נתניהו ישב בשורת הכיסאות השנייה, ליד המעבר. ידיו היו שלובות על חזהו, בתנוחה שהזכירה את הרמטכ"ל המנוח רפאל איתן. עיניו התמקדו בגבה של התובעת, ליאת בן־ארי, שקראה מתוך ניירותיה את נאום התוכחה שלה. מפעם לפעם שירבט נתניהו משהו על הנייר שלפניו או זרק הערה לאוזנו של עורך דינו. הוא רצה להיראות קודר, כעוס, מרוחק מהווייתם של האנשים הקטנים שאילצו אותו לשבת לצידם, וכך נראה.
"כולם שווים בפני החוק, בפני המשפט ובפני השופט", פתחה בן־ארי בנאומה. "גדול כקטן, עשיר כעני, מכובד כפשוט".
הלוואי שזה היה נכון.
היינו חבורה של עיתונאים ששוגרו לאולם הקטן של השופט אריה רומנוב, בקומת הקרקע של בית המשפט המחוזי. מסך פלזמה העביר את מהלך המשפט במעגל סגור. את התובעת שמענו בקושי: רמקולים רבי עוצמה העבירו באותו זמן את נאומה חוצב הלהבות של חברת הכנסת הטרייה גלית דיסטל־אטבריאן, הכוכבת החדשה של הפגנות הביביסטים. סגרנו את החלונות, סגרנו את התריסים, פתחנו את המזגן: שום דבר לא בלם את זעקות הקרב של הגברת.
כשסיימה השתלט על מרחב השמיעה הרעש העמום, המונוטוני, הסוחף של התופים, טם, טם, טם, טם, כמו בארגנטינה של תקופת פרון. מהאולם אי אפשר היה לדעת אם התופים הם של הביביסטים או של מפגיני קריים מיניסטר, שהרעישו את הצד השני של הבניין. נכון לאתמול לפחות, משפט נתניהו נדון להתנהל ברחוב. זאת ההחלטה של נתניהו. הוא מוריד את המשפט לרחוב בבוטות שלא ידענו כמוה עד היום. הפרקליטות, מרצון או מאונס, נגררת אחריו.
שני הצדדים יודעים שיש סיכוי סביר שהמשפט הזה יוכרע לא בבית המשפט אלא במקומות אחרים, בהרכב אחר של הממשלה והכנסת או באירוע אלים, נוסח אברושמי, נוסח עמיר, ברחוב. הפרקליטות מעמידה למשפט את נתניהו ובאותו זמן נתניהו מעמיד למשפט את הפרקליטות. זה הקשר האמיץ בין האירוע במחוזי לאירוע בבית הנשיא.
אני אסביר מה שבקיאים ממני מסבירים לי: ממשלת 59 בראשות נתניהו, עם בנט ועם התנועה האיסלאמית שתימנע או תתמוך מבחוץ, תמנה פרקליט מדינה שיפורר את התיק. לא צריך חוק צרפתי; לא צריך ועדת חקירה לפשעי הפרקליטות; הכל חוקי, הכל כשר: כמו שקברו את מוסד מבקר המדינה תחת אחד, מתניהו אנגלמן, יקברו את הפרקליטות עם משפט נתניהו. אנשים ישמחו: הרגילו אותם שהפרקליטות היא אויב העם, כמו בתי המשפט, כמו התקשורת.
בעיניי זה תרחיש קשה. הפרקליטות שגתה לא מעט במהלך השנים, אבל מה שמבקשים שותפיו ושליחיו של נתניהו לעשות איננו לתקן אותה אלא לחסל אותה. נתניהו מוביל את הקו הזה בגלל משפטו. הוא רוכב על האג'נדה שלהם והם על האג'נדה שלו. הנאום שנשא אתמול היה מעשה פוטשיסטי, ראש ממשלה שחותר תחת מדינתו. הוא היה חמור ומסוכן יותר מהעבירות שמיוחסות לו בכתב האישום.
במקביל התנהל קרנבל המפלגות בבית הנשיא. היו לא מעט רגעים במהלך היום הארוך שבהם הנשיא התקשה להחליט האם לצחוק או לבכות. נלך מהקל אל הכבד. איתמר בן־גביר, נציג הכהניסטים, הטיף לנשיא שחשוב להתחבר לארץ־ישראל. "אתה", אמר במתק שפתיים, "באת אלינו, לחברון".
"הייתי שם הרבה לפניך", אמר לו ריבלין. "אנחנו, המשפחה שלנו, קבורים בחברון". בן־גביר השתתק לרגע, עניין נדיר אצלו.
או השר אמיר אוחנה, שראיתי אותו בבוקר בבית המשפט המחוזי, קודם אצל נתניהו ואחר כך בנאום נגד מערכת המשפט ברחוב, מול הביביסטים והשוטרים. אוחנה המשיך בהתקפה שלו גם בבית הנשיא. "אתה לא תדבר כך על מערכת המשפט בבית הנשיא", אמר לו ריבלין.
או המשלחת של ימינה, שבאה להמליץ על בנט, שבעה מנדטים שלמים. בין השורות אפשר היה להבין שמה שאיילת שקד רוצה באמת הוא לסגור עסקה עם נתניהו, או, לפחות, ליצור דינמיקה של עסקה עם נתניהו. זה הנתיב הבטוח ביותר לחזרתה למשרד המשפטים.
ובסוף, הפארסה: תקווה חדשה, מפלגתו של גדעון סער, באה לבית הנשיא בלי מועמד להמליץ עליו. "אולי הנשיא יקרא ללפיד ולבנט לשבת יחד ולהגיע להסכם", הציעו יפעת שאשא־ביטון וזאב אלקין.
הנשיא כל כך נדהם ממעשה האיוולת הזה’ שנזקק לביטוי ביידיש: "לוז מיר אופ מיט דה בובקעס". בעברית, חדל שטויות (בגרסה פחות נשיאותית, תפסיק לבלבל בביצים). הנשיא נזקק ל־55 דקות כדי להסביר לאלקין המסכן מה שידע בלעדיו: שנשיא המדינה לא יכול לתווך בין שני פוליטיקאים מאותו גוש. אם הם לא מסוגלים לדבר זה עם זה’ כנראה שאין גוש אנטי־ביבי, רק חבורה של פוליטיקאים מבוהלים שלא מסוגלים לעשות מעשה.
אולי עד הבוקר הזה יתעשתו. בינתיים הם כמעט מאלצים את הנשיא למנות את נתניהו.
אירועי היום בבית הנשיא מזמינים לקח נוסף: תפקיד הנשיא דורש מיומנות פוליטית. אלברט איינשטיין היה מדען דגול וציוני נאמן, אבל כשבן־גוריון הציע לו לכהן כנשיא הוא דחה את ההצעה על הסף, ובצדק. מרים פרץ היא אישה נכבדה שישראלים רבים רואים בה סמל ומופת. אין לה כלים להתמודד עם האתגרים שנשיא מתמודד איתם, לא במישור המשפטי ולא במישור הפוליטי. מוטב לה לוותר על ההתמודדות לפני שתתבזה.
