה כקורונה, אבל המצב עדיין סופר־מורכב והוא משליך עלינו מאוד. קודם כל, יש יותר מטופלים. כל מיני דברים שאנשים דחו ולא היה להם זמן לפנות אליהם בשגרה — עכשיו עושים כי הכל בזום, אז לא נורא להיות מושבת בבית. זה טוב בשגרה, כשיש כוח עבודה. אצלנו בבית החולים יש הכי הרבה מאושפזים עם קורונה ובית החולים עובד בטירוף, פותחים כל הזמן מחלקות קורונה ולוקחים צוותים מכל בית החולים. אז זה שואב המון כוח אדם ואנשים עובדים מאוד קשה. המצב של מערכת הבריאות קשה, אין תקציבים, לא הגיעו כספים, יש גם חוסרים של ציוד וזה טירוף".
איך הקורונה משפיעה עליך כרופא?
"אני מגיע לטפל בילד שהיה בבית בסגר ונפל ונפצע בפנים, וכולי מכוסה מכף רגל ועד ראש עם מיגון, כי אותו ילד חולה קורונה. אני לא יכול להעביר שום רגש לילד, מזיע, מפחד בעצמי, כי אחרי זה אני מגיע הביתה למשפחה שלי. זה לא פשוט לאף אחד".
ואיך זה לדגמן בעידן הקורונה?
"צילמנו בחוץ, וזה הכי חשוב. היום כולם כבר אחראים, לא נתקלתי בצורך להעיר".
בינתיים התואר דוגמן ורופא מספיקים לד"ר ווגמן. החלום הקרוב שלו הוא לסיים את ההתמחות, והחלום הרחוק — להמשיך בשני הג'ובים הנחשקים האלה, ובעיקר להיות מאושר עם אשתו והילדים (בת 7, בן 5 ובן 3). "אני סומך על עצמי שאדע למצוא את הדרך להרוויח מעולם הרפואה ולחבר אותו לעולם הדוגמנות שגם ממנו אני מרוויח. זה הכי כיף לחבר, לשלב, לעשות עוד ועוד, ואם אי אפשר אז אי אפשר".
ופוליטיקה? אולי אתה פרופ' רוני גמזו הבא.
"ממש־ממש לא", הוא מחייך. "הוא בא כפרויקטור ממעמד של מנהל בית חולים ונתן תובנות. אין ספק שהכל פוליטיקה בסוף, אבל הוא באמת ניסה לבוא רק ממקום מקצועי. אני אישית לא פוליטיקאי, קשה לי לעגל פינות, לא ללכת עם האמת שלי, לדעת לריב. אני מחפש מצב שקט, מי מנוחות, לא אוהב לבוא על חשבון מישהו. ההתעסקות הישירה עם פוליטיקאים זרה לאנשי הרפואה, אין לי ספק. להתעסק באופן חזיתי מול הרצונות שלהם ומול אינטרסים פוליטיים כמו האכיפה הסלקטיבית וההפגנות של עשרות אלפי אנשים והישיבות הפתוחות. המשחקים בסוף הם פוליטיים וזה מקום פחות נוח לנו כאנשי מקצוע. ההחלטות צריכות להיות בקטע מקצועי, אבל בסוף הפוליטיקה מכתיבה, ומשום כך אין שום סיכוי שאהיה במקום הזה. אין מה לפנות אליי". •
