"אם העניין המשפטי עולה, כנראה שאתה לא בסכנת חיים"

כשסגן־אלוף שמעון סיסו (35), מפקד בא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) גולני, מספר על האירוע שהתרחש בחודש שעבר, במחזור הגיוס האחרון לחטיבה, הוא מתקשה להסתיר את החיוך: "חייל בבקו"ם שהיה מיועד לגיוס לשריון התחבא באחד האוטובוסים שהיו בדרכם אלינו, והגיע לכאן. הוא הספיק לעבור בוחן בר־אור (מבחן כושר גופני) ורק אז הבנו שהוא לא היה אמור להגיע אלינו, כי התקשרו מהבקו"ם להודיע שמבחינתם הוא נפקד".

את האנקדוטה הזאת מספר סא"ל סיסו כדי להמחיש את הביקוש לשירות בחטיבה החומה. "במחזור גיוס מארס 2021 הביקוש הכי גבוה היה לגולני. פי ארבעה מאשר לגבעתי, שהייתה במקום השני".

נדמה שאין חטיבה בצה"ל ששורשיה כה שלובים בתולדות מדינת ישראל, ושלוחמיה אחראים לקרבות הרואיים והיסטוריים שנצרבו בזיכרון הלאומי, דוגמת תל פאחר במלחמת ששת הימים, כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים, כיבוש הבופור במלחמת לבנון הראשונה, הקרב בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, קרב סג'עייה במבצע צוק איתן ועוד רבים אחרים. אחרי כל מלחמה או מבצע קרקעי, מזנק הביקוש לשירות בחטיבה לשיאים חדשים.

בראיון מיוחד לכבוד יום העצמאות ה־73 למדינת ישראל מדברים מפקדי החטיבה - המח"ט אלוף־משנה ברק חירם וחמשת מפקדי הגדודים שלה - על הכל: על הקושי שבהכנת לוחמיהם למלחמה הבאה בתקופה של היעדר אירועי לחימה, על המאבק הבלתי מתפשר שלהם בגילויי "ותיקות־צעירות", על חתירה למגע ובהירות הוראות הפתיחה באש, על הפשיעה הגואה במדינת ישראל, ועל חששם מפני הרעיון של קיצור שירות החובה בצה"ל.

סא"ל א', מפקד סיירת גולני | צילום: אלעד גרשגורן

"עין אחת לכוחותינו"

במלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, היו מפקדי החטיבה הנוכחיים לוחמים צעירים או קצינים זוטרים. ב־2009 הם לחמו במבצע עופרת יצוקה בעזה, וכך גם ב־2014 במבצע צוק איתן. המח"ט, אל"מ חירם, אף איבד את אחת מעיניו בקרב במלחמת לבנון השנייה, ועל הגבורה שהפגין קיבל צל"ש.

חירם, שהחל את שירותו הצבאי ביחידה המובחרת אגוז - שהשתייכה אז לחטיבת גולני, טרם הקמת חטיבת הקומנדו - היה במלחמת לבנון השנייה בדרגת רב־סרן ושימש כמפקד פלגה ב' באגוז. "ישבנו אז בגזרת הכפר חדתא בלבנון", הוא מספר לראשונה בפירוט על אותו אירוע. "סיירת גולני ביצעה חילוץ של פצועים מהיתקלות, ונעה איתם לכיוון גזרתנו. הם עלו עם האלונקה ואז נפתחה לעברם אש מאחד הבתים בגזרה שלנו. מי שהוביל אותם היה סמג"ד הסיירת, פוליטיס (אלוף־משנה טל פוליטיס). הבנתי איפה הם נמצאים ואמרתי לו בקשר שיעצרו, שלא ימשיכו להתקדם".

חירם יצא בראש לוחמיו לכיוון המבנה שבו הסתתרו המחבלים שירו על כוח החילוץ של הסיירת. "זיהיתי את המחבלים ומאיפה הם יורים", הוא מתאר. "הצבתי חיפוי נצור שקט, התגנבנו מאחור וכשזיהינו אותם מקרוב פתחנו באש וחיסלנו אותם. תוך כדי, חטפתי רסיס בעין מרימון".

