שישה שבועות אחרי שהתבשרה כי ניצחה בפעם השנייה את סרטן צוואר הרחם, פתחה טל מן את חנות התכשיטים המודולריים שלה "בפופיק של העולם, בלב מנהטן". לצידה עמד רונן ברקה, בן זוגה לחיים ולעסקים, שגיבה בארבעה פטנטים בינלאומיים את המצאתם המשותפת, שהתגלתה כהצלחה מסחררת. בסוף החודש הראשון לפעילות החנות, היא כבר כיסתה את שכר הדירה והעובדים, הם התחייבו להפוך לרשת ושתי בנותיהם, ליה ויהלי, התרגלו לעובדה שרק אחד מהוריהן שוהה בארץ, בבית שברמת־השרון, בעוד החצי השני חותם על חוזי ענק בביג אפל.
עיניה של מן (47) מוצפות בדמעות גם עכשיו, כשהיא מתארת את השנים האחרונות שבהן עברה את "האוניברסיטה של החיים" ובמסגרת השיעורים והתובנות ("שעליהם הייתי מוותרת") הפכה מאישה שדואגת לרצות את כולם, ללביאה ששרדה את התופת והחליטה להציב את עצמה במקום הראשון ולהגשים את החלום שרקמה בסתר.
"לבתי הבכורה קראתי ליה על שם סבתי, הציירת מיליה לאופר, שהייתה מודאגת מהעובדה שאין לי מקצוע עם דיפלומה, ובהשפעתה הלכתי ללמוד צורפות בשנקר ופתחתי את חברת 'אלמנטס' הבוטיקית, שכל אחד מפריטי הקטלוג שלה יחיד מסוגו", היא מספרת. המותג הבינלאומי שהקימה עם ברקה נקרא "טליה", שילוב בין טל, ליה ומיליה.
"רונן, כמומחה להתנהגות צרכנית, הגיע למסקנה שבעידן הפרסונליזציה שבו אנחנו חיים, אנשים רוצים להיות שותפים במוצר שהם רוכשים, ממכונית ועד תכשיט, כדי שלא יימאס להם ממנו. הוא המציא את המנגנון הפשוט והגאוני של מוטות באורכים שונים שמאפשרים לאישה לשנות את השרשרת או העגיל כך שילוו אותה מהבוקר, כשהיא הולכת לעבודה, ועד לערב, כשהיא יוצאת לנשף, ואני עיצבתי את החלקים שמאפשרים לה ליצור אלף ואחת קומבינציות על פי טעמה".
רק בשלושת החודשים הראשונים מן הייתה בעננים. "ב־2 במארס של השנה שעברה רונן ואני חזרנו ארצה כדי להצביע בבחירות, ולפני שהתגברנו על הג'ט־לג פרצה הקורונה והעולם נעצר. הקורונה, אני חייבת להודות, הפחידה אותי הרבה יותר מסרטן, מפני שלסרטן יש פרוטוקול ואילו הקורונה הייתה, ועודנה, סימן שאלה. כמחלימת סרטן, עם מערכת חיסונית מוחלשת, ידעתי שמספיק שמישהו יתעטש עליי כדי שבתוך חצי דקה אמצא את עצמי מורדמת ומונשמת. בן יום הפכתי לאזור סטרילי. אף אדם לא נכנס אלינו הביתה, אפילו לא אמא שלי, ומי שרצה לראות אותנו ישב בחוץ, בגינה, עם מסכה ובמרחק שני מטר. בלי הנחות ובלי הקלות.
"גם עכשיו, שנה אחרי, שתי בנותיי עוד לא חזרו למסגרות מפני שעדיין אין חיסון לילדים. ליה (עשר וחצי) לומדת בבית, ויהלי (חמש) אומרת, 'אמא שלי בקבוצת סיכון' וקופצת על הטרמפולינה עם מסכה. אין ספק שהן סובלות מחסכים חברתיים, אבל מה זה לעומת אמא בריאה? הרי כשהסרטן נחת עליי, בפעם הראשונה, הודעתי לכולם שאני אכנס בו ברבאק של הרבאק כדי שרונן ימשיך לחיות עם האישה שהוא אוהב וכדי שהבנות שלי לא יישארו בלי אמא".
