אחרי שנת עבודה מפרכת במחלקות הקורונה בבית חולים השרון, שהוסב כולו לטיפול בנפגעי המגפה, היה רגע אחד שהביא את ד"ר דרור דיקר, מנהל אחת ממחלקות הקורונה הראשונות שנפתחו בישראל, אי שם לפני שנה, לדמעות. זה לא קרה כשמתו לו חולים משוועים לאוויר בידיים. גם לא כשהיה צריך לבשר לבני משפחותיהם של החולים הללו, פעם אחר פעם, שקרה להם אסון. הדמעות האלה הגיעו דווקא בשקט שאחרי הסערה, כשהתחלואה מתכווצת ומספר המאושפזים צונח, כשמנהל בית החולים שלו, ד"ר איתן חבר, בישר לו שנבחר להדליק משואה בערב יום העצמאות הקרוב.
את הבשורה קיבל דיקר, כמה סמלי, באמצע יום עבודה במחלקה שלו. "בשעה שתיים וחצי קיבלתי שיחת טלפון ממנהל בית החולים, שביקש ממני להישאר רגע על הקו ואז צירף לשיחה את שרת התחבורה מירי רגב ואת שר התרבות והספורט חילי טרופר, שבישרו לי על ההחלטה".
ידעת מיד במה מדובר?
"ידעתי שבית החולים שלי הציע אותי כמועמד, אבל זה די נעלם בתוך העשייה היומיומית. לא ייחסתי לזה משקל כלשהו. ניחשתי שאם שניהם מתקשרים לפני יום העצמאות בזה מדובר. יש לי אייפון שמודד דופק, הלב שלי זינק באותו רגע מ־60 פעימות בדקה להרבה יותר מזה. אני בדרך כלל לא אדם שדומע, עברתי כבר לא מעט בחיים, אבל הפעם באמת הדמעות חנקו את גרוני".
למי היה הטלפון הראשון כשנודע לך שנבחרת?
"לאשתי, דניאל, שחלקה איתי את הקושי בגבורה. אני חושב שלא מספיק דובר והודגש הפן של בני הזוג, הן של המטפלים והם של המטופלים, בשיח על המגפה. בשני המקרים היה קושי גדול. אני נעדרתי מהבית תקופה ארוכה, וגם כשכבר הגעתי הביתה, נעדרתי משם רגשית במחשבות על אבל ועל החולים שלי. בתחילת המגפה המשפחות של הצוותים הרפואיים גם נודו מחשש להדבקה. זה היה קושי גדול מאוד. אני חושב שגם למשפחות שלנו מגיע להדליק משואה".
טוב שהכבוד הזה מגיע כשהמחלקות כבר ריקות?
"בדיוק היום חשבתי על זה, שכמו שטקס הדלקת המשואות מתקיים כל שנה על הגבול הדק שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, בין האבל לשמחה, גם בשנת הקורונה יש מעבר בין החולי והאבל על הנפטרים לחגיגת החיים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, שלא נפגע חלילה בנופלי מלחמות ישראל, גם יותר מ־6,000 נופלי הקורונה עודם איתנו. בנקודת הזמן הזו נמשיך לכבד את המתים תוך שאנחנו חוגגים את החיים".
כשהאגו נעלם
בית חולים "השרון" היה הראשון בישראל שהוסב כולו בגל הראשון לטיפול בחולי קורונה ובודד מהעולם החיצון. בשיא המגפה שכבו שם קרוב ל־200 חולים, בהם 12 מונשמים. "זה היה מבצע חסר תקדים, שיצא לפועל תוך ימים", אומר דיקר. "צריך לשבח את כל האנשים שנשאו בנטל הזה". עכשיו, כשהאביב בפתח ואת מקומם של חולי הקורונה שבו ותפסו החולים ה"רגילים", אני שואלת אותו מה הזיכרון החזק ביותר שלו מחודשי מלחמת העולם הרפואית הזו.