אל"מ חירם | צילום: אלעד גרשגורן

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. "דחפתי שרוול של חולצה לעין הפצועה", מספר חירם. "הרופא שהגיע אליי רצה לחלץ אותי, אבל הבוקר כבר התחיל לעלות. שאלתי אותו: 'אני בסכנת חיים?' הוא השיב: 'לא, אבל אם לא נפנה אותך כנראה שהעין תלך'. עשיתי שיקול מהיר, האם להביא מסוק לתוך לבנון באור יום, ולסכן כך לוחמים בשביל עין? החלטתי שלא נסכן. חיכינו בגזרה בתוך לבנון כל היום, וחזרנו רק בלילה. חמישה מחבלים הרוגים מול עין אחת לכוחותינו. שווה", הוא צוחק. "חוץ מזה באותו לילה אני חזרתי לארץ במסוק, והשאר חזרו ברגל. הרווחתי".

חירם לא חיכה הרבה. אחרי שבוע בבית החולים הוא כבר חזר לתפקוד ביחידתו, ובתום חודש של ניתוחים והכנסת עדשת זכוכית לעין הוא שב לשירות מלא. "יש לי תירוץ למה אני רואה פחות טוב", הוא צוחק, ומפקד הבא"ח, סא"ל סיסו, מוסיף בחיוך: "אנחנו יודעים איפה צריך לשבת בישיבות, כדי שלא יראה אותנו". חירם ממהר להדגיש: "בעין אחת אני רואה יותר טוב מהרבה מאוד אנשים שיש להם שתי עיניים".

גם סיסו הוא לוחם מעוטר. בשנת 2007, כסגן צעיר בגדוד 51, הוא השתתף עם חבריו לגדוד במבצע "צלול כיין" במחנה הפליטים א־מועזי בעזה. באחד המבנים נתקל הכוח במחבלים וחצי מהמחלקה נפגעה. סיסו ולוחם נוסף הסתערו על חוליית המחבלים וחיסלו את כולם בקרב מטווח קצר. אלוף פיקוד הדרום דאז, יואב גלנט, העניק לו צל"ש על תפקודו באותו אירוע.

איך מכשירים לוחמים להילחם בלבנון או בעזה, כשלמעשה מאז צוק איתן בשנת 2014 אין בכלל אירועי לחימה ממושכים?

"כאנשי מקצוע זה הדבר שהכי מטריד אותנו", מודה המח"ט, אל"מ חירם. "קל בהרבה להיות מפקד בתקופת לחימה. החדות, המוטיבציה וההבנה טובות בהרבה אצל לוחמים בתקופות כאלה. הלחימה גם מחשלת נפשית. מה שקורה בשנים האחרונות דורש מהמפקדים הרבה יותר מבחינת המקצוע הצבאי. להבין יותר את נפש האדם - להכין לוחם לסיטואציה שהוא מעולם לא חווה. היעדר ממד סכנת החיים הוא נוכח. היום החטיבות המצטיינות נמדדות ביכולת שלהן לעשות אימונים ש'מגרדים את הקצה'. להביא את הלוחמים לשם. גם בתקופות של התחממות בעזה, 80 אחוז מהאימונים שלנו הם מול מתאר לבנון. זה אויב יותר מאתגר ואנחנו מבינים שאם נהיה מוכנים לזה, יהיה לנו קל יותר לעשות את ההתאמות לעזה".

"מוכנות למלחמה היא עניין של פיקוד ומנהיגות מרמת מ"מ עד לרמת מג"ד", קובע סגן־אלוף שחר ברקאי (35), מפקד גדוד 12. "כשכל הזמן מחדירים לחיילים שלא נלחמו מעולם ש'זה יפתיע אותנו', זה מחלחל אליהם. החיילים שלי היו בארבעה חודשי תעסוקה באיו"ש ועשינו שם אימונים ופעולות שיכינו אותנו ללבנון. אחר כך גם היה לנו תרגיל, ובסופו לוחמים ניגשו אליי ושאלו: 'המג"ד, אנחנו מוכנים למלחמה?'. זה חשוב להם וזה מעניין אותם".

