אין דבר מרגש יותר מלגלות שאת בהיריון ואין דבר מלחיץ יותר מלהבין שאת גם חולה בקורונה / בתחילת החודש הרביעי, כשאף אחד חוץ מהמשפחה הקרובה לא ידע על ההיריון, גיליתי שנדבקתי בקורונה. זה תפס אותי לא מוכנה בכלל כי באותה תקופה כמעט ולא יצאתי מהבית ובקושי פגשתי אנשים. היו לי בחילות, הרגשתי לא טוב, פחדתי להידבק ולא רציתי לקחת סיכונים מיותרים. בפעם היחידה שיצאתי, לפגישת עבודה, נדבקתי. הבחורה שהדביקה אותי לא ידעה אז שהיא חולה.
בהתחלה לא הבנתי שזו קורונה. הייתי מאוד מצוננת, אבל לא נתתי לזה בכלל משקל. כשזה נהיה יותר ויותר מסיבי, התחלתי להילחץ. אחרי כמה ימים איבדתי את חוש הטעם וחוש הריח. ואז קיבלתי טלפון שבו התברר לי שהייתי בקרבת חולה מאומתת. כמו שבעלי אמר, אין נאחסית כמוך. יוצאת לשלוש דקות מהבית וחוטפת קורונה. זה נשמע מצחיק, אבל באותו רגע בעיקר התחשק לי למות. ידעתי שאני בהיריון, הכל עדיין סודי, וגם התברר לי שחטפתי את המגפה הכי מטורפת בעולם.
עשיתי בדיקת קורונה פרטית, גיליתי שאני חיובית, ונכנסתי מיד לבידוד ביחידה אצל ההורים שלי בקיסריה. למזלי לא הדבקתי אף אחד – לא את ההורים שלי, לא את יאיר (יונס, בעלה – א"ס), לא סבא וסבתא שלי – על אף שכנראה הייתי עם חלקם כבר בזמן שהייתי חולה. ביום שגיליתי שאני חולה בקורונה, בכיתי את החיים שלי כמה שעות. לא הבנתי איך זה קרה. למה זה מגיע לי. פחדתי לאבד את ההיריון. התקשרתי בעשר בלילה לד"ר יריב יוגב. הוא לא היה הרופא שלי אז אבל הוא כן ליווה אותי בהיריון מאותו רגע. אמרתי לו: שלום, גיליתי שאני חולה בקורונה, תגיד לי מה אני עושה, ומה הסיכויים של העובר שלי. הוא הרגיע אותי מאוד. הייתה אז הרבה אי־ודאות, אבל זה היה עוד לפני המוטציה הבריטית. הוא אמר לי: אין לך מה לדאוג, ברגע שתחלימי תבואי אליי ונמשיך מאותו המקום.
תקופת הבידוד נמשכה שבועיים. ההורים שלי טיפלו בי במסירות. אמא שלי כל הזמן דפקה לי על הדלת כדי לבדוק שאני חיה – היא הייתה יותר מודאגת ממני. בכל התקופה הזאת פינקו אותי מאוד. ראיתי מלא סרטים קיטשיים שיעשו לי טוב על הלב והתרכזתי בלהבריא. אחרי חמישה ימים החלמתי. ממש ניצלתי מהדבר הזה, ובמידה רבה גם מכל הדיון עכשיו סביב החיסונים לנשים בהיריון. לא דיברתי על זה עד היום לא מתוך בושה, אלא נטו כי הייתי בהיריון בחודשים הראשונים ולא רציתי שיגלו את זה, אבל אני מאמינה שאם הייתי בדילמה הזאת היום, הייתי מתחסנת כי הסיפור הזה נהיה באמת מאוד מפחיד ולא שווה את החרדה. אפילו היום, בתור מחלימה, אני ממש מתחננת שייתנו לי חיסון.
שלום אימהות, להתראות ספונטניות / הייתה לי לידה קשה. כל כך כאב לי שאני לא זוכרת אם היה בחדר חלון או לא. אני עדיין בשוק שיוצא משם בן אדם. לצד זה שצרחתי וכל איכילוב שמעו אותי, הייתה לי חוויה מדהימה עם צוות מופלא. לא הייתי מההריוניות הלחוצות. לא קראתי אף ספר הדרכה. הסבלנות שלי בתקופת ההיריון הייתה אפסית. רוב הזמן הרגשתי על ענן. כן שאלתי וכן התייעצתי, אבל ניסיתי לא להיות עסוקה רק בזה כדי שזה לא יציף מחשבות וחרדות. סמכתי על עצמי ועל האינטואציה שלי שאני אדע מה לעשות. אימהות זה דבר שלומדים תוך כדי תנועה. עם הזמן אני מבינה שאין ממש חוקים. יש את השלבים שכל תינוק עובר, אבל בסוף אימהות וילד הם דבר אינדיבידואלי.