"יש הרבה כאלה", הוא עונה. "קשה לבחור אחד. החולה הראשונה שנפטרה לנו. או החולה הראשון שהצלחנו לגמול ממכונת הנשמה, איש בן 82 שהסיכוי שלו לחזור לנשום באופן עצמאי היה נמוך ביותר. עבדנו עליו קשה מאוד עד שהצלחנו, ולפני שבוע הוא ואשתו, שהיו מאושפזים אצלנו יחד, באו לבקר אותנו ולהגיד תודה. או החולה האחרון במחלקה, בחור בן 25 שנדבק מאביו שנפטר בסופו של דבר, והיה גם הוא במצב קשה מאוד. גם הוא שוחרר במצב טוב. כל חולה קשה מאוד שהצלחנו לשחרר - זה נתן לנו כוח. זה אמר שאולי התקרבנו לאיזה פתרון יותר טוב ויכולת טובה יותר לטפל. כל חולה שנפטר לנו הוריד אותנו בחזרה למטה".
איך אתה מסכם את המלחמה הזו, מתוך ההפוגה שאנחנו נמצאים בה?
"אני חושב שעולם הרפואה ניצב בפני אתגר עצום של התמודדות עם משהו שהיה עליו אפס מידע ותוך שנה עשינו קפיצת דרך דרמטית. היכולת המחקרית, הסקת המסקנות והיכולת ליישם את המסקנות האלה בשיפור הטיפול תוך כדי התנהלות, היא מדהימה. בגל הראשון היינו אובדי עצות מול התחלואה והמוות, כאשר כל הידע, האמצעים וההנחיות איך צריך לטפל בחולים לא עבדו. מהר מאוד היינו צריכים לשנות כיוון. לחקור וליישם. בגל השלישי הלקחים האלה נשאו פרי. היו לנו יותר חולים אבל גם יותר ידע, וידענו להתנהל יותר נכון. אני שותף בהרבה מאוד גופים שעדיין דנים יום ולילה כיצד לשפר את הטיפול במגפה הזו".
אתה מדבר על מהפכה טיפולית, אבל לכל אורך הדרך היה ועדיין יש רושם שאין לנו כלים מספיק יעילים לטפל בחולים הקשים.
"חד־משמעית אני משוכנע שהייתה כאן מהפכה. יש לנו היום כלים לטיפול בחולים. השאלה המרכזית היא מתי אתה מתחיל את הטיפול. אנשים הגיעו מאוחר מדי לבתי החולים, ובשלב מאוחר כבר אין טיפול טוב. מי שמגיע בזמן, מטופל טוב. יש תרופות שהוכח שהן מונעות תמותה – סטרואידים, אקטמרה, קוקטייל הנוגדנים שהגיע לאחרונה לישראל. אם אתה נותן אותם מספיק מוקדם אתה יכול לשנות את מהלך המחלה".
חולה קורונה שיגיע היום לבית החולים, סיכוייו לשרוד טובים יותר מאשר בתחילת המגפה?
"אם הוא יגיע מספיק מוקדם, כן. מה שקרה ואולי עדיין קורה הוא שבגלל הפחד להגיע לבית חולים אנשים חיכו בבית 7־10 ימים עם חום. חולה שמחכה כל כך הרבה במצב כזה מגיע לבית חולים בנקודת האל־חזור ולא תמיד אפשר להציל אותו. הטיפול המוקדם הוא קריטי".
איפה אתה רואה את ההצלחה שלנו בהתמודדות?
"הציבור אולי לא מודע לזה, אבל כל אמצעי שהיה עליו איזה שביב של הוכחה שהוא עוזר, עמד לרשותנו. זה דבר מדהים. התקשרו אליי אנשים מברזיל, מארה"ב, מגרמניה לקבל ייעוץ איך לטפל בחולים, אבל לא כל התרופות שהשתמשנו בהם פה היו בהישג ידם. חייבים לפרגן למשרד הבריאות על זה. האחווה הישראלית הייתה גם בשיתוף המידע. האגו נעלם ממערכת הבריאות. היה גורם אחד שריכז את הנושא, שחשב, התייעץ, שהוריד הנחיות והקשיב. זה לא מובן מאליו".
