היינו אמורים להיפגש היום. לשבת על כוס קפה עם ההורים של בן וענונו ז"ל, כמו בכל שנה. תיכננתי לשאול אותך מה שלומך, מה עבר עליך בחודש וחצי האחרונים, מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו.
כשפגשתי אותך לראשונה, בין שורותיה של מחלקת טירונים צעירה שנחתה בבא"ח גולני, תפקידי היה ליצוק בכם משמעות למושגים "אחוות לוחמים" ו"חתירה לניצחון". אני זוכר אותך נלחם, נלחם בכל הכוח להיות הלוחם הכי טוב שתוכל להיות. קיבלת את מקלע הנגב, ששמור לטובים ביותר, לאלה שבחוד החנית. אחרי האימונים, בלילות, כשצחוק היה נשמע מעבר לדלתות חדרי הטירונים, ידעתי שאתה אחראי לזה. מהר מאוד מצאת את הדרך אל ליבם.
אחרי שמונה חודשים מפרכים חצית את קו הסיום של ההכשרה – והנה איציק, הצלחת. המשכנו יחד לגדוד 13, ושבועיים אחר כך התחיל מבצע צוק איתן. התעקשת להיכנס ללחימה למרות שלא היית אמור. זאת מבחינתך המהות של להיות לוחם גולני. אתה, דמרי ובן העברתם אותי שיעור כמפקד כשארזתם תיק ופשוט עליתם לאוטובוס לעבר הרצועה. ובסג'אעייה, למרות הזוועות והמראות הקשים, הסתערת עם הנגב, מסתכל תמיד בחצי עין לכל החברים – רק לראות שכולם בסדר.
לאחר המבצע התעקשת להישאר לוחם. כמו שהתחלת, כך רצית לסיים. וזה היה יותר קשה. הסיוטים לא הרפו בלילות ובימים. גם כשהיה קשה לעמוד על הרגליים זקפת ראש והסתכלת קדימה, להסתער. השתחררת בכבוד גדול עם חברים מאחוריך שתפסו אותך בכל נפילה. רועי, שגיא ושאר המחלקה עברו איתך הכל; את הגלישה, הטיולים, המשברים והרגעים הכי פרטיים. הפעם לא הספקנו.
איציק, כשאני מספר לחיילים שלי בסיירת על אחוות לוחמים וחתירה למגע – אני רואה אותך לנגד עיניי. גם אחרי השחרור שמרנו על קשר, היה לי חשוב להיות עוד קצת המ"מ שלך, אבל בהרבה מובנים גם חבר לדרך. ליווינו אותך גם שנים אחרי הקרב ההוא. והנה אנחנו כאן, מחוץ לחדר שלך במחלקת הכוויות, מספרים לך ששוב המחלקה כאן, נלחמת איתך, בחצי עין לכל החברים – רק לראות שכולם בסדר.