אני עוד לא יודעת איזו ילדה תהיה אנה. מה יהיו הצרכים שלה, איפה יהיו האתגרים, ולכן אני עוד לא יודעת איזו אמא אני אהיה. ידעתי תמיד שאני רוצה להקים משפחה, שיהיה לי עוגן, אבל אף פעם לא הייתי מהבנות האלה שחלמו להיות אמא מאז שהן היו ילדות. והנה, כשזה קרה לי, פתאום מאוד התרגשתי מהרעיון, שיאיר ואני הולכים להפוך להורים. אפילו עכשיו, בשלבים היותר מורכבים, עם ההתעוררויות בלילה והגזים, זה נראה לי פחות קשה ומסובך ממה שסיפרו לי. מה שקשה בעיקר זה שאין לי את הזמן לעצמי ואם את רוצה רגע לעצמך – זה דורש היערכות מוקדמת. פתאום כל דבר פשוט כמו ללכת להתאמן, להתכונן לאודישן, להיכנס למקלחת לכמה דקות, מחייב תכנון. אפילו היום, בשביל לבוא לראיון איתך ואז לפגישת עבודה, הייתי צריכה היערכות שלמה. מספיק כמה דקות איחור והיום מתפקשש. אבל מתרגלים להכל.
אני אדם סלחן אבל על הדברים שנאמרו בהפגנה מול בית הוריי בקיסריה לא אוכל לסלוח / ביום של ההפגנה, דיברתי עם ההורים שלי. הם אמרו לי שיש מפגינים מחוץ לבית אבל זה היה עוד לפני הדברים שנאמרו, וגם לא הבנתי את חומרת המצב (בנובמבר האחרון הפגינו כמה מתומכיו של ראש הממשלה מול בית משפחת פרקש, הסמוך למעונו הפרטי של נתניהו במחאה על כך שהמשפחה איפשרה לפעילי שמאל להפגין מגג ביתה. בין השאר, אחת מהם קראה לעבר המשפחה, ששכלה את הבן, תם פרקש ז”ל בהתרסקות מסוק במלחמת לבנון השנייה: “זה שאיבדתם בן לא מקנה לכם זכות לארח אנרכיסטים” – א"ס). הייתי אז בשליש האחרון של ההיריון, בקושי הצלחתי לישון בלילות, ופתאום בארבע בבוקר אני קולטת שהטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. לא הבנתי מי החוצפן שמתקשר אליי בשעה הזאת. לאט־לאט קלטתי שכל הטלפונים הם מאנשי תקשורת, ושהיה בלגן שלם.
את מה שיש לי להגיד על זה הייתי אומרת גם אם לא היה מדובר במשפחה שלי. חשבתי שזו הייתה התנהגות מכוערת. לא משנה העמדות הפוליטיות, על מה רבים, אני חושבת שיש דרך להתווכח. לאחל לאם שכולה שימות לה עוד ילד?! מי מדבר ככה? נושא המשפחות השכולות הוא דבר שחייב להישאר מחוץ לתחום. השכול הוא דבר קדוש בישראל, והגבול הזה נחצה, וזה מה שהסעיר אותי. לא משנה על מה אתה כועס, למה אדם מגיע למצב שהוא מדבר ככה? עם כל הכבוד, בזכות כל האנשים האלה שנהרגו במלחמות ישראל, אנחנו פה, קמים בבוקר ושותים את הקפה שלנו. לא רלוונטי להכניס אותם לשיח הזה.
האם התאכזבתי שנתניהו לא גינה באופן ישיר את ההתבטאויות האלה? אין לי שום דבר איתו, לא התעסקתי בזה. כל מה שהיה ועדיין חשוב לי, הוא להגן על המשפחה שלי. לא עניין אותי מה הוא אמר ומה הוא לא אמר. גם את הקטעים מההפגנה לא ראיתי עד היום. לא הייתי רוצה שגם לנתניהו, שהוא אח שכול בעצמו, יאמרו דברים כאלה. לא מדברים ככה. אני יודעת שחלק מהמפגינים התנצלו על הדברים. אני אדם סלחן מטבעי, לפעמים יותר מדי, ברמת הפראיירית, ואני שונאת את זה בי. אני לא שומרת טינה, אבל על דבר כזה אני לא אסלח.