הייתה הרבה ביקורת על הדרך שבה נוהל המשבר. "אני לא שופט את הציבור על הביקורת. ברור שכשאתה יושב בבית עם ילדים שלא הולכים תקופה לבית הספר, אתה רואה את העולם הפרטי שלך ואת המצוקה הפרטית שלך וזה לגמרי מובן. אבל מי שישב בקודקוד של המערכת היה צריך לקבל החלטה אם הוא מתיר את דמם של עשרות אלפי אנשים. זו לא החלטה פרטית. בדיעבד צריך גם להסתכל על ההיבט הזה ולדעת לפרגן".
איך המחלוקות האלה נראו מתוך המחלקה, כשאתם בלהט העבודה, נלחמים על החולים שלכם?
"מה שקרה בתוך מחלקות הקורונה הוא דוגמה לאחווה בחברה הישראלית. במחלקות האלה שכבה כל החברה על כלל גווניה והלכידות שנוצרה שם, העזרה ההדדית שהייתה בהן, אין לה אח ורע.
"כל החגים של כל העדות וכל הדתות נחגגו – ועדיין נחגגים לצערנו – בתוך מחלקות הקורונה. צריך להבין מה זה צום הרמדאן או יום כיפור במחלקת קורונה. מה זה שבת במחלקת קורונה. כשפתחנו שולחן בליל הסדר כולם הצטרפו, לא משנה אם אתה דתי או לא, מאיזו עדה אתה או מאיזה מגדר. ישבו שם חרדים ויאפים תל־אביבים לצד אותו שולחן, עם אותו אוכל, ולא דיקדקו איזו מצה זו.
"גם מהצד של המטפלים ראיתי איך כולם מתגייסים. במחלקה שלי יש עולים חדשים ואזרחים ותיקים וערבים. כשקראו להם לדגל כולם התגייסו. זו הייתה מעין בועה שבמידה מסוימת היה יותר קל להיות בתוכה, רחוק מהפוליטיקה שהשתוללה בחוץ. כשאתה נלחם על נשימה של חולה, כל השאר מתגמד".
לטפל גם במטפלים
במארס הקודם, כשמערכת הבריאות בישראל כבר הבינה מה עומד להגיע והחולים הראשונים כבר אושפזו בבתי החולים, ספג דיקר אובדן אישי כבד: אמו יהודית בת ה־94, שהתגוררה בביתו, נפטרה באופן פתאומי.
"הדרמה הייתה בגלל העיתוי שבו הדברים קרו", הוא אומר. "למרות גילה המתקדם מצבה הבריאותי של אמי היה מצוין. כשחלתה בדלקת ריאות אישפזתי אותה במחלקה שלי וייצבנו אותה, אבל אז היינו צריכים להכשיר את המחלקה לקורונה. היא הייתה החולה האחרונה שהתפנתה משם, לקחתי אותה בחזרה אלינו הביתה במצב סביר יחסית.
"אחרי שפתחנו את המחלקה לקורונה, לא חזרתי הביתה במשך שבועיים וחצי, בגלל לחץ העבודה. אחרי עשרה ימים, בשבת בבוקר, אשתי התקשרה אליי וסיפרה לי שאמי נפטרה במיטתה בלילה. חזרתי הביתה לקבוע את מותה. שבוע וחצי מיום שפתחנו אותה לקורונה, המחלקה כבר הייתה מלאה חולים, והפעילות הייתה בשיאה. זו הייתה המחלקה היחידה בארץ, פרט למחלקה בשיבא. עכשיו עמדה הדילמה: מה לעשות הלאה?"
ומה עשית?