את תשובת הביופסיה היא קיבלה כמתנה ליום הולדתה ה־44. "שבוע קודם לכן היה לי דימום חריג, שלא קשור למחזור החודשי, והבנתי שמשהו לא בסדר. ליה סיימה את כיתה א', וכשחזרנו מהמסיבה בבית הספר הרמתי טלפון לגינקולוג שלי ואמרתי, 'אני חייבת לראות אותך'. תפסתי אותו בשדה התעופה, דקה לפני ההמראה, והוא הציע שאבוא להיבדק בשובו ארצה, אבל הרגשתי שאני לא יכולה לדחות את זה. התקשרתי לחברה גינקולוגית, היא טענה שהשעה כבר מאוחרת והזמינה אותי לבוא לקליניקה שלה למחרת, אבל התייצבתי אצלה אחרי רבע שעה. כשלא הצליחה לעצור את הדימום היא הפנתה אותי לבית חולים ושם ראיתי שלא סטאז'רים ניגשים אליי, אלא רופאים בכירים, עם מבט של 'מסכנה, היא עוד לא יודעת מה מחכה לה'. הרופא שעשה לי את הביופסיה אמר, 'זה נראה כמו סרטן צוואר הרחם' ובאחד הערבים, בשיא הלחץ של ארוחות ומקלחות, הוא צילצל ואמר, 'זה מה שחשבתי'. ככה, בטלפון. רק בסרטים הרופא מזמין אותך לפגישה. הוא המליץ על שני רופאים בשיבא, ד"ר יעקב קורח, מנהל המחלקה הגינקואונקולוגית, וד"ר שירה פלדר, מנהלת שירות קרינה לגידולים אונקולוגיים, שהפכו למלאכים שלי, ומהר מאוד נכנסתי למסלול הטיפולים".
שאלת את עצמך למה זה קרה דווקא לך?
"אפילו לא לשנייה. תיפקדתי כמו חייל שיוצא לקרב. מה אני צריכה לעשות, איפה ומתי. עד אז הייתי מכורה לעשן, ביום טוב חיסלתי רק שתי חפיסות, וכשהסבירו לי שהניקוטין יפריע לקרינה כתבתי מכתב פרידה לסיגריות, עשיתי סוויץ' בראש ונגמלתי. מעכשיו לעכשיו. הגידול היה בגודל שישה ס"מ עם גרורות באגן, לא משהו שמאפשר ניתוח, ולכן הוחלט על טיפול אגרסיבי וקשוח במיוחד – קרינה, כימותרפיה וברכיתרפיה. לא רציתי לשמוע על אחוזי ההצלחה והכישלון, לא הסתכלתי ימינה ושמאלה והתנהגתי כמו טיל מונחה מטרה. ידעתי שאצא מזה".
מה סיפרתם לבנות?
"בהתחלה זה היה 'לאמא יש פצע בבטן'. לא רצינו לומר 'סרטן' בגלל החשש שעבורן, בגיל כל כך צעיר, המילה הזאת תיצור קישור מיידי עם קרחת ומוות. הוספנו שהרופאים יודעים איך לטפל בפצע הזה, שאמא תצטרך להיות הרבה בבית חולים ושיהיה בסדר. ליה ויהלי החליטו לקרוא לפצע 'אספרגוס', אין לי מושג למה, ולעולם לא אשכח את הברקס שדפקתי ברכב כשהסעתי את ליה ליום של כיף, לרגל יום הולדתה השמיני, ופתאום היא שאלה אותי, 'אמא, נכון שזה לא באמת אספרגוס? נכון שזה סרטן?' לא כאב לי על עצמי, ידעתי שאני מברזל ושאני אתמודד, כאב לי כשהבנתי איזה סרטים בתי עומדת לעבור ואיזו צלקת תישאר גם לה כשזה ייגמר".
