תצביעו מה שתצביעו בבחירות מחר, נדמה שעל נקודה אחת מסכימים כל הישראלים כולם: אף אחד לא יתגעגע לממשלה היוצאת. לא נתניהו, שנאלץ להתנהל בה בכפוף להסכם הפריטטי כמו שאסיר מתנהל בכפוף לצמיד האלקטרוני; לא גנץ, שמהיום הראשון לכהונת הממשלה ועד היום האחרון גומד ורומה והושפל; לא שרי הממשלה, שקיבלו משרדים עם שמות מצלצלים ואפס כוח; לא הפקידים בשירות המדינה, שמעמדם נגרע וכבודם נרמס; לא הקואליציה ולא האופוזיציה. עשרה חודשים כיהנה הממשלה, ולבד מכמה שבועות בהתחלה, ימי התום של כחול לבן, לא היה לה יום אחד של אושר.
גורלה של הממשלה ה־35 נגזר מראש: היו אנשים שהזהירו בזמן אמת, והיו אחרים שהבינו רק בדיעבד. מה שהפריד בין נתניהו לגנץ לאחר סבב הבחירות השלישי לא היה פער אידיאולוגי: פער לא היה. הבעיה הייתה כבוד ואמון: נתניהו לא רחש כבוד לגנץ ולכישוריו הפוליטיים; גנץ, ועוד יותר ממנו שותפיו בכחול לבן, לא רחשו אמון לנתניהו וליושרו. בוז לכישורים מצד אחד; בוז לאופי מצד שני. זאת תשתית רעועה לממשלה משותפת.
הפתרון שנמצא ענה לכאורה על כל הספקות: עורכי דין ופוליטיקאים עמלו ימים ולילות עד שגיבשו יחד הסכם קואליציוני מהודק היטב, הסכם דרקוני. כדי למנוע הפרה שלו הפכו את ההסכם לחוק יסוד, שערורייה לעצמה. חוקי היסוד אמורים להיות הבסיס לחוקה העתידית של המדינה. לפתור בהם אילוץ פוליטי זה כמעט חילול קודש.
על הדרך אילץ נתניהו את גנץ להסכים לממשלה בת 36 שרים ו־16 סגני שרים, הפגנה של שחיתות ואטימות בעיצומה של מגפה, לחוק נורווגי שהכניס לכנסת שורה של עסקנים מליגה ד', להטבות ולגינוני כבוד מטופשים שהחלישו אותו בציבור הבוחרים שלו. ההנחה שנתניהו יהיה חכם דיו לטפח את גנץ ולחזק אותו התבדתה. נתניהו לא יכול היה להתאפק.
את מיטב מאמציו הוא השקיע בשימור הגוש שלו. נתב"ג לא נסגר, בהתחלה כדי לא להרגיז את טראמפ, ובהמשך כדי לא להרגיז את החרדים. למרבה האירוניה, הפחד מהחרדים עלה בחיים של חרדים: הם היו הקורבנות הראשונים של הפוליטיזציה של המגפה. השבוע הוא סגר מעגל, כשהבטיח לשגר חיסונים לאוקראינה בתמורה לחידוש הנסיעות המופקרות לאומן.
חלש מול החרדים, חזק מול גנץ: הוא דאג לנטרל את משרד הביטחון ומשרד החוץ, שני המשרדים הבכירים של כחול לבן. המשרד החשוב השלישי, האוצר, הוכפף לצרכים האישיים והפוליטיים של ראש הממשלה. בלי תקציב מאושר, בעיצומו של משבר, שותקו המשרדים האחרים (המשרד היחיד שעבד היה משרד הבריאות; לטוב ולרע, הוא סר למרותו של נתניהו). כל מה שגנץ יכול היה לעשות הוא לבלום מהלכים של הגוש היריב. הנשק היחיד שלו היה ההסכם: המצב הפוליטי שהוליד אותו מת, אבל האותיות הקטנות שלו חיו ובעטו. השימוש בהסכם היה אפקטיבי במיוחד במאבק על עצמאותה של מערכת המשפט.
השיתוק, הביזוי, הטינה ההדדית היו חייבים להביא לסבב בחירות נוסף. עוד יותר משלושת הסבבים הקודמים, הסבב הזה הוא יציר כפיו של נתניהו, הסימפוניה הרביעית שלו. הוא המלחין, המנצח, המבצע.
כדאי להקשיב גם ללחן. נתניהו מבטיח לבוחריו "ממשלת ימין על מלא". הוא לא מסביר להם מהו ימין, ומהו מלא. האם ימין זה סיפוח השטחים? חס וחלילה: את הסיפוח מנע דונלד טראמפ, גדול ידידי ישראל; האם ימין הוא פופוליזם לאומני? בשום אופן לא. כמו שנתניהו מסביר עכשיו לבוחרים הערבים, חוק הלאום נועד בסך הכל לדפוק מהגרי עבודה מאפריקה.
את הגדרת המשמעות של "ימין על מלא" הוא משאיר לסמוטריץ' ובן־גביר, בני חסותו. בשבילם ימין הוא השמדת המערכת המשפטית. זה הניאו־ימין.
הלקח שמשאירה מאחוריה תקופת החיים הקצרה של הממשלה ה־35 פשוט ואכזר: לנתניהו יש יכולות רבות, אבל הוא לא מסוגל לקיים שותפות עם איש, לא במפלגות יריבות ולא במפלגה שלו. עם החרדים והכהניסטים הסיפור אחר, שם מדובר לא בשותפות אלא בקבלנות־משנה. אולי הוא ינצח בבחירות, אבל אחרי שינצח הוא יתגעגע לגנץ, מלא־מלא. ¿