סא"ל א' (36), מפקד הסיירת, מוסיף: "באופן מסורתי, בגולני השיח על מוכנות ללחימה הוא מאוד דומיננטי וכך זה גם עכשיו. בהיעדר חיכוך ומלחמות אנחנו כמפקדים נדרשים להיות יצירתיים יותר באיך לגרום ללוחמים שלנו לדמיין ולחוות את המלחמה. אני חושב שזה טוב. יש זמן לנתח אירועים, לפרק אותם לגורמים וללמוד מהם. אז נכון שיש חסרונות לזה שאין חוויית לחימה ממשית, אבל זו הזדמנות להתאמן מדויק יותר. הרי לפני מלחמת לבנון השנייה לא חשבנו שיש בעיה של היעדר חיכוך, ובכל זאת המוכנות לא הייתה בהתאם. היום כל פעילות מבצעית מקושרת למוכנות למלחמה".

גם סא"ל אבי מרציאנו (34), מג"ד 13, רואה דווקא את היתרונות בתקופה הנוכחית: "כשאתה נלחם צפוף, מאירוע לאירוע, אתה רק מפיק לקחים נקודתיים אבל לא מספיק ממש להטמיע וליישם. אתה לא חושב על המלחמה הבאה מבחינת טכנולוגיה, שליטה ובקרה. עכשיו זה כבר לא הפקת לקחים מלבנון השנייה. זה כבר שיפור. בתקופות הללו ההתעצמות שלך היא הרבה יותר גדולה".

"סיימנו עכשיו תעסוקה מבצעית בעזה", מתאר סא"ל משה פסל (35), מג"ד 51. "אין היתקלויות, אז איך שומרים בתקופה כזו על מה שנקרא 'מתח מבצעי'? זה פשוט - מבחינתי אין דבר כזה. ההתייחסות שלי היא לא למונח 'מתח מבצעי' - האם אתה הולך להיתקל או לא. זה בכלל לא השיח. מה שיש זה סטנדרט מקצועי שצריך לעמוד בו - עושים בכל מצב מה שלימדו אותנו, בלי לחשוב אם הולכים להיתקל או לא. את הפעילות עצמה מנצלים להכנה - במקום להגיע ברכב, מבצעים תנועה ארוכה ברגל עד ליעד. עושים יותר פעולות חוצות גדר, עם תיק לאו, מגבירים תחושת חיכוך עם אויב. הפעולות האלה הן הזדמנות פז".

"אנחנו לא בציד גופות"

לפני כארבעה חודשים, בצומת הכניסה ליישוב מעלה נחמיה שבשומרון, השליך מחבל בקבוק תבערה לעבר לוחם סיירת גולני. בסרטון מצלמות האבטחה מהמקום נראה הלוחם, שלא נפגע באירוע, דורך את נשקו אך לא יורה - ומאפשר למחבל לחזור למכוניתו ולהימלט מהמקום. בעקבות האירוע, שעורר סערה, הודח הלוחם מהסיירת.

אירוע כזה הוא גם תוצאה של היעדר אירועי לחימה? חשש מחתירה למגע?

"זה אירוע מבצעי לא טוב", מודה המח"ט חירם. "מיד כשזה קרה אמרתי לעצמי: 'תתעלם מהסרטון. בלי כעס. בלי לחפש לנקות את הפדיחה. תבדוק איך אירוע כזה היה נגמר אחרת'. הרי אנחנו שלחנו את הלוחם לשם'".

ומה הסקת?

"90 אחוז מהתפקוד של לוחם באירוע כזה תלוי במפקדים ובהכנת המשימה. היו לי הרבה שיחות אישיות עם החייל. הוא הודח מהסיירת ועבר להיות בחפ"ק שלי. הבטחתי לו שאחרי ארבעה חודשים אתן לו אפשרות לחזור. אנחנו בדיוק עכשיו דנים בזה".