20 שעות ביממה במיטה
אורח החיים בבית משפחת מן־ברקה השתנה באחת. בן זוגה ("אנחנו לא זקוקים לאיזה צֶטָלֶה שכתוב בארמית כדי להרגיש שהחיבור בינינו נצחי", הם מכריזים פה אחד) לקח על עצמו את כל משימות התפעול של חמישה ילדים (כולל שלושת ילדיו מנישואיו הראשונים) ואילו היא שהתה 20 שעות ביממה במיטתה, עם משככי כאבים, אחרי ארבע שעות ביום בבית החולים.
"כשחגגו ליהלי יומולדת שלוש אזרתי כוח והלכתי לגן שלה עם מסכה. זה היה הרבה לפני הקורונה. חששתי שאם אדבק בשפעת לא אוכל לקבל טיפול וזה מה שהלחיץ אותי. שמרתי על עצמי כדי שאוכל לסיים בזמן את הזבנג הגדול של פרוטוקול הטיפולים. המנטרה שלי הייתה, 'אותי מחלישים, אבל את הסרטן הורגים'. לא הייתה לי קרחת, וכשהשיער הפך לדליל קניתי תוספת לפדחת. האמת? כמעט שלא השתמשתי בה. הקרחות הקטנות הפכו למשהו שולי".
המשבר הלא־צפוי הגיע דווקא בתום חודשיים וקצת של טיפולים יומיומיים. "הרגשתי שרשת הביטחון של בית החולים נגמרה, 'זהו, סיימנו להציל אותך' והייתי נורא לבד, בלי שום תמיכה נפשית ורגשית. סרטן צוואר הרחם גמר לי את הנשיות, הרי הקרינו את האזור הכי רגיש בגוף שלי, ומעבר לשיקום הפיזי נזקקתי לשיקום נפשי וזוגי כדי להבין מה עבר עליי. התור לפסיכולוגית של קופת חולים היה שמונה חודשים, התור לפסיכולוגית אונקולוגית בבית החולים היה חצי שנה. ביקשתי עזרה בעמותה מסוימת והחזירו אותי לרפואה הציבורית בנימוק ש'היה לך רק סרטן צוואר הרחם, לא סרטן שד שהוא מאוד פופולרי ומיוחצן'. פסיכולוגית פרטית זה מינימום 500 שקל לביקור, וכשמדובר בטיפול לטווח ארוך את חושבת פעמיים על הוצאה כה גדולה.
"למזלי פגשתי עוד מלאכית, פרופ' שולמית קרייטלר משיבא, פסיכולוגית אונקולוגית מדהימה ומי שהעמיד אותי על הרגליים היה עמיקם שוובר, עובד סוציאלי קליני במרכז לאורח חיים בריא בשיבא. כשסיימתי איתו את התהליך נשבעתי לעשות הכל כדי שאף מחלימה לא תעבור חוויה דומה. בסיעור מוחות עם קורח ופלדר הקמנו בשיבא את פרויקט ההחלמה מסרטן צוואר הרחם שמספק מענה לכל מי שצריכה".
מימון הפעילות מגיע מהרווחים של תכשיטי התמיכה שהיא מעצבת, תליוני זהב בשיבוץ יהלום והכיתוב "בריאות ואושר" ותליון יהלום שחור והכיתוב "נבר גיב אפ". לדברי מן, "מחזור תמיכה בן 12 מפגשים עולה כ־2,400 שקל, ועוד לא מכרתי מספיק כדי לממן את 240 החולות החדשות שמאובחנות מדי שנה בשיבא בלבד, ולכן העבודה נמשכת. אני גם מלווה חולות חדשות לטיפולים ומחזיקה להן את היד".
