העדויות הראשונות הגיעו מגולשים שחיכו לגלים בחופי המרכז. "גלשתי בחוף הדרומי של הרצליה ופתאום אני קולט שמתחילים להידבק בי גושים שחורים מסריחים, בריח של דלק", נזכר יונתן יעקובוביץ, בן 38. הוא גולש גלים כבר שנים רבות ומעולם לא נתקל בתופעה הזאת. "יצאתי מהר מהמים בבהלה והבנתי שזה זפת. שאר הגולשים שאיתי גם יצאו בשוק. הלכנו לאורך החוף המומים וקלטנו כמויות אדירות של זפת ולכלוך בכל מקום, כמו סרט אימה".
מה עשיתם?
"קודם כל רצנו להתנקות", הוא אומר בחיוך, "ואחר כך שלחנו מייל לעירייה של הרצליה שזה מצב חירום של זיהום הים. אמרנו להם להפעיל נוהל חירום מיידי, שזה משהו שחייבים לטפל בו באותו הרגע".
ובאמת הפעילו?
"מה נראה לך? אף אחד לא הפעיל את נוהל החירום עד עכשיו — לא המשרד להגנת הסביבה ולא אף אחד. יש להם נוהלי חירום בדיוק למקרים כאלה. רק לפני חודש היה תרגיל חירום של זיהום ים ובפועל? אנשי העירייה סתם הולכים, מסתכלים, יושבים, מעשנים סיגריה בחוף. כולם בהלם, לא יודעים מה לעשות. כולם אומרים לנו לחכות, מה לחכות? הרשויות צריכות לתפקד מהר מאוד אחרת הנזק רק ילך ויחמיר".
גם איתמר גור, בן 33, היה בין הראשונים להבחין בכתם הזפת שהגיע לחופים. אלא שלצד הסרחון הוא הבחין גם במחזה לא שגרתי של לווייתן מצוי באורך עשרה מטרים מוטל במצב ריקבון מתקדם בחוף ניצנים. "זה היה מחזה כואב", הוא אומר. "לווייתן ענק שנמצא על החוף, זרוק, ובמקום ליצור שוק גדול אצל אנשים הפך למוקד צילומים לאינסטגרם. כל הים היה שחור — כדורים קטנים־גדולים כמו גולות שחורות בכל מקום, וזה היה טרי אז הריח היה חזק, מסריח, ודגים מתים על רצועת החוף. בואי נגיד שההמלצה שלי לא לאכול דגים בחודש הקרוב".
ובאמת, אתמול בצעד חריג, הודיע משרד הבריאות כי אין לשווק דגים ובעלי חיים ימיים מהים התיכון עד להודעה חדשה. גור לא היה צריך לחכות להודעה כדי להבין שמדובר באסון אקולוגי חמור ביותר. "עברנו פה את אחד האסונות האקולוגיים הכי גדולים שקרו בישראל", הוא אומר, "ואסור לעבור על זה לסדר היום. הרבה גולשים, חברים שלי, יצאו מסוחררים מהגלישה בים, הקיאו את נשמתם, שרף להם בעיניים והיה להם טעם מגעיל בפה. אני לא הולך להיכנס לים בתקופה הקרובה. נקודה".
שבע בבוקר, חוף סידני עלי היפה והשלו בהרצליה. את השמשיות וכיסאות השיזוף החליפו דחפורי ענק; את המטיילים עשרות שוטרים שאסרו את הכניסה לחוף. ובתווך שבין קו המים והחול הרך מאות מתנדבים, במגוון גילים, כשבידיהם שקיות ירוקות והרבה מאוד זפת. השגרה של הנופשים בחופי הארץ השתנתה בסוף השבוע האחרון מקצה לקצה. את שפת הים כבשו מאגרים בלתי נתפסים של פסולת עטופה בזפת. זפת שפוגעת באדם, הורגת את החיות ומטנפת כל פיסה טהורה בים שאמור להישאר צלול וטהור.