"אין בעיה של חתירה למגע", אומר מפקד הסיירת, סא"ל א'. "בחנו אותו באמות המידה של מה שנדרש מלוחם, כפי שאנחנו הגדרנו אותן, ובאמות המידה האלה הוא לא עמד. בחוסן המנטלי. הוא עבר הכשרה של שנה וחודשיים כדי לעשות משהו בשניות בודדות, וזה לא קרה. לכן הוא הודח. הסרטון הזה לא נראה טוב. אי־אפשר להגיד אחרת. אבל הפקנו מכך איך נכון לתפוס את העמדה הזאת, שינינו מנגנוני בקרה. נוהל קרב - מה עושה מפקד העמדה, מה עושה הלוחם".

אל"מ חירם: "אני, כמפקד, חייב לעשות ללוחם סדר פעולות. אם הוא לא פועל לפיהן, אז אני כמפקד לא הסברתי לו טוב מספיק. כאן הלוחם הבין את הסיטואציה. הוא הבין שיש פה סכנה. הוא ביצע נוהל מעצר חשוד. אבל הוא לא פעל באגרסיביות שאנחנו דורשים במקרה כזה מלוחם שהופקד בצומת לשמור על חיי אזרחים. בזכות האירוע הזה והפומביות שהוא קיבל, נתנו ללוחמים שלנו יותר ביטחון לפעול. הם הבינו שבמקרים שהם מול חשוד, מבצעים נוהל מעצר והאיום ממשיך לסכן - יהיה להם גיבוי לפעול באגרסיביות. כמובן שאם מישהו כבר לא מסכן ולא חשוד, אז האירוע נגמר. אנחנו לא בציד גופות".

סא"ל פסל: "אחרי האירוע הזה היה הרבה עיסוק בתהליך, במה הוא חשב. אבל בסוף יש את מבחן התוצאה. לא נוכל לספר סיפורים כמה התאמצנו, נאבקנו, השתדלנו ובסוף לא ניצחנו. עד הניצחון - אנחנו מצפים שהאנשים שלנו ינצחו. וכשלא ניצחנו יש תחקיר נוקב ומעמיק. זה קשוח, אבל זה מה שנדרש מאיתנו".

סא"ל ברקאי: "גם בעיניי אין בעיה בערך של החתירה למגע. היינו בקו בשכם. אחרי יום וחצי בתעסוקה הגיע מחבל ופתח באש על ארבעה מהלוחמים. בלי להתבלבל כולם ירו. לא היססו. הרגו אותו. היו גם שש זריקות מטענים כלפינו בתעסוקה הזאת שסוכלו מיידית. הלוחמים ירו, בעיקר באוויר, כשחשו סכנה. וגם אם זה לא היה ירי נכון מקצועית, זה בסדר. אני לא אומר כלום".

המח"ט חירם: "יש גיבוי מלא".

אולי הבעיה היא, כמו שטוענים לוחמים רבים, בהוראות הפתיחה באש? בכך שהן לא חדות וברורות מספיק? מפחדים ממשפטיזציה.

"אם העניין המשפטי עולה לך לראש", מבהיר המח"ט חירם, "אז כנראה שאתה לא בסכנת חיים. אבל, בשונה ממלחמה שבה אתה חוצה גדר ושם הכל מאוד ברור, במציאות - גם באיו"ש וגם בעזה כי שם חמאס מנפץ את האוכלוסייה על הגדר - הסיטואציות לא תמיד ברורות. תמיד יהיו דילמות. בוודאי כששואלים 'זה מחבל, או סתם אזרח עצבני?'. אין שחור או לבן. לא רוצים שמישהו ייפגע שלא בצדק. זה לא גן עדן. זה הכי מורכב, מלוכלך ולא ברור שיכול להיות, כי זו הסיטואציה. לכן כל הזמן צריך לתחקר. מה הוא היה צריך להבין, באמצע הלילה, בצומת. ההחלטה אם הוא פעל נכון או לא היא לא רק פקודה קשיחה, אלא גם עניין ערכי. מה היה השיקול שלו? זה ערכי בעיניי, גם אם הוא טעה. זה סיפור מורכב. לא פשוט בכלל".