היא פחדה לחגוג את ההחלמה ("למרות שרציתי מאוד להודות לחברות הטובות שלי, כמו חלי ממן, שאספה את כל תכשיטי 'אלמנטס' מהסטודיו ומכרה אותם כדי להבטיח לי הכנסה, ולחברות נוספות שפוצצו את המקרר שלנו בסירים לארוחות חג") והעדיפה להסתער על החיים בביסים גדולים. חצי שנה לאחר מכן, במהלך נהיגה, הסלולרי שלה התריע על הודעת מייל חדשה. היא עצרה את הרכב בצד הכביש, קראה שהתגלו שני גידולים בגודל סנטימטר בתעלת צוואר הרחם — והתרסקה.
"לחטוף את הסטירה בפעם השנייה זה הרבה יותר קשה מפני שאת כבר יודעת כמה זה כואב. בנוסף, חלק מהטיפולים שבמחסנית, כמו קרינה, כבר לא התאימו לי מפני שקיבלתי את הכמות המקסימלית ולכן היה צורך בכריתת הרחם. לפני שנכנסתי לחדר הניתוח עם ד"ר קורח האהוב פניתי לעורך דין וערכתי צוואה שמתייחסת לא רק לצדדים הטכניים של רכוש. כתבתי לרונן שאחרי השבעה או השלושים אני מצפה ממנו לקחת את הבנות לחופשה חלומית במחיר שערורייתי, מהסוג שלא הספקנו להעניק לעצמנו. רונן תמיד צוחק עליי שבכל בית מלון בעולם אני מבקשת לראות חדר נוסף, למקרה שהוא טוב יותר מזה שקיבלנו, ולכן כתבתי לו, 'אל תשכח לראות עוד חדר'. הצוואה עדיין נמצאת בכספת, חתומה בשעווה".
שורפים את החסכונות
רק לאחרונה היא החלה לצאת מהבית לישיבות עסקים ("התרגלתי לזום שחוסך את הפקקים") ולהרצאות העוסקות בשני תחומים. בראשונה "מזל טוב. יש לך סרטן". היא מגוללת את סיפור חייה, מאז ימי "גלגל המזל" ובשנייה, "לביאה", היא מעניקה ארגז כלים ליזמות נשית אחרי גיל 40, תחום שלמדה תוך כדי תנועה. "עכשיו, למשל, רונן ואני מעורבים בפרויקט 'ליידי סנס' שיאפשר הסתכלות מיקרוסקופית לתוך צוואר הרחם". את התכשיטים היא מעצבת בסטודיו השוכן בקומת הגג של הבית ואילו רכיבי "טליה" מיוצרים בבנגקוק ומועברים למרכז שילוח בניו־יורק. התכשיטים של פרויקט התמיכה נמכרים באתר שנקרא על שמה (www.talman.co.il).
איך אתם שורדים מבחינה כלכלית שנתיים וחצי של הקפאה?
"שורפים את החסכונות וחיים בצמצום", היא שולפת, בעוד בן זוגה משיב: "אנחנו מנסים להתאים את עצמנו למציאות החדשה. מוכרים באון־ליין, מציגים באתרים של חנויות אירופיות מבוססות, הלוואי שבקרוב בימינו נוכל לחזור לשגרת עבודה מלאה".
"עכשיו את מבינה למה אני מאוהבת בו ברמות־על?" מן מתרפקת על בחיר ליבה. "לאחרונה חגגנו לו 50 ובאמצע היום הרגשתי שאני חייבת משככי כאבים ומיטה, הצל של הסרטן ילווה אותנו עוד הרבה זמן. אבל אני לא חושבת על מחר, רק על הרגע הנוכחי, ועושה הכל כדי שנחיה אותו בשמחה". *
הפקה: מיטל ברונר; סטיילינג: אלכס גידרון; איפור: גלית ורטהיים; שיער: קובי קלדרון
חולצה, עמנואל, מכנסיים, זארה, תכשיטים, elements _by_tal בשער: חולצה וחצאית, זאדיג, תכשיטים, elements_by_tal
