השבוע, בעיצומה של סערת חורף אולי אחרונה, צעדה ישראל להימור יוצא דופן. הטמפרטורות ירדו, החלונות נסגרו, החדרים נהיו מחניקים – ולכן מידבקים יותר. במקביל, הסגר נמס כמו השלג, והממשלה שמה את יהבה מעתה רק על עניין אחד: החיסונים. החיסונים יאפשרו לפתוח תוך זמן קצר מסעדות ואירועי תרבות; החיסונים יחזירו את הקניונים (ורק אחריהם, לפי שיקול הדעת הממשלתי המעוות, את חטיבות הביניים).
רבים ישאלו – מה ההימור בזה? הרי החיסונים עובדים, לפי כל האנליזות. זה נכון, כמובן. אבל אף מדינה לא ניסתה לגדוע התפרצות מפושטת כל כך, ועוד של הזן הבריטי האגרסיבי, בעיקר באמצעות חיסון. ההדבקה פחתה אבל עודנה כאן ובעוצמה. ילדים אינם יכולים להתחסן, בני נוער גם לא; באוכלוסייה הבוגרת יישאר גרעין קשה של לא־מחוסנים. בכחול לבן האשימו השבוע שנתניהו רוצה להחזיק הכל סגור, ואז לשחרר רגע לפני הבחירות. אולי ראש הממשלה רצה בכך, אבל בכל מקרה זה לא מה שקרה. הכל משתחרר כבר כעת, מיד. החידה שקשורה לבריאותם של הישראלים וגם לתוצאות הבחירות, היא אם לא יהיה צורך הפוך – דווקא לסגור רגע לפני הבחירות. המומחים ביקשו לצאת לאט ובזהירות מחשש לגל רביעי. ובכן, היציאה זהירה, פחות או יותר, כמו לקיים טורניר ג'ודו בינלאומי עם מאות משתתפים מעשרות מדינות השבוע בתל־אביב – ללא בידוד ראוי. לקוראים הנאיביים, טורניר כזה אכן התקיים השבוע.
וכך, המרוץ בין החיסונים והווירוס הגיע לשיא, כחודש לפני יום הבוחר. אם תהיה קפיצה ניכרת בתחלואה ורחשושי סגר, הליכוד ונתניהו ייפגעו קשות. להאשים את בני גנץ, שעד אז ייתכן שיהיה מחוץ למרוץ, ייראה לא רלוונטי. להתאונן כי הציבור לא התחסן יישמע חלול; שיעורי החיסון הולכים וגדלים. התפרצות רגע לפני הבחירות תהיה נננה־נננה־נננה אולטימטיבי של הווירוס לממשלת נתניהו; למרבה הצער היא תהיה משהו גרוע הרבה יותר לכולנו. כמובן שאם העלייה בהדבקה תתחיל זמן קצר לפני הבחירות אבל תישאר על אש קטנה בלבד, קמפיין נתניהו ימשיך לדהור קדימה. המדינה תישאר פתוחה. המחיר ישולם יום אחרי שהמעטפות ייספרו.
בניגוד לקמפיין של ביבי, שהגיע השבוע להופעה אופורית באולפן חדשות 12, הנתונים מראים כי ישראל כבר משלמת מחיר כבד. לנתניהו מגיע קרדיט נדיב על זיהוי האיום של הקורונה מוקדם, על ההבנה שיש לנקוט צעדים חריפים במהירות בסגר הראשון, ועל ההסתערות על החיסונים. בניגוד לחלק ממנהיגי המרכז שפלירטטו עם ממעיטי או מכחישי המגפה, נתניהו התרחק מהז'אנר שאופייני לימין הפופוליסטי ברחבי העולם (כולל טראמפ). אם הוא ירכיב את הממשלה הבאה, זה בראש וראשונה בשל ההחלטה הזו.