"התייעצתי עם הרב שרלו, שאמר לי, 'חיי אדם קודמים לשבעה'. הוא אמר: 'תאמר כל יום פרק משניות לזכרה ותמשיך את עבודת הקודש שאתה עוסק בה'. וכך עשיתי. כולם אומרים לי שזה בוודאי מה שאמא הייתה רוצה, ואני מסכים עם זה. קברנו אותה ביום ראשון בטקס מאוד מצומצם ומשונה שהיו בו 20 אנשים, שעמדו שני מטרים אחד מהשני ולא יכולנו להתקרב לקבר. כשחזרתי למחלקה סערת הטיפול השכיחה ממני את האבל. אבל אני חושב שכל אובדן במחלקה וכל פטירה של חולה ושיחה עם המשפחות עזרו לי לעבד את המוות של אמי ואת האבל האישי. עם לא מעט משפחות של חולים חלקתי את האבל הפרטי שלי".
פחות מחודשיים לאחר מכן, במאי, נפטר גם חמו. "גם הוא חלה בדלקת ריאות. כמובן שאני במחלקה נותן הוראות ואומר, 'תחשבו שזה קורונה ותתנהגו כמו קורונה'. הוא פונה לבילינסון כחולה קורונה ונפטר מדלקת ריאות למרות שמעולם לא הוכח שנדבק במחלה. לצערי לא יכולתי לטפל בו. שמרתי על ריחוק כדי לא לגרום נזק. סמכתי מאוד על המחלקה שמטפלת בו, אבל אתה תמיד רוצה לטפל באנשים שקרובים אליך וחוסר היכולת לבוא ממחלקה סמוכה מחשש שתדביק היה מאוד לא פשוט. אלה היו חודשיים קשים מאוד".
ההתמודדות עם הקורונה אצל הצוותים הרפואיים גבתה גם מחיר אישי כבד, של קושי רגשי ואפילו יש שאומרים שהגיעה בחלק מהמקרים עד תסמונת פוסט טראומה.
"כולנו חווינו אובדן אישי בתקופה הזו. גם הסגנית שלי, שאמה נפטרה מקורונה ברומניה והיא לא יכלה לנסוע להלוויה שלה, ועוד אח, שאיבד את אביו שהיה מאושפז במחלקה. האבל הפרטי והמקצועי התערבב. אחרי הגל השני, כשהצוות הגיע לתשישות נפשית, המנהלים הוציאו אותנו לחופשה די בכוח, מתוך הבנה של המצב ודאגה לשלומנו. קיבלנו את העזרה ואת האוורור שנדרשו לנו וחזרנו לגל השלישי, שהיה מאוד קשה ומאתגר, בכוחות מחודשים. אני חושב שזה לקח מאוד חשוב. אלמלא היו מטפלים בנו באותה נקודה לא היינו מסוגלים להמשיך. עד אז כל הפוקוס בצדק היה על החולים. האירוע הזה הוביל את המערכת להבנה שצריך לטפל גם במטפלים".
מה מצבם של הצוותים האלה כיום?
"לפחות בסביבה שלי אני לא רואה אצלם פוסט טראומה. ההתערבות הזו עשתה נפלאות".
אבל גם עכשיו, אחרי שבבתי החולים נותרו חולים קשים בלבד, שמספרם מתמעט מדי יום, ממשיכים רופאי הקורונה להתמודד עם השלכות המגפה, בתוך כותלי בתי החולים ומחוץ להם. תמונת המצב היומית שמפרסם משרד הבריאות אינה משקפת את מאות החולים שעדיין מאושפזים כשהם מוגדרים "מחלימי קורונה", משום שהנגיף אינו מצוי יותר בדמם, אולם מתקשים מאוד להבריא בשל הנזק הכבד שנגרם לגופם.