סא"ל ברקאי: "התפקיד שלנו הוא לתווך. יש מורכבות בהוראות הפתיחה באש. זה נכון. הגדוד שלי עכשיו אחרי ארבעה חודשים בשומרון. היה הרבה חיכוך, ירינו לא מעט, פגענו, סיכלנו. ביצענו מעצרים אלימים בתוך שכם. ברור שיש לוחמים שלא סגורים על הוראות הפתיחה באש. אם אגיד שזה לא כך, אני שקרן. אבל בעיניי זה רק מפקדים - לתרגל, לתדרך, להסביר. שלא תהיה עמדה או תרחיש שלא תורגלו בהם? ובסופו של דבר - זה שלוחם חושב הרבה, זה מצוין. נתנו לבחור בן 18־19 אישור להרוג בסביבה אזרחית. לוחם שלא שואל את עצמו לפני כן, זו בעיה".

"אסור ללוחם לפגוש את הוראות הפתיחה באש", מחדד המח"ט חירם. "זה מסמך משפטי. הן לא כלי עבודה, אלא כלי מנחה למפקדים. לוחם צריך לפעול רק לפי ההנחיות המבצעיות וזו אחריות המפקדים. אנחנו לא טוענים שאין מבוכה, תסכול, בלבול, אבל אנחנו בסביבה אזרחית".

ובסוף לוחם אגוז לא יורה בשניים שמנסים לחטוף ממנו את הנשק.

אל"מ חירם: "לא הייתי בתחקיר אז אני לא אתייחס לפרטי המקרה עצמו, אבל מה שאותי מטריד במיוחד הוא הפגיעה ביכולת של כל אזרח להסתובב בלילה בגליל, בלי שיתקפו אותו. זו יכולת שצריכה להיות בסיסית. ניווט בדד הוא אחד האימונים החשובים ביותר למפקדים וללוחמי יחידות מיוחדות. זה אימון סופר חשוב שחייב להימשך, אבל צריך לראות שאנחנו מציבים אותם שם בצורה בטוחה".

איפה יכולת ההרתעה של צה"ל אם תוקפים ככה לוחמים שלו, וגונבים להם ציוד מול העיניים?

מרציאנו: "ההרתעה של צה"ל מראש לא מוכוונת כלפי אזרחי ישראל".

חירם: "הפשיעה במדינה גולשת לממדים שלא ראינו, ולכיוונים שלא ראינו. זה אירוע שאי־אפשר להזניח אותו. צריך לשים אותו במרכז העשייה. אנחנו, בצה"ל, סופגים את האדוות. הטיפול בנושא הזה לא יהיה צבאי, למרות שבינתיים אנחנו נדרשים לשמור ולאבטח טוב יותר. וזה חד־משמעית קורה: אני מפנה הרבה יותר משאבים לאבטחה לעומת מה שנדרשתי בעבר. כוח אדם, עמדות שמירה, מנעולים, אמצעים טכנולוגיים, יותר שעות של עיסוק מפקדים בנושא הזה. זה מדד שאומר שרמת הפשיעה עולה".

לפני כשלושה שבועות נחשף ב"ידיעות אחרונות" שבעקבות האירועים האחרונים שבהם נקלעו לוחמי צה"ל לתקריות בבסיסים מול גנבי אמצעי לחימה, הורה הרמטכ"ל אביב כוכבי לראש אגף המבצעים לבחון את שינוי הוראות הפתיחה באש בתוך שטחי המדינה, במטרה לאפשר פתיחה באש לא רק במקרה של סכנת חיים, אלא גם במקרים של גניבת אמצעי לחימה או חדירה לבסיס.

בסוף, עם כל המשאבים והאבטחה, גנב רכב חודר לבסיס נבטים ומצליח להימלט ובשטחי האש של צאלים נגנב ציוד צבאי מול עיני הלוחמים.

ברקאי: "כרגע אסור לירות. אלה הפקודות. לא חשוב בכלל מה אני חושב".

אין מקום ל"ותיקות־צעירות"

הבא"ח של גולני נחשב לאחד הבסיסים המפנקים בארץ. הוא מצוחצח ומטופח ומתקניו חדישים ומתוחזקים. סא"ל מרציאנו, שהתגייס לגדוד 13 שהיום הוא המג"ד בו, זוכר שהיה טירון במחזור הראשון שחנך את הבסיס החדש. "אפילו שכבר היו בו חדרים", הוא נזכר בחיוך, "נתנו לנו לישון באוהלים. לקח זמן להבין שזה בסדר שטירונים בגולני יישנו בחדר".