במקביל, מיומנותה של ישראל בניהול מצבי חירום לא תורגמה להישגים בהורדת תחלואה ובתמותה. זה ניסוח עדין. האירוע נוהל ברשלנות ובפוליטיזציה גמורה. ישראל חוותה הדבקה המונית בהיקפים יוצאי דופן בינלאומיים, ואילולא בתי החולים המעולים שלה ותנופת חיסון מוקדמת, הייתה בעיצומו של אסון לאומי.
אלה לא דעות, אלא הערכות אמפיריות. כדי להשוות בין ישראל ומדינות בעולם, צריך להבין שהיתרון המרכזי שלנו הוא גיל. האינדיקטור החזק ביותר לתמותה מקורונה הוא גיל מבוגר. הגיל החציוני בישראל הוא 30, הצעיר במדינות המתועשות במערב. לכן ביקשתי מפרופ' ערן סגל ממכון ויצמן לבדוק מה היה קורה אם בישראל היה את אותו מספר בני +65 כמו במדינות אחרות בעולם; ובמילים אחרות, כמה הצלחנו, או נכשלנו, בנטרול מרכיב גיל האוכלוסייה, עניין שאף ממשלה, ואפילו נתניהו בעצמו, לא יכולים לקחת עליו קרדיט. התוצאות עגומות וחלקן מופיעות בגרף בעמודים אלה. בישראל אולי מתו פחות אנשים מאשר באוסטריה ובהולנד, אבל כשמחשבים את גיל האוכלוסייה המבוגר שם, מגלים שישראל נפגעה יותר באורח יחסי. גם מדינות עניות יותר כמו אסטוניה או טורקיה הצליחו הרבה יותר מישראל. שלא לדבר על נורווגיה, קנדה, גרמניה. פרופ' סגל מסכם שמתוך 103 מדינות, היינו גרועים יותר בתוצאות התמותה אצלנו מ־56, וטובים יותר מ־49. מקום רע באמצע. למען ההגינות צריך לציין שרבות מהמדינות מעלינו לא נפגעו כמעט בכלל; הן באסיה או באפריקה, היכן שהנגיף, מסיבות לא ידועות, הכה באורח מוגבל יותר. בכל מקרה, אלה לא בדיוק התוצאות שאיתן אמורים לרוץ לטלוויזיה להתפאר.
המגפה משפיעה גם על מערכת הבחירות הפלסטינית החמאס התבגר, אבו־מאזן צולל והעוני משתולל
מחסום קלנדיה היה צפוף ופקוק כמו תמיד ביום שלישי בבוקר. בצידי הכביש מוכרים עכשיו את כרובי הענק, כרובים בלאדי, שאופייניים לעונה. עם כל הפיח מסביב, זה פחות פסטורלי ממה שזה נשמע. על גדרות הבטון בין הנתיבים נחים קומקומים שבעליהם מוכרים כוס תה או קפה בחצי שקל. אני יוצא לסיבוב ברמאללה עם אליאור לוי, כתב הפלסטינים החד והמיומן של "ידיעות אחרונות" ו־ynet; יום שמשי לפני שפתיתי שלג ראשונים ינחתו אצלנו ואצלם. עד השבוע, הכל נסגר בחמש, אומר אליאור, בגלל הקורונה. בסופי שבוע הכל סגור. וזה עניין גדול כאן. השבוע יש הקלות, יסגרו בתשע בערב. בתי ספר היו סגורים ברובם. בעזה חמאס טיפל במגפה כמו ביריביו — עם אלות. אכפו עוצר ממש. בגדה, זה תלוי היכן. יש אכיפה מצומצמת בערים הגדולות; בכפרים זה אחרת. "הייתי באירוע בכפר שלי", אמר לנו פלסטיני אחד, "שחטו פרה לרגל סיום לימודים. היו שם אלף איש! אתם תופסים?"