אף אחד עדיין לא יודע להסביר מה בדיוק קרה. צו איסור פרסום הוטל על חקירת מחדל הזפת בחופי ישראל, ונכון לעכשיו אחד האסונות האקולוגיים הגדולים שידעה המדינה בשנים האחרונות מסתכם באלפי מתנדבים מדהימים שנרתמו לניקיונות, ומנגד תמונות בעלי החיים הימיים שהתמלאו בנוזל השחור והמסוכן.
ואכן אם יש דבר אחד מעודד מהמחדל הנוראי הזה שאת השלכותיו איננו יכולים עוד לאמוד, זה רוח ההתנדבות המופלאה והנכונות לעזור לסביבה שלנו. הצטרפנו להמונים, ובין שקיות הזבל מלאות הזפת והצלת הצבים בבית החולים לחיות בר בספארי, ראינו גם את התקווה של הדורות הבאים.
חיה ארז, בת 63 וסבתא לשניים, לא חשבה שכך תעביר את יום ראשון בבוקר. אבל ברגע שהיא שמעה על כמות הזפת שנפלטה לחוף היא לא חשבה פעמיים וירדה לנקות. "יש פה מלא בלגן, בעיקר אבנים מטונפות, לא היו פה מספיק אנשים הבוקר", היא אומרת בזמן שהיא מחליפה עוד שקית מלאה בזבל. "זה אבסורד לראות מאות חופים מזוהמים ולהגיד שמי שצריך לטפל בהם זה הרשויות המקומיות. אפילו הנחיות ברמה של לאן להביא את הזפת שהמתנדבים אוספים הן בגדר תעלומה".
גם קוסטה, קונסטנטין שולופין, בן 40 מתל־אביב, הגיע במיוחד לתת יד. הוא מהנדס תוכנה, ובבוקר שני הודיע לבוס שלו שהוא לא מגיע בימים הקרובים לעבודה. "באתי עם ברכיות", הוא אומר בעודו כורע ברך. "ראיתי שיש הרבה עבודה על הברכיים, מעבר ללכלוך זה גם כואב להרבה זמן, אז באתי מוכן".
איך שמעת על ההתגייסות?
"אני מתנדב כבר כמה שנים, גם בארגון 'צלול' וגם בארגונים אחרים לניקיונות חופים. אז לאט־לאט אני מבין מה יכול לשפר את העבודה שלי פה. הבאתי היום למשל שקיות משלי, לא שקיות רגילות, כי אני יודע שהשקיות הדקות נקרעות מאוד מהר מהפלסטיק, ופה יש חול וסלעים עם הזפת. אז הבאתי שקיות של אתר בנייה שמחזיקות בתוכן מלט, ככה אפשר לאסוף המון זבל בשקית אחת, לסחוב אותה והיא לא תיקרע".
מאיפה האהבה הזו לטבע?
"היה לי חוג אקולוגיה בבית הספר, ברוסיה, ההורים שלי היו מדענים והיה להם חשוב שאלמד על הטבע. אני תמיד מחובר לטבע, כל המשפחה שלי, הילדה שלי, שלפעמים אני גם מביא אותה איתי. השבוע החלטתי שאני עובד מהבית, קפצתי בשבע בבוקר לחוף לנקות ואחר כך אני חוזר וממשיך לעבוד מהבית. אתמול, כל הנעליים שלי היו מלאות בזפת, אז לקחתי נעלי צבא של המילואים".
ומה הכי מרגש אותך בהתנדבות הזו?
"בניקיונות רואים את כל הקשת של בני האדם טובי הלב — תיירים ליד אזרחים, ערבים לצד יהודים, באים ועושים עבודה ביחד. הים הוא של כולם ואנחנו כולם ביחד למען הטבע".