צילום: מתוך עמוד האינסטגרם חיילים מצייצים

קרדיט: מתוך עמוד האינסטגרם חיילים מצייצים

לפני כשלושה חודשים וחצי עלה שמו של מרציאנו לכותרות לאחר שכחלק ממלחמה בתופעות של ותיקות־צעירות שאיתר בגדוד, הוא אסף דגלים וסמלים שונים של הלוחמים הוותיקים בגדוד והעלה אותם באש. המעשה החריג, שגם תועד והופץ ברשתות החברתיות, עורר סערה.

"אנחנו אוהבים ומכבדים את הלוחמים שלנו", אומר מרציאנו. "לא מענישים מיד. אבל אחרי 5, 10 ו־20 אזהרות עושים סיבוב בחדרים, אוספים את השפצורים האסורים, מציתים, וזהו".

עד כמה תופעות הוותיקות־צעירות קיימות כיום לעומת תקופתכם כלוחמים צעירים לפני 15־17 שנה?

מרציאנו: "מהבחינה הזאת היום המצב הרבה יותר טוב".

חירם: "לפני חמש־שבע שנים, היו צוחקים על התופעות שהיו כאן. אומרים שאין פה אירוע בכלל. אבל כששקט, גם צבאית וגם תקשורתית, כל גרגיר חול שנופל עושה רעש".

"התופעות האלה מגיעות בגלים וזה מאוד תלוי במפקדים, אם הם מתעסקים בזה או לא", מודה ברקאי. "התעלמות מזה יכולה להגיע לקטסטרופה. למצב חריג ביותר של אלימות והשפלות. צריך לזכור שמה שאתה רואה בעין, זה בערך שליש ממה שאתה לא רואה. יש כאן ערך בסיסי, שכשהוא נפגע, המסגרת לא תנצח. כשוותיק אומר לצעיר 'אתה לא תעשה את זה ואת זה', זה פוגע בכבוד האדם ובאחוות הלוחמים. מונעים מאנשים את הדברים הכי בסיסיים, ולזה אין מקום. הם צריכים להיות מוכנים להיהרג אחד בשביל השני. אתה לא תרצה להיהרג בשביל מישהו שפוגע בך. לא מזמן הבאנו לחיילים, כמורשת קרב, הרצאה של לוחם גולני שהשתתף בקרב בתל פאחר. כשאתה שומע מה שהם עשו שם אחד בשביל השני, אתה שואל איפה זה נפגע בדרך".

סא"ל פסל, מג"ד 51, מאמין ש"המלחמה היא קודם כל על נפש האדם. מה מעסיק את הלוחם ביום־יום. אם הראש שלו יעסוק במסורות ובמשחקים, אני לא אוכל למצות אותו כלוחם. לפקס אותו. להביא אותו לרמה הגבוהה ביותר. לכן אנחנו פועלים לטפל בתופעות האלה בצורה נחושה".

אולי כשאין לחימה אז לחיילים יש זמן לדברים כאלה?

ברקאי: "זה בכלל לא קשור להיעדר חיכוך. התופעות האלה של ותיקות־צעירות התחילו והיו בשיאן ברצועת הביטחון בלבנון, ושם היה חיכוך כל הזמן".

עד כמה המצב הפוליטי במדינה, ארבע מערכות בחירות ללא הכרעה, שסעים ופילוגים, ניכר בחיילים שמגיעים אליכם?

חירם: "אני לא בטוח שהחברה שלנו כל כך מקוטבת כמו שמתארים וצועקים. אני רואה את הנוער שמגיע ולא שומע אצלו ויכוחים פוליטיים, לא גזענות, לא חלוקה לקבוצות שונות. ההפך. אני רואה נוער שמחפש להתלכד. מחפש מכנה משותף. צמא לערכים. זה הקסם של גולני. לא חברה שסועה, אלא אי של שפיות".

