תזכרי את הדודים והדודות שלא הספקת להכיר, את הסבים והסבתות של הורייך שהיו מועכים את לחייהם הוורודות מחיים של אביך ואימך לפני שהיו אביך ואימך, תזכרי את בנות הדוד ובני הדוד שאינך יודעת עליהם דבר מלבד שהיו, תזכרי את הילדה הקטנה שאביך נשק לה בין הקומה השלישית לרביעית כשהיו בני אחת־עשרה, ממש לפני שהכל התחיל, תזכרי את התינוקת, הבת של אחותו של טיבי, החבר של אביך שגם שמו היה טיבי, שנשאה בזרועותיו לבית היתומים על הדנובה והשאיר אותה שם בלי לדעת שבבוקר תושלך עם שאר התינוקות לנהר, תזכרי את הדוד בן השש־עשרה זיה גולדשטיין, שצעד בצעדת המוות מבודפשט לווינה ולא חזר, תזכרי שאהב לצחוק, תזכרי את האחות של סבתא שאת נקראת על שמה, שסיימה בית ספר גבוה לחשבונאות ב־1935 ועל תמונת המחזור נכתב "נתראה בעוד עשר שנים", אבל ב־1945 לא הגיע איש לפגישת המחזור, תזכרי את השכנה הקשישה של אביך שנקברה בהפצצה, כל גופה תחת ההריסות מלבד הראש, בחורף הקר של 1944 ואביך השקה אותה מים, אבל למחרת מצא אותה קפואה, תזכרי את אימך שהייתה רק בת שנתיים כשתקף אותה הכלב הגרמני בחצר הבית, תזכרי את סבתך שאחזה בה בכוח אל החזה וברחה, נסעה ברכבות בלי פחד, וכשהיית ילדה הכינה לך מרק עם בצקניות וצחקה מסיפורי הבדיות שלך, תזכרי את סבך, את שני ארגזי הקרטון שנשא בכל יד, ומעליהם גבו הכפוף שנשבר בשתי מלחמות עולם, ואת עיני התכלת הדומעות שלו – תזכרי.
ואת הביצים והעופות השחוטים שמכר מבית לבית בשכונה שלכם, שולף עוף שמוט צוואר מארגז אחד, ושקית ביצים מארגז שני, עובר ברחוב במעיל גשם אפור גם בקיץ, תזכרי את מה שחווה שאינך יודעת, תזכרי שסיים לימודים באוניברסיטה – הנדסת טקסטיל, תזכרי את החיים שהיו להם לפני שחרבו, תזכרי שסבתך אהבה לרקוד ולקרוא, בדיוק כמוך, תזכרי שהייתה לה מעדנייה שניהלה עם אחותה, זו שאת קרויה על שמה ומתה בלידתה את בנה, תזכרי שסבתך השנייה ניהלה בית מרזח והשליכה שיכורים לרחוב, תזכרי שאביך חמק בעקבות אחיו הגדולים לנהר ושחה בעקבותיהם למרות שאסרו עליו, תזכרי את תינוקו של מר שטיין שזה כל מה שאת יודעת עליו, תזכרי את הרחובות שבהם שיחק אביך, ובהם נמלט מאקדחי צלב החץ, וחיפש מזון, תזכרי שהייתה בו תושייה כשנתפס והובא לחצר סגורה, כשתלש את הכוכב והצדיע במועל יד לשוטר בכניסה: "היי סלאשי", השליט ההונגרי, ויצא, תזכרי גם את הבית בו גדל והיום הוא מלון ומסעדה, ואת שאר הבתים בהם גרו חבריו ודודותיו והפכו לברים מעוצבים, מבהיקים באורות ניאון, צועקים מוזיקה שהקולות טובעים בתוכה, תזכרי את הלחם והחמאה שאביך חלם עליהם בשנות הרעב, תזכרי שאין סוגים שונים של בני אדם אלא רק בני אדם שמגיע להם לחיות. תזכרי שאלימות מכל סוג יכולה להרוג. תזכרי הכל, אל תשכחי דבר, מפני שאת עשויה מחומרי חייהם, והכאבים שלך הם הדי הכאבים שלהם, והצחוק שלך הוא צחוקם של המתים. ¿
