השבוע צילם לי חבר ותיק שעבד ב"ידיעות אחרונות" פתק ברכה, משורבט בעט עם דיו אדומה, שכתב לו אבי, משה ורדי (רוזנבלום) ז"ל, לפני 30 שנה. "הוא היה מורי ורבי בעיתונות", כתב לי. עיתונאי אחר שלח לי פוסט מרגש שכתב עליו. כשאמרתי לו שאני שמחה שזוכרים אותו, ענה, "אנחנו לא רק זוכרים אותו. הוא עדיין חי בתוכנו".
הוא חי ובועט בתוכי, העורך המיתולוגי הפרטי שלי. העיתונאי החכם, הישר, האמיץ, החריף, המקצועי וההגון ביותר שהכרתי. אבי האהוב.
במשך כל חיי מילא עבורי תפקיד כפול: מצד אחד אב אוהב, שותף נאמן לסודות אינטימיים, להומור ציני ועוקצני ולשיחות נפש; מצד שני מנהל תובעני, מדרבן, בלתי מתפשר. במשך שנים רבות התקשיתי ליישב את הפער הזה, בין האדם הקרוב אליי ביותר למעסיק הלא־סלחן שהיה עבורי. היה קשה מאוד, לעיתים כמעט בלתי אפשרי, לעמוד בסטנדרטים המקצועיים שלו.
• • •
הוא נולד להיות עיתונאי. בנעוריו היה כנר מצטיין שחזו לו גדולות, אולם המוזיקה הקלאסית, שאותה אהב אהבת נפש, נאלצה בסופו דבר להסתפק במקום השני בחייו. גם אנחנו, משפחתו, ידענו תמיד שהעיתון קודם לנו. הוא מיעט מאוד לצאת לחופשות, משום שהן נתפסו בעיניו כהפרעה מיותרת לשגרה האהובה עליו.
למזלי, הייתה לי הזכות הגדולה לחלוק איתו את האהבה הזו. במשך שנים הייתי צופה בו מדי יום צועד במרץ אל משרדו דרך דסק החדשות, שם היה יושב עד אמצע הלילה, כשהעיתון ירד לדפוס והוא נאלץ לעזוב את הבניין לשעות ספורות. לו היה הדבר אפשרי, בוודאי היה שמח גם לישון בו. על שולחן העבודה הגדול שלו חיכו לו כל בוקר הגיליון הטרי מעשה ידיו, מאפרה, כוס משקה חם ושני כעכי עבאדי מלוחים. הוא לא רצה מעולם יותר מזה. זו הייתה, בעיניו, תמצית האושר.
הוא היה עורך ביקורתי וקשוח שידע להילחם על כל סקופ ולהצליף בלשונו החדה בכל עיתונאי שסרח. אבל כפי שנהג לתמרץ ולגעור, כך ידע לסייע למי שנזקק לעזרה, ולתגמל בחום את מי שהצטיין בעבודתו או חגג אירוע אישי. למרות התפקיד הבכיר שמילא, נשאר תמיד צנוע. הוא לא רדף כבוד, לא ביקש לעצמו שבחים או פרסים. בעולם שבו בצע כסף קובע כמעט הכל, הוא הסתפק במעט מאוד.
השנים חלפו והמקצוע השתנה. מהפכת האינטרנט הביאה עימה עיתונות חדשה, דינמית ובועטת, שאחריה הוא עקב בעניין מרחוק. במשך שנים המשיכו בני טיפוחיו לבקר אותו, לשאול בעצתו ולבקש את ברכת הדרך שלו בנושאים שונים. את מקומן של הכותרות הראשיות תפסו פתקי אהבה לנכדים.
• • •
חודשים ספורים אחרי מותו נהרס בית "ידיעות אחרונות" הישן ברחוב מוזס בתל־אביב. בין שברי הבניין הנטוש נקברה ההיסטוריה של דור הנפילים שייסד את העיתון של המדינה, שאיתו נמנה גם אביו, סבי, ד"ר הרצל רוזנבלום ז"ל. מאז פרש לגמלאות, הוזמן אבי שוב ושוב לבקר בבניין המערכת החדש והמודרני שהוקם בראשון־לציון, אבל תמיד מצא דרך להתחמק. ליבו נותר בבניין הישן, ובדמיונו המשיך הבניין האגדי הזה, שנותר שומם במשך תקופה ארוכה, להיות שוקק ומלא חיים.
ארבע שנים חלפו מאז שנפרדתי ממנו. ארבע שנות געגועים, שבהן השתדלתי בכל מאודי להמשיך לכבד את המורשת המקצועית שהנחיל לי ולמאות אנשי מקצוע אחרים. הוא כבר לא איתנו, אבל דור העיתונאים שגידל וחינך, חולש כעת על התקשורת הישראלית, ורוחו היצירתית, החופשית, המבריקה והפדנטית עוד מורגשת בה היטב.
ובמוחי הוא עוד יושב, רכון על שולחנו, ומצייר בלהט את העמוד הראשון של מחר בעט האדום שלו. ¿
שרית רוזנבלום