מרציאנו: "לדעתי הם פשוט אומרים לעצמם 'עכשיו שנתיים ושמונה חודשים תן להתעסק בצבא, לא באת מי בוחרים'".

ברקאי: "הם גם מאוד רוצים להיות פה. אני רואה את זה במיוחד באיך שהם באים לכאן אחרי הקורונה. למשל חייל ששני הוריו פוטרו בקורונה. הוא יכול בקלות לקבל תפקיד שיאפשר לו לסייע בבית, ובכל זאת הוא מגיע לכאן".

"אני חושב שצריך להסתכל על זה מהצד של התוצאה", אומר סא"ל א', מפקד הסיירת. "יש חטיבה ויש לה גדודים שמוכנים למלחמה למרות המיקרוקוסמוס שאנחנו מקבלים. זה קורה כי זה המקצוע שלנו. אנחנו יודעים להפוך אותם ללוחמים".

יש לו גם קבלות, לסא"ל א'. בשנה החולפת קיבלה סיירת גולני את פרס הרמטכ"ל על "פעילות מבצעית, פיתוח כוח אדם ומציאת פתרונות טכנולוגיים לבעיות מבצעיות".

אל"מ חירם מציין שבמחזור הגיוס האחרון בחודש שעבר, אחרי שנת קורונה, יש עלייה באיכות המתגייסים. "הרצון להתגייס גדל", הוא מתאר. "הגיוס הוציא אותם מהסגר. החזיר אותם לאינטראקציה חברתית. ואם חשבתי שהמוטיבציה גבוהה אצל המתגייסים, הייתי צריך לראות מה קורה אצל ההורים, בטקסים. אם רוצים לראות בבואה של החברה הישראלית, ההורים האלה משקפים את זה הכי טוב. לא רק מי ששירתו בגולני ורוצים שהבנים או האחים שלהם ימשיכו גם הם בחטיבה, אלא גם כאלה שמבינים שהכי קרבי, הכי ציוני, הכי ישראלי, זה גולני. יש הרבה מאוד ישראלים שמאמינים ברעיון הזה שנקרא מדינת ישראל ומגשימים אותו דרך חינוך ילדיהם להגיע לגולני - כי מדינת ישראל זה גולני".

בכל זאת בשנים האחרונות יש נהירה של הנוער ליחידות העילית הטכנולוגיות, שגם יסדרו להם עבודות מתגמלות בהיי־טק אחרי השחרור.

חירם: "בראייה רב־שנתית, גם הנוער עושה שיקולים. אם יש לחימה - אני מוכן. אם אין - הייתי רוצה להרוויח גם דברים אחרים בשירות. יש לנו אתגר אמיתי למשוך את הנוער אלינו, גם כשאין חיכוך כל הזמן. זה קרב אמיתי על המוטיבציה, על לגרום להם להבין שאחרי שכל הטכנולוגיה תיגמר, והגימיקים, מי שמציל זה הכוח הלוחם. זה גולני. זה דורש מנהיגות אדירה של המפקדים".

ברקאי: "אנחנו צריכים לתווך לנוער שהכלים שלוחם בגולני מקבל הם הרבה יותר מ'הרגל בדלת' שייתן לו שירות ב־8200. אחרי השחרור כל לוחם יוכל לצמצם את הפער הרבה יותר מהר, כי הוא מקבל כלים שבזכותם שום דבר לא יעצור אותו. התמודדות עם קשיים, עם לחץ, עבודה בצוות, אלתור, הפקת לקחים, ביטחון עצמי, קשיחות, נחישות, מסוגלות ויכולת. אלה ערכים שאפשר לקבל רק משירות כל כך משמעותי כמו בגולני. לפעמים אתה לא מבין את זה תוך כדי השירות".

מרציאנו: "בשום אוניברסיטה אתה לא מקבל כלים שמלמדים אותך איך להביא 30 איש מנקודה X לנקודה Y. לנהל משימות, טכנולוגיות, רחפנים. אין 'אי־אפשר' – בדיוק כמו בסטארט־אפ".

ומה עם הקושי לשכנע את האנשים הטובים להישאר בקבע?

