פרנץ יוזף הובר היה גנרל באס־אס, מפקד הגסטפו באוסטריה, שותפו של אייכמן ומי ששלח רבבות יהודים למחנות ההשמדה. אבל בניגוד לאייכמן, הובר מעולם לא נתן את הדין על פשעיו.
אחרי המלחמה הוא הועסק בשירותי המודיעין של ארה"ב ומערב־גרמניה, חי במינכן בזהותו האמיתית ונהנה ממשכורת ממשלתית ומפנסיה נדיבה. במלאת 60 שנה למשפט אייכמן מתברר: לא רק שישראל פיספסה הזדמנות ללכוד פושע מלחמה, היא גם ידעה היטב שהמודיעין הגרמני מעסיק נאצים בכירים והעלימה עין. בתמורה הגרמנים איפשרו למוסד לפעול באין מפריע על אדמתם. "למען ביטחון המדינה היינו מוכנים לעבוד אפילו עם השטן", הסביר איסר הראל, שהיה ראש המוסד באותן שנים.
76 שנים אחרי סיום המלחמה, הפרשה המבישה הזו שכרוכים בה משחקי ריגול בינלאומיים, אינטריגות פוליטיות ודמם של רבבות יהודים - נחשפת כעת במלואה בתחקיר "7 ימים" שיתפרסם ביום שישי הקרוב ב"ידיעות אחרונות". שורת מסמכים חסויים של המודיעין הגרמני והאמריקני מבהירה את ממדי המאמצים שהקדישו ארה"ב וגרמניה כדי להגן על מי שהיה אמור להישפט כפושע נאצי וסביר להניח כי היה גם מוצא להורג.
הובר אמנם סומן כפושע מלחמה מרכזי, עמית וחבר אישי של הימלר, היידריך ומולר, ונלכד בידי האמריקאים כבר במאי 1945, אבל אחרי שנתיים, למרות שפע ראיות ובקשת הסגרה מאוסטריה בגין פשעים נגד האנושות, פעל המודיעין האמריקני כדי לוודא שלא יוסגר וכדי לאפשר לו להמשיך ולשמש כאיש מודיעין בכיר הפועל נגד הגוש המזרחי. "למרות שאנו מודעים היטב לסכנות הכרוכות במשחקים עם גנרל מהגסטפו", נכתב במזכר סודי ביותר של שלוחת הסי־אי־איי בגרמניה ב־1953, המסביר כיצד ניתן להשתמש בהובר כדי להפעיל רשת מרגלים בגוש המזרחי המבוססת על מכריו מהגסטפו, "אנו גם מאמינים כי ניתן יהיה להשתמש בהובר באופן שיביא רווח גדול לארגון הזה".
בהמשך עבר למודיעין הגרמני, כמו נאצים רבים שגיוסו אז, כדי להפעיל לטובתו סוכנים בגוש המזרחי.
אבל פרנץ יוזף הובר היה חריג גם בתוך הרשימה הלא מכובדת הזו. העבר שלו, שהיה ידוע היטב למעסיקיו, הביא את ראשי ה־BND ב־1964, 19 שנים אחרי סיום המלחמה, למסקנה כי אם העסקתו של הובר תיוודע ברבים, "זה יסכל את מאמצי הנהגת השירות לבנות את אמון הממשלה הפדרלית והציבור בארגון."
ישראל ידעה היטב כי הביון הגרמני הוא עיר המקלט של פושעי מלחמה נאצים רבים, ידעה ושתקה. איסר הראל תיאר בפני אחד ממקורביו, פרופ’ שלמה שפירא, את הביקור הראשון שלו במפקדה הראשית של ה־BND בפולאך: "איסר סיפר לי שהוא תיעב כל רגע שם. אמר שהרגיש כמו במחנה ריכוז, שמכל פינה ראו גדרות, מגדלי שמירה וכלבי שמירה. אחרי שסיימו את הביקור איסר כל כך הסתייג מהמקום שהורה לאנשיו לנסוע את כל הדרך חזרה, שעות רבות של נהיגה, עד הגבול בשטרסבורג 'כי לא רציתי לישון על אדמת גרמניה', כך אמר לי. מצד שני, הוא הסביר כי 'אנחנו צריכים אותם, את הגרמנים, כדי לקבל חופש פעולה בגרמניה'”.