הגעגוע לתום לא דעך, רק שינה צורה / אנחנו לא צריכים סיבה מיוחדת להיזכר בתום. לא יום זיכרון, לא אזכרה ובטח לא אירוע מחריד כמו זה שעברנו. אנחנו מוצפים בגעגוע אליו כל הזמן. אם זה בארוחות שישי, באירועים משפחתיים או אפילו עכשיו כשילדתי. הוא תמיד נוכח ואתה תמיד חושב עליו. יש ימים שיותר, ויש ימים שפחות. אבל הוא שם תמיד.
נכון, במשך שנים היו יחסים אמביוולנטיים עם כל הנושא הזה. עם הציפייה הציבורית ממני להחזיק בכל רגע נר זיכרון. כשהתפרסמתי, נורא רציתי שיכירו בי בזכות הכישורים שלי – בזכות איך שאני שרה ואיך שאני משחקת – ולא כאחות שכולה. לקח לי זמן להבין שהדבר הזה הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני. הנה, עברו 15 שנה מאז שאח שלי נהרג ואתה עדיין שואל אותי עליו. ככל שאני מתבגרת, אני מבינה שהפכתי להיות מי שאני גם בגלל מה שקרה לנו כמשפחה. ואם יש לי את האפשרות להשמיע את קולי, לתת למישהו אפשרות להזדהות עם הכאב שלי, אז זה כנראה שווה לדבר על זה.
אני שמחה שזוכרים את תום, ויודעים מי הוא בזכות הבמה שניתנת לי לדבר עליו. אחד הדברים הכי חשובים למשפחה שכולה הוא שיזכרו את האדם שהיה פה. אדם שהיו לו חיים מלאים. ואני אסירת תודה על ההזדמנות להזכיר אותו. היום, יותר מבעבר, זה חשוב לי מאוד. בשנה שעברה, אחרי תקופה שנמנעתי מזה, הקראתי משהו שכתבתי. בדרך כלל אני שרה בטקסים את השיר שאני מזוהה איתו, 'מיליון כוכבים', אבל בפעם ההיא התרגשתי אפילו יותר. זאת הייתה הזדמנות בשבילי להגיד משהו על מה שאני מרגישה. לתת ביטוי למה שאחים ואחיות שכולים עוברים. לא התפייטות מופשטת. טקסט חשוף ואישי מהבטן. ביום מן הימים אני ארצה לכתוב על זה משהו יותר מורחב. אולי סרט. אולי סדרה. אני רק צריכה לקבל אומץ. הרבה שנים הייתי כוכבת נוער. הסתתרתי מאחורי חיוך גדול – אמיתי, אבל כזה שהסתיר עולם שלם ומורכבויות כמו כל בן אדם. אם פעם לא רציתי לדבר על המקומות היותר מורכבים, היום יש בי גם רצון וגם יותר קבלה. הרבה שנים לא הייתי שלמה עם עצמי. לא רציתי לחשוף את המקומות הפגיעים. היום אני מבינה שחשיפת המקומות האלה יותר מעניינת ומאתגרת.
כדי להתקדם מקצועית צריך לוותר על האטרף להצליח / בשבוע שעבר הצטלמתי לקמפיין של one project by azrieli, אתר אונליין של המון מותגים שווים מאוד. זה הדבר הראשון שאני עושה אחרי הלידה, וזה משהו שמאוד רציתי לעשות. כשתסתיים חופשת הלידה שלי, אחזור גם לעבוד ולשחק בתיאטרון הבימה. אני מאוד נהנית מלהיות אמא של אנה. מצד שני, אני רוצה לחזור לעבוד. אם יהיו דברים שאני ארצה לעשות – אני אמצא את הדרך לעשות אותם מבלי לפגוע בחופשת הלידה שלי. ועדיין הזוי בעיניי שנשים חוזרות לעבוד אחרי שלושה חודשים. אני כמעט חודשיים אחרי הלידה ומרגישה שילדתי אתמול. הגוף כואב. את בהתאוששות שאחרי טראומה. אני מבינה את הבהלה של נשים לחזור מהר לעניינים, מתוך חשש שמקומן יתערער. לי יש עבודה לא סטנדרטית. אני יכולה להחליט אם אני עושה אודישן, או לא עושה אודישן. אם אני לוקחת תפקיד או לא. רוב הנשים שעובדות כשכירות, יום־יום, נמצאות במקום יותר מסובך. בסוף את אמא ורוצה להיות שם עבור התינוק שלך.
