עד שנכנסה לבית האח הגדול, אלמוג חדד הייתה בטוחה שהאיבר השוכן בצד השמאלי של החזה שלה שכח איך לפעול. "ידעתי שהלב שלי ממשיך לעבוד בתור משאבת דם", היא מספרת, "אבל בתור לב שמרגיש, הוא היה כלום. אפס. מערכת היחסים היחידה שבה התנסיתי הייתה לא בריאה, ואחריה במשך שש שנים הייתי רווקה. לא תמיד ממורמרת, אבל הכי לא מאושרת. כבר חששתי שאשאר ככה. זאבה בודדת. לא ידעתי מה זה לאהוב ולהיות נאהבת, אפילו לא זכרתי מה זה להתרגש מגבר".
בשש שנות הרווקות האלה לא התחילו איתך?
"התחילו. המון. בחורים שראו אותי עובדת באטליז של אבא שלי כקצבית, שאלו אותי 'איזה קבבונים כדאי לי לקנות כדי לבשל לך ארוחת ערב?' וחייכתי אליהם בנימוס. אין ברירה, אני חייבת להיות נחמדה לקליינטים. אבל יותר מדי פעמים ישבתי בבר, לבד או עם חברה, וניגש אליי מישהו זר, הניח על השולחן את הסלולרי הנוצץ, שם מעליו את המפתח של המרצדס שלו ושאל 'זה מספיק בשביל שתבואי איתי ל...?' ונקב בשם של מסעדה מפונפנת".
גם במקרה כזה חייכת?
"נראה לך? התרגזתי. מי אתה שתיגש אליי או תודיע למלצר שאתה משלם עליי? ולמה נדמה לך שמסעדה פלצנית תפתה אותי? אני בחורה של שישליק בלאפה".
תגובה קצת תוקפנית, לא?
"הייתי חייבת להגיב ככה כדי להבהיר שאני לא מכונת סליקה ושאני לא ישנה עם כרטיס אשראי. אני ישנה אני בן אדם, ואני רוצה לדעת שהבן אדם הזה באמת אוהב אותי. כסף אני יודעת לעשות לבד ואף אחד לא יקנה אותי בכסף, רק בנפש. כמו שיהודה עשה. ממבט ראשון הוא זיהה את החסרים שלי ומצא את הדרך למלא אותם. עכשיו אנחנו רוכבים על הקורקינט ומרגישים על גג העולם".
טעם נדיר
יהודה יצחקוב (31) מחולון, מהנדס חשמל שעובד בהיי־טק, הוא הפרס הגדול שקיבלה חדד (25) מראשון־לציון, שעוד לא סיימה את מבצע הנחיתה. "אני עדיין מרחפת על ענן. בשבוע הראשון יהודה ואני בכלל לא הוצאנו את האף מהבית. התבודדנו. בישלתי לו נקניקיות עוף עם פתיתים ולארוחה הפשוטה הזאת היה טעם נדיר. כשהתחלנו לצאת נדהמתי מגילויי האהבה שמרעיפים עלינו ברחוב. ילדות רצות אליי ומחבקות אותי ואומרות לי שהן חולמות להיות כמוני. אז אני עושה איתן סלפי ומחייכת, אבל בלב שלי אני מאחלת להן ילדות שונה משלי".
עד גיל 12, גם הילדות שלה הייתה מאושרת. אלמוג ("תמיד ידעתי שאמא בחרה לי את השם הזה מפני שהיא אוהבת את הים, עד שליאור כלפון גילה לי שלשם הזה יש משמעות נוספת, אל פחד"), השנייה מארבעת ילדיהם של אתי ואשכול, ספרית וקצב, הלכה בתלם. "כשהוריי הודיעו לנו שהם מתגרשים זה נפל עליי כמו רעם ביום בהיר. לא שמעתי אותם רבים, אבל שמעתי אותם מנהלים בחדר השינה שיחות של יחסינו לאן שהפחידו אותי נורא. אחרי כל שיחה כזאת רצתי לחן, אחי, שגדול ממני בשנתיים, ודיווחתי לו שהם אמרו 'יש לנו ארבעה ילדים'. הוא הרגיע אותי שזה סימן שהם מנסים לגשר על הבעיות, ולכן כל כך נשברתי כשאבא, שהיה משוש חיי, עזב את הבית. כעסתי. התרסקתי. אחרי שנה הוא התחתן עם אוקראינית, ועוד לפני שקלטתי את זה שיש לו אישה חדשה היא נכנסה להיריון. אכלתי סטירות. שלושה ילדים הוא הביא איתה. כשאמא שלחה אותנו לשמוע קידוש אצל אבא וראיתי אותו מחבק את הבת החדשה שלו הרגשתי שאני נשרפת. נכנסתי לדיכאון. בבית הספר הצמידו לי עובדת סוציאלית. כל שמחת החיים שלי נעלמה. באותה תקופה זו גם הייתה בושה להיות בת להורים גרושים. הרגשתי שכולם מרחמים עליי והתביישתי נורא".