הסלעים השחורים ושברי הצדפות נמשכו כצבע בקצף הגלים. חלק מהחיות שאותרו בניקיונות הועברו מיד לבית החולים לחיות בר שנמצא בספארי ברמת־גן. ד"ר יגאל הורוביץ, הווטרינר הראשי של הספארי ומנהל בית החולים, הכין את חדרי הטיפול מבעוד מועד ברגע ששמע על האסון. צבים, שחפים, אפילו חרדונים וסרטנים — הזפת לא פסחה על אף יצור חי.
"הם הגיעו מכוסים בזפת, חבולים", ד"ר הורוביץ נזכר, "הרעיון הוא שצריך לנקות מהם את הזפת אז אנחנו עושים את זה עם שמן כדי להוריד מהם גושים מהגוף, זה לא תהליך שקורה פעם אחת אלא תהליך של ניקיון לאורך זמן, אז אנחנו לא יודעים מה יהיה המצב שלהם בהמשך והאם ישרדו".
איך מנקים זפת מנוצות של ציפור?
"זאת באמת אחת הבעיות הגדולות. לציפור יש אינסטינקט לנקות את הנוצות בעצמה, ופחדנו שהן יבלעו את הזפת ואז באמת תיווצר בעיה ענקית כי הקיבה שלהן מזדהמת. בעיה נוספת היא שהנוצות שמרוחות בזפת מתחברות כמו ווים אחת לשנייה ואז יש פגיעה לא הפיכה בנוצה. הן גם יכולות לאבד חום בגלל שהנוצות לא מחממות ככה את גופן".
אתה יודע להגיד מתי בעלי החיים יוחזרו לטבע?
"אנחנו עוד לא יודעים. במקרה הכי גרוע צריך לאשפז אותן לתקופה של שנה עד שיחליפו את הנוצות ואז הן יוכלו להשתחרר לטבע".
בסיור קצר בין דיונה לדיונה קשה לקלוט את גודל האסון. כתמי הזפת מפוזרים. חלקיקים דבוקים בין אבנים וצדפות וגושי חול. אלא שהזפת כאן והיא מזהמת את האדמה. עמותת צלול הייתה הראשונה לאתר את קריאות המצוקה הראשונות שהגיעו בתחילת סוף השבוע מגולשים מודאגים שקראו לעזרה. נפתחו עשרות קבוצות פייסבוק, מאות קבוצות ווטסאפ מפוצצות משתתפים. יותר מ־6,000 מתנדבים הגיעו לנקות.
"האסון האקולוגי הזה מאיר בזרקור את שתיקת המשרד להגנת הסביבה מול הסכם קצא"א וחברות הנפט מהמפרץ", אומר נדב דסברג, רכז קהילה ושיתופי פעולה בעמותת צלול. "רוצים להעביר בשטחי ישראל צינור נפט שמעמיד את כל האזור שלנו בסכנה. רוצים להפוך את ישראל למסוע נפט, להחנות מכליות נפט באילת, שיפרקו שם. חייבת לצאת מהמשרד פעולה נחושה שאינה בהכרח מתבססת על מתנדבים, שאוספת את הזפת תוך ימים ספורים לפני שהיא מתייבשת על רצועת החוף. נדרשת חקירה אמיתית לשאלה איך שפך הנפט נדד לחופי ישראל ללא זיהוי מוקדם והפעלת מערך הטיפול בו לפני הגעתו לחוף".
ועד שהבשורה תגיע מהפוליטיקאים אפשר לנשום רוחות של תקווה דרך מתנדב כמו סול אור חי. הוא רק בן עשר, גולש מגיל שלוש, נושם ים וחי את הים. ובזמן שכל חבריו משחקים בחוץ הוא נסע עם אחותו יעל בת ה־14 לנקות את חוף "טופסי" בתל־אביב.
"הים היה שחור, הכל מגעיל, ראינו הרבה שקיות עם הרבה זפת, שנשארו שם זרוקות כי אנשים לא ידעו לאן לפנות אותן", הוא אומר. "הים הוא הבית שלי, בית הספר האמיתי שלי. אני רוב הזמן פה ולראות דבר כזה מעלה בי דמעות. חייבים לנקות את הסביבה. זה הבית של כולנו".