איכשהו, הצורך שלי לחזור לעבוד, לא מטורף. חשבתי שאני אהיה יותר באטרף. אני מניחה שזה קשור גם לקורונה, שנתנה לי רגע לבחון את הדברים ביותר סבלנות. גם בתקופת ההיריון לא היה לי fomo כמו שחשבתי שיהיה לי כי אף אחד לא עבד. אני בן אדם שאצלו הקריירה הייתה תמיד מספר אחת. מגיל 18, כשהתחלתי לשחק, זה מה שהניע אותי וזה מה שהיה לי חשוב. אבל עם הגיל, והקמת המשפחה, סדר העדיפויות שלי השתנה. יש עוד כל כך הרבה דברים שחשוב לי לעשות מקצועית, אבל רמת הסטרס, להצליח ולהספיק הכל, ירדה. זה קרה לי כבר בהיריון. לקחתי צעד אחד אחורה, אבל איכשהו אני מרגישה שזה דווקא קידם אותי. הרבה פעמים פיספסתי הזדמנויות בגלל הפאניקה הזאת לעשות, והיום יש איזה קול שאומר: תרגיעי. הכל יהיה בסדר. גם במודל החדש, אני לא חושבת שאפסיד שום דבר. אם אקבל מחר תפקיד בחו"ל, אז בעלי ואמא שלי יבואו איתי יחד עם הילדה. הם יהיו איתי על הסט. אני לא רואה שום דבר שיפריע לי להגשים את החלומות שלי. אני משחקת 14 שנה באופן מקצועי, אבל עדיין מרגישה בתחילת הדרך.
צריך לדבר יותר על הקושי בהנקה / ההנקה הייתה לי הדבר הכי קשה. יותר מהכל, זה מאוד כואב. או שאני פיספסתי את זה בדרך, או שלא מדברים על זה מספיק. הלידה היא דבר קשה מאוד, אבל הנקה היא לא פחות קשה. יש בנות שזה הולך להן נורא בקלות, ויש כאלה, כמוני, שהיה יותר קשה. היה לי המון חלב לתת לה וזה יצר המון כאבים ויצר הרבה תסכול וגרם לי לרצות לוותר על זה. אני כן מבינה כמה זה חשוב, ולכן ניסיתי נורא להילחם בזה. הדיאלוג הזה לא מתקיים מול נשים אחרות, אלא מול עצמי. מה, אני יכולה להעניק לילדה שלי דרך הנקה כל כך הרבה טוב, לתת לה את הוויטמינים והחיסונים הטבעיים שיש, ואני אוותר על זה רק בגלל שלי כואב? אני זוכרת שאבא שלי אמר לי: עמית, כרגע את אמא של אנה. זאת העבודה שלך כרגע, ובחודשים הקרובים זה מה שזה ידרוש ממך, ולכן כרגע מה שאת צריכה לעשות זה לעזור לה. זה נורא עיצבן אותי. אמרתי, מה הוא מבין? הוא גבר. איך הוא יכול לדעת. הוא לא מבין כמה כואב לי. אבל זה חילחל אליי. הוא צדק. זה התפקיד שלי עכשיו.
מותר לריב, אבל צריך לדעת איך להתפייס / יאיר ואני יחד כבר חמש שנים. אני יודעת שילד ראשון משנה את הזוגיות, אבל אנחנו עוד בשלב מוקדם מדי כדי להסיק מסקנות. בלידה הוא היה מדהים. הוא היה שם בשבילי מהרגע הראשון, תמך, היה הכי מכיל וקשוב וסבלני. מסכן מה שהוא עבר איתי שם. ההיריון והלידה מאוד קירבו בינינו. בכל זאת הבאנו יחד חיים משותפים לעולם. ברור שזו תקופה לא פשוטה, אבל בזכות הקורונה בילינו הרבה יחד. הוא יגיד שיותר מדי. בישלנו מלא, ראינו המון סרטים. הבנו שזאת הזדמנות שלא תחזור להיות יחד ככה.