"זה תלוי בשני דברים", אומר חירם, "תחושת משמעות, ודוגמה אישית של מפקדים. אם יש את שני אלה, ימשיכו איתך לכל משימה. כיום, מחמשת הטובים ביותר שלנו לפני שחרור, ארבעה נשארים בקבע. אחד ילך, ובדרך כלל זה ההוא שמראש רצה להיות רופא, כי שני ההורים שלו מנתחים".

ברקאי: "לקורס הקצינים האחרון היו לי X מקומות, וכמות כפולה של לוחמים שרצו. גם מבחינת קבע, אני סגור שנה וחצי קדימה. יש לי מ"פים תותחים. אני סומך עליהם בכל משימה. את מה שהם חווים כאן, הם לא יוכלו לקבל בשום מקום בחוץ".

סיסו: "ב־17 השנים שאני בחטיבה, השיח הזה לא השתנה. יש פחד כזה שזה לא יקרה, ואז אתה מגלה שאנשים רוצים להישאר, ובאותן איכויות. הטובים ביותר".

"בקו האדום התחתון"

האיכויות האלה, חוששים המפקדים, עלולות חלילה להיפגע אם תמומש התוכנית לקיצור נוסף של שירות החובה מ־32 חודשים ל־30 חודשים (שנתיים וחצי) בלבד. "זה ייצור קושי מאוד גדול בעמידה במשימה", מתריע המח"ט חירם. "טכנולוגיות ואמל"ח מתקדמים דורשים מיומנות, הכשרה ארוכה וניסיון בהפעלה. זה דורש יותר זמן וכל מגמה הפוכה בהכרח תקצר את ההכשרות ואת האימונים ותפגע במיומנות. זה מסוכן מאוד".

"כבר עכשיו אנחנו נמצאים בקו האדום", אומר סא"ל מרציאנו, ואל"מ חירם מדגיש: "בקו האדום התחתון".

סא"ל ברקאי: "כבר עכשיו, חד־משמעית, אני נתקל בחריגות פז"ם להוציא לקורסים. אין לי גמישות. אם חובש בפלוגה הרובאית נפצע אני לא יכול להוציא אף אחד מהפלוגה לקורס חובשים במקומו, כי כבר אין לו יתרת שירות מספיקה. אין לי איך להכשיר חובש חדש".

סא"ל סיסו: "זה יחייב אותנו להוציא מפקדים הרבה יותר מוקדם ממה שאנחנו רוצים".

"וזה יתפוצץ לנו בפנים", מזהיר סא"ל א', מפקד הסיירת. "אולי אם נקצר את ההכשרה לא נראה את המשמעות מיד, אבל זה מדרון חלקלק. נרגיש את זה בנקודת הקצה - במלחמה הבאה. ההכשרה היום היא יותר מורכבת מבעבר, ואני מאוד מודאג מהאפשרות שהיא תקוצר יותר ממה שהיא היום".

מרציאנו: "בהכשרה בבא"ח אסור לגעת. זה על הקשקש. היום שנה וארבעה חודשים זה לוחם".

ואם תקבלו פתרונות של יותר תקני קבע בתמורה?

אל"מ חירם: "פתרונות קבע הם מעולים אם יש כוונה להפוך את צה"ל מצבא העם לצבא מקצועי. אבל חטיבת גולני, במהותה, היא חטיבת העם. רואים את העוצמה בזה. לוחמים מכל הסוגים, מכל הגוונים. צבא מקצועי הוא בניגוד מוחלט לדנ"א שלנו. הדנ"א שלנו הוא לקחת את כולם ולעשות מהם נבחרת מנצחת".

***

השבוע, רגע לפני ירידת הכתבה לדפוס, התקבלה פנייה דחופה ממפקדי החטיבה. מתברר שגם המפקדים הנועזים שחותרים ושמחנכים לחתירה למגע ללא פשרות ושלא מהססים להסתכל למחבלי חיזבאללה או חמאס בלבן של העיניים, מבינים שיש סיכונים שאסור לקחת. "הכי חשוב להדגיש", הם מבקשים, "שהגיבורות האמיתיות בכל הסיפור הזה הן הנשים שלנו. בלעדיהן לא היינו יכולים לעשות את זה".