את השבת שעברה העברנו ברמת הגולן. הייתה בר־מצווה לבנו של שמוליק, בן דודי כאח לי, והיא נערכה במעין מלון שנבנה על שפת מאגר בני ישראל, המאגר אליו שמוליק וחברו סחבו בילדותם קיאק עם חור. הם כמובן לא ידעו שיש בו חור, העובדה שהוא היה זרוק ליד הפחים לא עוררה אצלם חשד. אז הם החלו לחתור בו עם מקלות שהפכו למשוטים, עד שהקיאק החל לטבוע, בה בשעה שהתברר לשמוליק שהחבר כלל לא יודע לשחות. למה לא אמרת לי שאתה לא יודע לשחות, שמוליק שאל את החבר, ותשובתו הנפלאה הייתה: "חשבתי שאני יודע".
ברגע הזה, בעוד הם נאחזים בקיאק שעומד לטבוע בלב המאגר הגדול, שמוליק נזכר בסדרה 'משמר המפרץ' שבה צפה באדיקות, ואמר לחברו: "תשמע מה נעשה. ראיתי את זה בטלוויזיה: אני אשחה גב ואתה פשוט תהיה עליי". כמה שניות מרגע שהמיזם היומרני הזה יצא לדרך התברר שלא כל מה שעובד לפמלה אנדרסון עובד לשמוליק. החבר ניסה לשבת עליו, ושניהם החלו לשקוע אל המצולות.
כאן המקום לציין שמאמצים רבים נעשו בילדותנו כדי להפחיד אותנו מהמאגר הזה. המבוגרים הבינו את הפיתוי שבקיומה של בריכת ענק כזו בגזרה, והם אמרו לנו שאסור לשחות בו בשום אופן. מה שעורר אצלנו חשד היה שכל שנה הם נתנו סיבה אחרת. פעם אמרו שיש בו אצות; פעם אמרו ששואבים ממנו מים (ואף סיפרו כי נמצא פעם חייל מאחד היישובים שזרם כל הדרך מהמאגר דרך הצינורות עד הכנרת, וניצל בנס); ופעם אמרו שאלה מים שעשויים לחשמל, בגלל פאנלים סולריים שהונחו שם. אני זוכר שעמדנו תמיד על ספת המאגר וניסינו להבין איך כל ההפחדות האלה מתיישבות עם הפרות שראינו עומדות בנחת במים ומצטננות להנאתן. מובן שהעובדה שראינו פרות דשנות משתכשכות, לא גרמה לנו להירתע מהמים, שמא אינם נקיים, אלא לקנא בפרות ולהיכנס ולרחוץ עימן.
הפעם היחידה שהמאגר אכן היה מסוכן הייתה דווקא בשנה שחונה שלא היו בה גשמים, ואנחנו ראינו את הדגים מקפצים בתוכו, שכן היה חסר להם מרחב, ובאנו לדוג אותם. המים אכן היו נמוכים, כמו שחשבנו, אבל הבוץ טובעני ועמוק, ורק בדרך נס לא נשארנו שם עד היום. אגב את הדגים שהבאנו בדליים טיגנו במחבת, ומעולם, בכל ימי חיי, ימי חיי הימים, וכל ימי חיי הלילות (שם, שם), לא טעמתי משהו מחליא יותר. בגלל שהם ניזונו מבוץ וחיו במצוקה היה להם טעם של מוות. ואם תשאלו אותי כיצד אני יודע מהו טעמו של המוות אומר לכם בפשטות: משום שטעמתי את אותם דגים.
בכל מקרה, שמוליק הצליח להציל את החבר מטביעה, חסדי ה', ולאחר שנים החבר גם עשה לו גינה יפה בבית (הוא גנן בעל שם היום). כששמוליק הציע לשלם וחשב שהחבר יסרב, בכל זאת, רמז לו, את חייך נתתי לך במתנה, ענה לו החבר: אלה חיים, אלה? תגיד תודה שאינך משלם כפול.
אז אנחנו בשבת חגיגית בגולן, ולשמוליק יש כלבה שקוראים לה קלואי והיא מסתובבת במהלך השבת עם שמלה חגיגית שהלבישו לה לכבוד בר־המצווה. והיא כל הזמן נכנסת לבית הכנסת, ממש רוצה אל הקודש, וכולה מלאת חיים למרות שהיא עברה ניתוח בעין ואף הוספנו לה שם לברכה, קלואי חיה. וכשהיא טיפסה על איזה גג וכולם פחדו וצעקו שמא תיפול, שמוליק צעק לה: "קלואי, החיים יפים, אל תעשי לעצמך דבר!". הוא לא נראה מודאג, כי כשלא צריך הוא לא באמת דואג, אבל כשצריך הוא ערני יותר מכולם, כמו שקרה כמה דקות אחרי לידת בתו הבכורה, כאשר האחות לקחה אותה על ידיה ונתקעה בכבל שהיה בחדר יולדות, מעדה והחלה נופלת עם התינוקת אל הרצפה, שם חיכה לה שמוליק ותפס אותה בידיו.
אז עכשיו אנחנו בשבת על שפת המאגר היפה, ובצהריים אנחנו הולכים לטייל במחוז ילדותנו ועוברים ליד עץ שטיפס עליו פעם ילד שהיה קטן מאיתנו בכמה שנים. אנחנו היינו בני עשר בערך והילד הזה בן שלוש, והוא נפל מן העץ ואיבד הכרה, והביאו מסוק שלקח אותו לרמב"ם והוא ניצל. אבל מה שאני זוכר מכל האירוע המפחיד הזה, זה את אמו של הילד אוחזת אותו ורצה אל עבר האמבולנס. ואולי זה יישמע קצת משונה, אבל הזיכרון שלי ננעל דווקא על איזו רכות מרטיטה שהייתה באופן שבו היא החזיקה את בנה מחוּסר ההכרה, כשהוא שמוט בידיה, לצד כמובן נחישות שהייתה בה בזמן שניהלה את החילוץ להצלתו. מה שלא היו שם אלה רחמים עצמיים ונהי ובכי וזעקות, את כל אלה היא השאירה כנראה לזמן אחר, אחרי שתציל את חיי בנה.
ואני יודע שהזיכרונות מעט אסוציאטיביים, אבל ככה זה כשאדם חוזר לכור מחצבתו. שהרי הלכנו גם אל הבית שבו גדלנו והיום גדלים בו אחרים, והבית שונה מכפי שזכרנו אותו, אבל גם דומה מאוד, כי האדם יכול לשנות ולהתאים את הקירות לצרכיו והדברים מקבלים איזה טוויסט אחר, אבל לא כך הברושים. הברושים הגדולים שעמדו בפתח הבית בשנות ילדותנו, הברושים שהטילו את צילם וסוככו עלינו מן השמש בצהריים, הברושים שבזכותם היה ניתן לזהות את הבית מכל פינה ביישוב, הברושים שהיו סמל לאיזו היאחזות שורשית באדמת הגולן, האדמה שבה חי אבי ושבה גם נקבר. הברושים הללו עדיין שם, גאים ובטוחים, כי דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. שבת שלום.