מי שלקח על עצמו את התפקיד של ממלא מקום אביה היה חן, אחיה הגדול. "הוא שמר עליי שאתלבש צנוע ושלא אסתובב ברחוב אחרי חצות. עוד לא היה לו רישיון נהיגה, אז הוא ליווה אותי ברגל לכל מקום. באיזשהו שלב זה הפריע לבת הזוג שלו, שהציבה לו אולטימטום 'או אחותך - או אני' וחן, שבסך הכל היה ילד, בחר בה. הרגשתי ששוב ננטשתי. גם אבא הפנה לי את הגב וגם אחי. בגיל 15 התאהבתי במישהו מהכיתה שלי ודי מהר עזבתי את הבית - אליו".
זה קרה בעקבות מריבה עם אמה. "היא לא הבינה שבסך הכל חיפשתי מישהו שיעניק לי תשומת לב וחום ואהבה. יום אחד שאלתי אותה אם החבר שלי יכול לישון אצלנו והיא סירבה אז אמרתי 'סבבה, עכשיו אני אראה לכם מה אני מסוגלת לעשות'. הבאתי אותו לישון אצלי, בבוקר אחי הקטן רץ להלשין לה שלא ישנתי לבד, ואמא ביקשה ממנו לעזוב. אמרתי לה 'אם הוא הולך אני הולכת איתו'. היא איימה 'אם את הולכת לא יהיה לך לאן לחזור', אז הלכתי ולא חזרתי. לא פעם חלפתי על פניה ברחוב בלי שאמרנו שלום זו לזו. היינו כמו שתי זרות. גם היא התייחסה אליי כאילו אני אוויר. כאילו שלא היא הביאה אותי לעולם. כאילו שאני הבאתי את עצמי. ככה היינו במשך שש שנים".
לבד בברוקלין
גם בזוגיות היא לא ליקקה דבש. "ההתחלה הייתה יפה, אבל מהר מאוד הפכתי לתלותית ואובססיבית והוא פיתח אנטי כלפיי. הרגשתי שאני נגמרת. הפסקתי ללכת לתיכון, לא הייתה לי מסגרת, לא היו לי חברות, כל לילה הרטבתי את הכרית בדמעות. הבנתי שאני חייבת להרים את עצמי ורק לקראת גיל 18 אזרתי אומץ לעשות את זה. כשהאקס שלי לא היה בבית צילצלתי לחברה מהילדות, שלא הייתי איתה בקשר, והתחננתי 'בואי לקחת אותי, אני לא בסדר'. היא אמרה 'יש לך עשר דקות להתארגן'. ארזתי את כל החפצים שלי בארבע שקיות זבל, ירדתי במדרגות והיא אספה אותי לבית אמה, שם גרתי חודש, עד שמצאתי את הדירה הראשונה שלי. בעל הבית זילזל בי, 'מאיפה יהיה לך כסף לשלם?' אז הלכתי לבנק. מגיל 15 עבדתי בחנות פרחים, בחנות בגדים ובמשחקייה של ילדים, וחסכתי הרבה".
התגייסת?
"כן, ואחרי שלושה חודשים שוחררתי על סעיף בריאותי בגלל שירדתי המון במשקל. נראיתי כמו קולב. היום אני מצטערת על החוויה שפיספסתי, אבל אני לא כועסת על עצמי, זו הייתה תקופה נוראית. טסתי לדודה בברוקלין, לא הסתדרתי עם השפה והייתי עוד יותר בודדה. אחרי חודשיים חזרתי ארצה בתחושה שאני פגומה ואבודה, היו לי מלא חרדות, הבנתי שנתתי לאגו שלי לנהל אותי במקום שאני אנהל אותו, ויחד עם זאת הרגשתי שאני מספיק חכמה ואינטליגנטית כדי להוציא את עצמי מהבוץ. אמרתי: אלמוג, מספיק נכשלת, עכשיו תתחילי לחשוב על בחירות נכונות".
לפני שנה וחצי אחיה צילצל למשרד רואי החשבון שבו עבדה ושיכנע אותה להצטרף אליו לחתונה משפחתית. "הלכתי בחוסר חשק, במהלך האירוע אבא ואני החלפנו רק שתי מילים ואחרי יומיים הודיעו לי שאבא נפל ואושפז. בבת אחת חשך עליי עולמי. אבא עבר ניתוח לב פתוח, במשך שלושה חודשים ישבתי ליד מיטתו כל יום, כל היום, עזרתי לו ללמוד ללכת מחדש ועדיין לא דיברנו על מה שקרה. כשאבא שוחרר החלטתי לעשות הכל כדי להתקרב אליו ולכן התחלתי לעבוד איתו בקצבייה. בהתחלה באתי לכמה שעות ביום וסידרתי את המקררים, מזווית העין ראיתי איך הוא חותך, מספיק לי לראות פעם אחת, יש לי קליטה מהירה וזיכרון מפחיד, וכשאבא נאלץ לטוס עם אשתו לאוקראינה, ללוויה של אחותה, אמרתי לו 'אל תדאג' ולקחתי את המושכות לידיים. כשאבא חזר הוא פגש אלמוג שונה - חרוצה ואחראית, גם קצבית וגם אשת עסקים".
