כשאריאל שרון רצה לעלוב בנתניהו הוא הצביע על שפת הגוף שלו. תראו איך הוא מזיע, לעג שרון. הוא מבוהל, הוא בפאניקה. על אגלי הזיעה נתניהו מצא דרך להתגבר, אבל מי שצפה בו אמש, מקרוב או מרחוק, יכול היה להריח את ריח הזיעה. המטרה הייתה להציג כוח, רוח לחימה, נחישות. התוצאה הייתה פאתטית.
נתניהו איננו המנהיג המצליח הראשון שנאחז בכוח בכיסאו, שלא יודע להרפות. זה קרה למרגרט תאצ'ר וקרה לדונלד טראמפ. גם הנימוקים שהוא משמיע דומים. מה היה בסופם של שני הניסיונות ההם כולם יודעים.
לפני שבועיים העניק הנשיא ריבלין לנתניהו את המנדט להרכיב ממשלה. בעבר נמשכו המאמצים שלו עד הרגע האחרון. אם המטרה לא הושגה הוא הלך לנשיא וביקש ארכה. הפעם קצב האירועים היה שונה: הסירוב העיקש של הכהניסטים להצטרף לקואליציה שנשענת על קולות התנועה האיסלאמית הכריע את הכף: לנתניהו אין ממשלה. בצר לו הוא ניגש לתוכנית ב' – טרפוד כל ניסיון להקים ממשלה שלא הוא יעמוד בראשה. במקום לחזר אחר בנט, ינסה להשמיד אותו בביתו.
כל זה לגיטימי במערכה פוליטית: הקרב על ראשות הממשלה לא נועד לבעלי לב חלש. בנט בחר להגיב על ההתקפות עליו בהצהרה דרמטית לטלוויזיה. נתניהו מיהר לתקוף חזרה. קרבות מילוליים כאלה הם חלק מהשיח המקובל: בערב רבים, בבוקר יכולים להתפייס.
הבעיה היא השקרים. נתניהו מטיל את האחריות לכישלונו על בנט. זה לא נכון: הוא יודע שמי שמנע ממנו להקים ממשלה היה סמוטריץ', בן חסותו. אילו הייתה לו אופציה אמיתית להקים ממשלה בנט היה מצטרף. מה שהוא דרש מבנט הוא לסור למרותו גם אם אין לו ממשלה. לכך בנט סירב.
הוא נתלה בהמצאה חפוזה, בוסרית, בלתי קבילה מבחינה עניינית ומשפטית: הצעת חוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה שמותאמת לצרכים האישיים שלו. כמו שהחוק הצרפתי שמציעים למענו איננו החוק הצרפתי בצרפת, כך החוק הדני הזה איננו חוק בדנמרק. אבל כשהספינה טובעת לא בוררים בהצעות חוק.
נתניהו מאשים את בנט בתאוות כוח, בשאפתנות אישית, בחתירה להיות ראש ממשלה ויהי מה. גם אם יש שמץ אמת בטענות האלה, ראו מי אומר אותן. הפוסל במומו פוסל, אמרו אבותינו.
(הטור המלא מחר - ב"מוסף לשבת")