עכשיו, אחרי הלידה, הוא חזר מיד לעבודה. הוא עובד בחברת רחפנים אוטונומיים, ואני בטוחה שגם בשבילו, על אף המהירות שבה דברים חזרו למסלולם אחרי הלידה, החוויה הזאת היא משנה חיים. נכון, ההתחלה היא מאתגרת. שנינו מאוד לומדים איך להתנהל במציאות החדשה. איך לאפשר אחד לשני להמשיך לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים. לא לאבד את עצמנו. כי במקום שזה משתבש, שם מתחיל הקרע, ההתחשבנויות וההתקטננויות. ברור שרבים לפעמים, אבל צריך לדעת גם להשלים מהר. בדרך כלל אני זו שמפייסת. אני זוכרת שבסוף הוא חי עם שחקנית וזה לא פשוט. נודניקית שמרוכזת בעצמה. אז לפחות אחת שמפייסת.
אני לא ילדה עשירה מקיסריה. גם לי היו חרדות כלכליות בקורונה / כשהתיאטרון נסגר בגלל הקורונה עוד לא הייתי בהיריון. הייתי באמצע חזרות ל'המלט' בהבימה. היינו אמורים לעלות שבוע אחרי, ואז הודיעו לנו לא להגיע יותר. בהתחלה לא קלטתי. לא הבנתי את המשמעות. הייתי בטוחה שזה עניין של כמה ימים בבית. הזדמנות להכין מרק ולנוח. לאט־לאט הבנתי מה קורה. התעשייה קיבלה מכה מאוד קשה. המון אנשים עדיין יושבים בבית כבר שנה ולא עובדים, וזה לא נתפס. השנה הזאת הייתה כמו חלום רע. באופן אישי, ההיריון היה עבורי כמו סוג של הצלה. התרכזתי בזה. עשיתי בדיקות וחיפשתי דברים יפים לתינוקות. ברור לי שלולא ההיריון הייתי היום במצב הרבה יותר קשה. לא נכנסתי להיריון בגלל הקורונה. היה לי ברור שאני רוצה להתחיל לנסות, אבל לא ידעתי כמה זמן ייקח לנו. לשמחתי זה קרה מאוד מהר.
גדלתי בקיסריה, אבל אנחנו לא מיליונרים. לא חסר לנו, אנחנו אמידים, אמא שלי כיום לא עובדת ואבא שלי נמצא בחל"ת כעובד אל על, ובכל מקרה אני כבר בת 31 ולא חיה על חשבון ההורים שלי מזמן. יאיר ואני מפרנסים את עצמנו, וכל השנים עבדתי ויכולתי לכלכל את עצמי. למזלי, בגלל שאני שכירה בהבימה, קיבלתי דמי אבטלה. לולא זה היה לי קשה להסתדר. יש לי גם חסכונות, ובעל שעובד, אבל בסוף את רוצה להביא גם את החלק שלך לתוך הבית.
הקורונה הכניסה גם אותי לסטרס, אבל זה הביא אותי לנסות להמציא את עצמי במקומות אחרים. נהייתי יותר פעילה ברשתות החברתיות אחרי שנים שכל העיסוק בזה נורא הלחיץ אותי. אני טכנופובית ברמה שאני לא מצליחה להטעין את הטלפון שלי. זה גם דורש סוג של מיומנות שלא תמיד באה לכולם בקלות. גיליתי מלא כישורים ותחביבים שאני טובה בהם כמו למשל עיצוב פנים. עשיתי דברים בבית, העליתי תמונות וראיתי שאנשים מגיבים לזה בעניין והתלהבות. זה לא תחליף לכלום. אני שחקנית לפני הכל.
כל אחד צריך לחיות בחו"ל. מתישהו גם לנו יהיה את האומץ להגשים את החלום הזה / נולדתי וגדלתי בקנדה עד גיל שנתיים, אבל בניגוד למה שכתוב בוויקיפדיה אין לי שם נוסף אמריקאי, מליסה. לא יודעת מי החליט להוסיף את הפרט הזה, ולמה אם כבר נתנו לי שם שני – למה לא ביונסה?