מבט אחד בטבלאות הבינלאומיות מדגים עניין יוצא דופן: בגדה המערבית, אפילו בעזה, יש ירידה תלולה יותר בתחלואה מאשר בישראל. וזה למרות שאת החיסונים קיבלו רק מתי מעט, מיוחסים. עוד נגיע לזה. אליאור מעיר שזה לא כמו בישראל. האירוע מנוהל באופן אישי על ידי ראש הממשלה מוחמד אשתייה, ושרת הבריאות המוערכת שלו ד"ר מאי אל־קיילה. היא רופאה. "כמובן שלשכת אבו־מאזן מנסה לגמד אותה", אומר לנו מקור ברמאללה, "כי היא מצליחה. ככה זה כאן". לא רק כאן, אני מעיר.
רמאללה נראית טוב, יחסית. ברחוב אל־אירסאל במרכז העיר נפתחו עוד סוכנויות רכב. ליד הבנק הפלסטיני להשקעות עומדים כמה פקידים ומעשנים. יש אנשים עם מסכות, אבל לא הרוב. בתי הקפה פתוחים. המראה במרכז העיר מטעה. העוני העמיק מאוד השנה. בדוכן הפלאפל נמכרת מנה (מעולה) עם שני כדורים בלבד; המוכר מורח אותם בסכין שיתפשטו על כל הפיתה.
רוב מי שנדבר איתו לא ישוחח לציטוט; הם מתנצלים מראש ומסבירים שהם ממשיכים לגור ולעבוד בשטחי הרשות ואין סובלנות לביקורת פומבית.
הרש"פ ממוקדת כעת בניסיונות החייאה מדיניים. אחרי שנים של דונלד טראמפ והגירושים הפומביים מאיחוד האמירויות ומסעודיה, אחרי שהכסף האמריקאי התפוגג והתרומות מהמפרץ התייבשו, הפלסטינים חשים שיש להם, אולי, הזדמנות לשינוי. אבו־מאזן מנסה להשלים עם הסעודים ושיגר מחדש את שגרירו לאמירויות. למרות שהם סירבו לקבל אותו, התחנונים צפויים לעשות את שלהם. "ברש"פ מבינים", אומר לנו מקורב, "שהמזרח התיכון השתנה. די, אי־אפשר להיות האויבים של כולם. אבו־מאזן שיחרר התבטאויות רגשיות כשישראל והמפרציות התחילו להתקרב. הוא קילל, והיו גם 'בגידה' ו'סכין בגב'. הוא מבין שזו הייתה טעות".
במקביל, חמאס זיהה את הצורך של פתח בתחושה של התרחשות, בהתקדמות כלשהי, והסכים במפתיע לבחירות בשטחים בתנאים של אבו־מאזן: בחירות מופרדות בזמניהן לתפקיד הנשיא, הפרלמנט הפלסטיני והמועצה הלאומית הפלסטינית. ייתכן שחמאס יתמוך במועמדותו של מרואן ברגותי, מתוככי בית הכלא הישראלי. רוב ההערכות הן שאם ברגותי יחליט להתמודד — זו הנבואה המקובלת — אבו־מאזן לא יאפשר לבחירות לנשיאות להתנהל. חמאס לא מתעתד, מצידו, ללכת בנתיב של הפיכה עזתית.
"התנועה התבגרה", אומר לנו משקיף פלסטיני במשרד במרכז העיר, "חמאס מבינים עכשיו שעדיף שלא ייקחו את תפקיד הנשיא. אפילו לא הממשלה. הכסף יתייבש מיד, כי ישראל לא תעביר מסים (שהיא גובה מהפלסטינים העובדים אצלה — נ"א). לא יהיו משכורות. הם לא רוצים לנצח. הם רוצים עכשיו לגיטימציה. הם בונים לטווח ארוך". יש להם על מה לבנות.
