שנה חלפה מאז פרץ משבר הקורונה. שנה בה הבנו בגופנו ממש כי אנו תלויים אלה באלה. ערבים זה לשלומו של זה. ההתגייסות למאמץ הלאומי לצאת מתוך המשבר דרשה דאגה לסביבתנו, ליקרים לנו ביותר, אבל גם לזרים גמורים. היכולת שלנו לבחור בחיים נגעה בכל פעולה יומיומית. רק יחד, כך הבנו, נצליח לבלום את הנגיף.
ואכן, המגפה האיומה הזכירה לנו שלטוב ולמוטב נועדנו לחיות כאן יחד. נועדנו לדבוק זה בזה, לצלוח את המשוכות ולהוסיף ולבנות את המדינה היהודית והדמוקרטית, הבית של כולנו, ביחד. ידעתי זאת גם לפני ימי המגפה אך במהלכה חשתי זאת יום־יום, בכל מקום אליו הגעתי. עם המתנדבים האורזים את ארגזי המזון, לצד האחים והאחיות בבתי החולים, בעיניהם של החולים המבודדים במחלקות הקורונה, בחלוקת המחשבים לתלמידים שידם אינה משגת, בפנים של העובדים הסוציאליים במחלקות הרווחה, בשיחות עם המורים שלנו שנאבקו יום־יום על הילדים דרך המסכים, מהמרפסות, מהטלפונים — רק לא לאבד אף ילד.
נכון, לא הרגשנו את שילוב הזרועות והגורל המשותף בפועלם של נבחרינו, אבל בשטח העם בישראל הוכיח שיש ביכולתו לעשות זאת ולא רק בימי המגפה.
אנחנו מתקנים במו ידינו יום־יום, שעה־שעה. יוצרים יחד תקווה ישראלית — יותר ויותר בתי ספר משתלבים בתוכניות להכרת השבטים השונים בחברה הישראלית ולטיפוח השותפות ביניהם. יותר ויותר בעלי עסקים ומנהלים בשירות המדינה ובשוק הפרטי מבינים שגיוון הוא יעד לאומי־אסטרטגי קריטי שמשפיע על חוסננו הלאומי. האקדמיה שלנו מתחזקת ופותחת שעריה לכל חלקי החברה הישראלית.
לפני מספר שנים, בנאום בכנס הרצליה, התרעתי מהתוצאות העגומות של "משחק סכום אפס" בין השבטים השונים בחברה הישראלית. העם בישראל נענה לאתגר. עכשיו תורם של נבחרי הציבור.
כן, זו העת של נבחרי העם ללמוד מהעם עצמו כיצד ניתן לשתף פעולה, ולעבוד יחד. את הפוליטיקה של "משחק סכום אפס", של "הכל או כלום", יש להחליף בפוליטיקה של חיבור ושותפות, המושתתת על מחויבות בלתי מתפשרת לממלכתיות, לשותפות, לכבוד ולהוגנות.
אזרחיות ואזרחי ישראל, אני יודע שאולי תש כוחכם בשמיעת הפצרותיהם של המנהיגים הקוראים לכם לפעול כך או אחרת. ובכל זאת, גם הפעם, אני קורא לכם לצאת אל הקלפיות. הוכיחו לנבחרי הציבור פעם נוספת שיש כאן עם המאמין במדינה שלנו, עם המחויב לדרכו ולמוסדותיו הדמוקרטיים. עם המחפש לו ממשלה. עבור ילדינו, עבור נכדינו, ממשלה בשבילנו.