ההורים שלי הגיעו לקנדה אחרי טיול גדול, והחליטו להשתקע בטורונטו כי התלהבו מאוד ממנה. גם תום וגם אני נולדנו שם, ויש לי שם הרבה בני משפחה שאני מקפידה לבקר כמה פעמים בשנה. אני לא זוכרת כלום מהילדות שם, הייתי ממש קטנה, אבל יש לי הרבה זיכרונות מהביקורים לאורך השנים. זה סוג של בית שני שלי. ישראל היא המקום שבו תמיד אגור, אבל בגלל שאני עובדת מגיל צעיר, ולא הזדמן לי לעשות אפילו טיול אחרי צבא, אני לגמרי חולמת על החוויה הזאת בחו"ל. לחיות במקום אחר לתקופה משמעותית. לצאת להרפתקה הזו. להתחיל מחדש. להכיר אנשים חדשים. לצאת מאזור הנוחות. אני חולמת על ניו־יורק או טורונטו.
זה נכון, תמיד יש הפחד הזה לקום ולעזוב, ומה יהיה מבחינת קריירה, אבל זה חלום משותף ליאיר ולי, ויום אחד נגשים אותו. כשהייתי צעירה יותר, חלמתי להצליח בענק גם בחו"ל. דמיינתי את עצמי מסתובבת בעולם. אבל משהו בחלום הזה קצת השתנה. ברור שאני עדיין רוצה להצליח בחו"ל, אבל חשוב לי לא פחות להמשיך לעבוד גם בארץ. יש עוד כל כך הרבה דברים גדולים שאני רוצה לעשות כאן, אבל הייתי שמחה לקבל את הביטחון לנסות לעשות את זה גם בחו"ל.
ניקיון זה החיים / אני סובלת ממחלת ניקיון שהולכת ומידרדרת. אני כל היום מנקה את הבית. אני לא מסוגלת ללכת לישון אם הבית לא נקי. אף פעם אין אצלי כלים בכיור. אם אני שותה קפה, אני שוטפת את הכוס מיד אחרי. אני חייבת שהכל יהיה נורא־נורא נקי. אני שואבת את הבית פעמיים ביום, שוטפת בתדירות גבוהה מאוד. חשוב לי שיהיה ריח טוב. מדליקה נרות ומשפריצה ריחות של בושם. גם הכלבים שלנו מריחים בריח של בדין. ויש לנו גם מנקה פעם בשבוע. כן, הבית שלנו נראה כמו מוזיאון ומריח כמו מלון בוטיק. אם היית שופך אצלי בבית מיץ ברור שמשהו בי היה מתחרפן. אבל אני באמת עובדת על עצמי.
לפני שבוע אגם רודברג באה לבקר אותי, ובזמן שהייתי במטבח היא קלטה שמונה, הכלבה הקטנה שלי, הקיאה על הפוף של אנה. היא יודעת שאני מוטרפת אז היא לא ידעה איך לבשר לי את זה. היא חשבה שאני הולכת לחטוף התמוטטות עצבים. אבל דווקא הגבתי לזה יפה מאוד. הייתי גאה בעצמי. אמרתי, אוקיי, אני אכבס את זה, אוציא את הפוף החוצה להתאוורר, ונתקדם. תבין, לפני כמה שנים הייתי מסוגלת לבכות מדבר כזה.
יאיר מאוד סובל ממחלת הניקיון שלי. הוא לא היה רוצה שהבית שלנו ייראה כמו מוזיאון. אני מבינה אותו. אני לא בהכחשה, אני מבינה שאני הבעיה. אבל מאז שאני ילדה מאוד חשוב לי סדר. זה חלק מעניין השליטה אצלי. חייבת שהכל יהיה מסודר לי בראש. ולי ניקיון נותן שקט. אבל אני צריכה למצוא את השקט הזה במקומות אחרים. אני מבינה שזה משהו שאני אצטרך לאט־לאט להיפטר ממנו. יש לי ילדה קטנה שמתישהו הולכת לאכול ולזרוק את הרוב על הרצפה. הדבר האחרון שאני רוצה זה לדפוק לה את המוח עם ההפרעה שלי. אולי זה מה שיעזור לי להתמודד עם זה. פעם אחת ניסיתי לדבר על זה בטיפול, אבל זה לא כזה מפריע לי. אם כבר, זה מפריע יותר לסובבים אותי. אני נורא נהנית מלנקות. מצידי, לבוא לאנשים הביתה ולעזור להם לנקות.