למה חשבתי שנכנסת לבית האח בתקווה להפוך לדוגמנית?
"זה מה שכולם חשבו", צוחקת חדד, שמתייצבת לראיון רבע שעה אחרי שחתמה בסוכנות של אלינור שחר, "אבל זה לא מדויק. כבר בגיל 14 הגעתי ל־1.78 מטר, היה לי סוכן, הופעתי בשבוע האופנה ובמילאנו אהבו אותי מאוד. אמרו שאני דומה לאווה מנדז בגלל נקודת החן מעל השפה העליונה, חשבו שאני ברזילאית או צרפתייה, הכל חוץ מעיראקית ותימנייה, אבל האודישנים עירערו אותי. זה לא בשבילי לעמוד ולחכות בחברת 200 פצצות־על. לדעתי, אני יותר מיוחדת מיפה ובכל מקרה, אני הרבה יותר מגוף ופרצוף. החיים לימדו אותי דבר או שניים ויש לי דעה ואני לא שותקת כשיש לי מה לומר. חשבתי שזמני עבר, הרי היום הדוגמניות הן בנות 16, אבל זכרתי את מה שאבא שלי נוהג לומר: 'עדיף להצטער על שניסינו מאשר להצטער שלא עשינו'. החלטתי להיכנס לבית, בפריים־טיים, כדי לשים את עצמי על המפה, כדי שהרבה דלתות ייפתחו בפניי ובעזרת השם אבחר בדלת הנכונה. אלינור תכוון אותי לעברה".
כיוון ששובצה לכניסה השנייה היא צפתה באדיקות, התלהבה מג'וזי ("החתיך") והעלתה את יהודה לסטורי שלה. "בלי להכיר אותם הרגשתי שהם יהיו החברים שלי בבית, אבל רומן? זה אפילו לא עבר לי בראש. באתי נקייה, אמרתי 'הכל מכתוב, זה בידיים של בורא עולם, אני אשאר נאמנה לעצמי, לערכים וללב שלי. הוא היחיד שיודע מה טוב לי ומה אני רוצה'. לכן כל כך צחקתי כששמעתי דיבורים על האסטרטגיה שלי. איזו אסטרטגיה? אני בחיים לא אלקק למישהו כדי לרכוב לו על הגב".
כשבן זוגה הועזב, מעכשיו לעכשיו, היא לא האמינה שתצליח לשרוד בלעדיו. "יהודה ואני קיבלנו בבית את המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל - זמן איכות משותף. במשימת החלומות עשינו פיקניק בחוץ, הראו לנו את אמא שלי ואת בן דוד שלו, וזה היה רגע של שיא שאחריו קראו לו לחדר האח והוא הלך ופשוט לא חזר. זה החזיר אותי בבת אחת למקום של חרדת נטישה. התפרקתי לגמרי. הסתכלתי על רמי ורד בשנאה. 'אתה זה שהיית צריך ללכת, לא יהודה שלי'. ג'וזי צעק עליי 'קומי, למה את מתאבלת? הבן אדם חי בחוץ ומחכה לך'. ספרתי את הימים עד שגם אני אצא וזה לא קרה כל כך מהר. הגעתי למקום השישי ויצאתי בגמר. אבא ואחותי הגיעו, שאלתי אותה 'איפה יהודה?' ונרגעתי רק כששמעתי שהוא מחכה לי בבית של אמא".
שמחת עם הזכייה של זהבה בן?
"אם יהודה היה נשאר אני בטוחה שהוא היה זוכה. ברגע שיהודה יצא הבנתי שזהבה תזכה ואני שמחה בשבילה. מגיע לה להיות מאושרת".
עכשיו הם בונים את הזוגיות שלהם בזהירות. "כשיהודה קם חמש דקות לפניי ומכין לי קפה הוא קונה את עולמי. ככה זה, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. כבר ערכנו היכרות בין שתי המשפחות וכולם מרוצים. אני מנהלת את הקצבייה של אבא עם חן, אחי, אבל מאז שחזרתי למציאות אני בונה את האתר ועוד לא החזקתי סכין. האמת? אני לא כל כך מתגעגעת לבשר. עם כל הכבוד, הוא לא מריח כמו בושם של שאנל". *