"כשאתה מעלה חולה על מכונת הנשמה או על אקמו הוא מחלים מהווירוס, אבל כל התוצאות ההרסניות של מפל האירועים הזה עדיין קיימות. לכן קשה מאוד־מאוד לגמול אנשים מהנשמה. למרות שלכאורה הם החלימו מהקורונה, הם לא מצליחים לשחזר את התפקוד הריאתי שלהם. אם החולה כבר עולה על הנשמה הסיכוי להוריד אותו משם אינו גדול".
אלפי המחלימים בקהילה, שצובאים על המרפאות בניסיון למצוא פתרון לעשרות התסמינים שלא עוברים להם, מעייפות וכאבי שרירים ועד בעיות בריכוז ובזיכרון וצלצולים באוזניים, אומר דיקר, הם רק ההתחלה של מה שמסתמן כמשבר העולמי הבא בתחום הקורונה. "הטיפול במחלימי הקורונה הוא האתגר הגדול ביותר שלנו היום. הגל הגדול של המחלימים שיזדקקו לטיפול עוד לפנינו.
"אנחנו רואים הרבה מאוד תופעות, של דיכאון, של אנשים שאיבדו את הזיכרון ואת חוש הריח, שמבטאים חולשת שרירים קשה ביותר וסובלים מקוצר נשימה בהליכה. מהר מאוד הבנו את זה ופתחנו מרפאת מחלימי קורונה בשרון וגם בבילינסון.
"אנחנו לומדים הרבה מאוד על התופעות האלה ועל הצורך לטפל במי שעדיין סובל. תחלואת הקורונה מגיעה בגלים, וכוללת לא רק את התחלואה החריפה המיידית, אלא גם את התחלואה הכרונית, שנצטרך עוד לטפל בה תקופה ארוכה. במדינת ישראל יש כיום 800 אלף מחלימי קורונה. אם רק עשרה אחוזים מהם יבטאו תחלואה כזו, יוטל עול כבד ביותר על מערכת הבריאות".
יש פתרונות עבור המחלימים האלה? אפשר בכלל לעזור להם?
"גם התורה הזו נמצאת עכשיו בשלבי פיתוח. אני מקווה שאנחנו משתפרים בה. מדינת ישראל תהיה חייבת לפתוח מרפאות כאלה גם בקהילה כדי לעמוד בביקוש".
היינו על הקשקש
דיקר (59), פנימאי במקצועו והחל מהשבוע נשיא הפדרציה האירופית לרפואה פנימית, נולד בבית החולים השרון (שהוא חלק מהמרכז הרפואי רבין יחד עם בית החולים בילינסון – ש"ר) ושם בילה ימים רבים בילדותו. אמו עבדה שם כטכנאית במכון הלב ואביו ניהל את בית החולים במשך 12 שנים.
"במקור הוריי התכוונו לקרוא לי שרגא, אבל למזלי ברית המילה שלי התקיים בדיוק ביום העצמאות ולכן קוראים לי דרור", הוא צוחק. "כילד עברתי את מלחמות ישראל בתוך מעון העובדים בבית החולים. בששת הימים ישנתי שם שישה ימים וכך גם ביום כיפור, כך שאפשר לומר שממש גדלתי בשרון. שימשתי בכל התפקידים שם, החל מדוחף עגלות, אח וסטאז'ר וכלה ברופא. ההיסטוריה האישית שלי קשורה קשר דם לבית החולים הזה".
תמיד רצית להיות רופא?
"תמיד ידעתי שאהיה רופא ואני מאוד גאה שאחד משלושת ילדיי ושתי הכלות שלי לומדים רפואה. היו הרבה צמתים שבהם יכולתי לעזוב אבל זה מה שתמיד אהבתי. המקצוע הזה כל כך קשה ותובעני, שאלמלא רציתי להמשיך בו הייתי פורש מזמן".