"למה אתם לא חולקים" / המוקטעה ממשיכה בהתרחבותה ובשיפוציה. ככל שעובר הזמן, אומר אליאור, היא נראית יותר כמו ארמון ממש. "אבו־מאזן שנוא מאוד", אומר מקור אחר, שמוודא קודם ששמו לא יפורסם. "הכי שנוא שהיה אי פעם. אנשים אומרים שהוא כישלון בכל דבר שעשה מהתהליך (שלום — נ"א) ועד המגפה. ההתנחלויות חונקות אותנו. נהיה צפוף, בלתי אפשרי. אי־אפשר לבנות בשטחי C. שחיתות. הביאו לפה חיסונים. מי קיבל אותם? לכאורה צוותים רפואיים. למעשה, המשפחות של המקורבים. הם העלו, הטיפשים האלה, תמונות לפייסבוק מתחסנים! רק אלוהים מציל אותנו מהקורונה פה. לא הרשות".
הדובר לא מדייק; זה לא אלוהים אלא הגיל. הגיל החציוני של הפלסטינים הוא 20, וכפי שהוסבר בקטע הקודם, זהו הנתון החשוב ביותר כדי לנבא אשפוז ומתים. המקור מספר שיש לו אמא קשישה. הוא לא יכול להשיג עבורה חיסון, כמובן. הדיבור עכשיו ברמאללה הוא איך עושים קומבינה ומקבלים חיסון במזרח ירושלים. בדיקה מדגמית שערך משרד הבריאות הפלסטיני גילתה שהזן הבריטי, כמו בישראל, מתחיל להשתלט על התחלואה. המשמעות יכולה להיות חריפה מאוד, כבר בזמן הקרוב. מצב ההתחסנות אצלם בכי רע: הפלסטינים קיבלו מתנה של עשרת אלפים חיסונים רוסיים, ורכשו עוד מאה אלף. הם אמורים לקבל חיסוני אסטרהזניקה, שאיש אינו יודע מתי יגיעו.
נידאל פוקהא הוא מנכ"ל יוזמת ז'נבה הפלסטינית. אליאור ואני יושבים במשרד שלו במרכז רמאללה. יש לו סוכרת, הוא בקבוצת סיכון אבל מי יודע מתי יתחסן. אולי אפריל, הוא אומר בתסכול. "יש פה עכשיו זן בריטי. מאיפה קיבלנו אותו? אנחנו הרי לא נוסעים לשום מקום. קיבלנו אותו מכם, מישראל. אני מבין, זו פנדמיה. זה בינלאומי. זו לא אשמתו של אף אחד. אבל יש עשרות אלפי פועלים פלסטינים שנכנסים לישראל כל יום לעבוד. זה אינטרס שלכם כמו שלנו. זה עיקרון בסיסי של שיתוף פעולה. בסוף אנחנו כולנו, פלסטינים וישראלים, חיים פה בלי הפרדה הרמטית. ויש פה שניים וחצי מיליון פלסטינים. שיעור המאומתים שלנו לפעמים מגיע ל־25 אחוז".
לישראל יש מאות אלפי חיסוני מודרנה, ויגיעו עוד רבים. היא לא נותנת אותם לישראלים לבד מאשר בצה"ל, כנראה סוג של סיכום שקט עם פייזר. "יש לכם חיסונים שהם לא בשימוש", אומר פוקהא, "למה אתם לא חולקים איתנו?" זו שאלה שלא רק פוקהא שואל; הלחץ הדיפלומטי הבינלאומי על ישראל לסייע לחיסון הפלסטינים גובר ביחס ישיר לפרסומים בעולם המחמיאים על קצב מבצע החיסונים בארץ. שר הבריאות יולי אדלשטיין העלה השבוע את הנושא בפני ראש הממשלה, והציע לאפשר את חיסונם של הפלסטינים העובדים בישראל — 70 אלף במספר, לפחות. הטיעון המרכזי היה החשיפה לציבור הישראלי, והמאגרים הפנויים של חיסוני מודרנה. אבל אדלשטיין מדבר בשיחות סגורות גם על מחויבות אמיתית לעובדים שאינם מעורבים בטרור ומגיעים שנים רבות לעבוד בישראל. ההחלטה תתגלגל לפתחו של ראש הממשלה; מעניין כיצד יפעל כאשר הבחירות בעיצומן. שלנו, אבל גם שלהם.