מאז ההודעה החגיגית, ביום שני השבוע, מצא עצמו המנהל הבכיר במרכז תשומת הלב, כשהנייד לא מפסיק לצלצל והודעות הברכה זורמות. "האמת שאני די נבוך", הוא אומר. "אני נמצא באור הזרקורים בשנה האחרונה לא מעט בגלל הקורונה, וגם בנושא השמנה (תחום ההתמחות הרפואי שלו – ש"ר) דיברתי לא פעם ולא פעמיים. אבל אני מאוד מובך מעוצמת החיבוק שאני זוכה לה עכשיו מכולם - מהחולים ומהעמיתים שלי, מאנשי המנהלה ומכל מי שאיכשהו פעם פגש אותי.
"לצערנו הרב אנחנו לא רגילים להכרת הטוב. רוב הזמן אנחנו נתקלים בציניות ובקיטורים. כשמגיע רגע מזוקק כזה של אמירת תודה זה מאוד מרגש, מה גם שאני לא לוקח את זה כאמירת תודה לי באופן אישי, אלא לכולנו – לצוות ולמחלקה המדהימה שלי, לבית החולים שלנו, שהתגייס כולו לקורונה, לשאר מחלקות הקורונה, הפנימיות והטיפול הנמרץ, שהתגייסו כחיל החלוץ למלחמה במגפה הזו. הרגע הנדיר הזה של הכרת הטוב, שאין בו ציניות, אין ביקורתיות ואין שיפוטיות, הוא מרגש מאוד".
אתה שותף לתחושה הכללית שהקורונה היא נחלת העבר? שהמגפה נגמרה מבחינתנו?
"הלקח שלי מהקורונה הוא שצריך להיות מאוד־מאוד זהירים ולקחת כל דבר בעירבון מוגבל. אני חושב שהציבור לא רואה את התמונה הכוללת. מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. אנחנו חיייבים ללכת בצעדים מאוד מדודים. הציבור חסר סבלנות, זה לגמרי מובן. אבל אסור להתיר את הרסן, למשל להוריד את המסכות. מערכת הבריאות הישראלית הוכיחה את המצוינות, את הנחיצות ואת העמידות שלה, וחייבים להשקיע בה בעתיד".
זה לא קורה בינתיים. זה מאכזב אותך?
"40 מחלקות פנימיות הוסבו למחלקות קורונה וצריך להכיר ולהוקיר את המאמץ העצום שהן השקיעו, כמו גם המחלקות הפנימיות האחרות, שהמשיכו לטפל בשאר החולים. המערכת הכלכלית חייבת להבין ולהפנים שאם המערך הטיפולי של המחלקות האלה לא היה כל כך חזק, מיומן ומוכשר, הקריסה הכלכלית של מדינת ישראל הייתה הרבה יותר חמורה, כי הסגרים היו יותר ממושכים.
"בזמן שחלק גדול מבתי החולים באירופה התקשו לטפל בחולים, בישראל זה לא קרה, משום שמערך המחלקות הפנימיות שלנו מיומן מאוד בטיפול בחולים מונשמים. אם מדינת ישראל הייתה צריכה להסתמך אך ורק על מיטות הטיפול נמרץ כדי לטפל במונשמים במגפה היינו מועדים לאותה קטסטרופה כמו שקרתה ברחבי העולם. מתוך התובנה הזו אי־אפשר שלא להבין שצריך לחזק את המערכים שמהווים את קו ההגנה הבריאותי של מדינת ישראל, קרי המחלקות הפנימיות והיחידות לטיפול נמרץ".
ואם לא יעשו כך?
"אם לא ישקיעו ותהיה עוד מגפה כזו, ייתכן שלא נשרוד מבחינה בריאותית. צריך לפרוט את הכרת התודה מעבר להדלקת המשואה ולתכנן איך מחזקים את המערך הבריאותי של מדינת ישראל כדי שיגן על תושבי המדינה. בקורונה היינו על הקשקש".
ביום העצמאות הזה לפחות תרשה לעצמך לצאת לחופש?
"בהחלט. ביום העצמאות אבלה ליד המנגל, כמו כולם".
