אשכול נבו, נשוי ואב לשלוש, נולד בשנת 1971 בירושלים. קרוי על שם סבו, ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל. בנם של הפסיכולוגים פרופ' עפרה נבו־אשכול ופרופ' ברוך נבו. משפחתו נדדה בין ירושלים לחיפה, עם עצירות גם בחולון ובדטרויט. למד בתיכון הריאלי בחיפה, שירת כקצין בחיל המודיעין ובהמשך למד פסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א וכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן־גוריון. עבד כקופירייטר במשרד הפרסום אדלר חומסקי. בגיל 27 כתב את סיפורו הראשון, 'קבוצת הכדורגל של גן סאקר'. ב־2001 הוציא את ספר הביכורים שלו, 'צימר בגבעתיים', אוסף סיפורים, אחרי שנדחה על ידי 12 הוצאות. מאז הוציא עוד שבעה ספרים וספר ילדים אחד. בשנת 2014 בימים אלה מוציא את ספרו העשירי 'גבר נכנס בפרדס'.
איך עברה עליך הקורונה?
"בחודשים הראשונים של המגפה נכנסתי עמוק לתוך תהליך הכתיבה של הספר החדש שלי. הייתי עם הדמויות ועם ההתרחשויות הדרמטיות בחייהן וכל יום כשבקעתי משעות הכתיבה גיליתי שהעולם האמיתי דהה עוד קצת. כשסיימתי לכתוב את הספר, וכבר לא יכולתי לברוח למחוזות הדמיון, נותרתי עם מציאות שבה אני לא יכול לפגוש את החברים שלי. לא יכול להתראות עם ההורים שלי. מלמד בזום ולא יודע מה עובר על התלמידים שלי באמת. ומלא געגוע למפגש אנושי, אינטימי. ככל שהשנה התקדמה, הריחוק החברתי המקולל הזה הלך והכביד עליי. עד כדי מועקה של ממש לקראת הסוף. כמה טוב שזה נגמר. ואפשר לנשום לרווחה".
מה הרגע הכי קשה שהיה לך בתקופה הזו?
"איבדתי חבר בגלל הקורונה. דוד ארליך, מייסד בית הקפה הירושלמי 'תמול שלשום'. הוא חש ברע, לא התפנה לבית החולים מחשש שיידבק, ובלילה מת בשנתו. זה קרה ממש עם פרוץ המגפה, ומאותו רגע אנשים שדיברו על הקורונה במונחים של 'הזדמנות' הוציאו אותי מדעתי".
מה היית אומר לעצמך בן ה־16?
"זה שאתה מרגיש לפעמים שעצב של אנשים אחרים מפעפע אליך, זה שהלב שלך זוכר גם דברים שכדאי לשכוח, זה שאתה אמביוולנטי ורואה כל הזמן את הצד של האחר – כל זה עוד יעבוד לטובתך, כשתתחיל לכתוב".
מתי היית הכי מאושר?
"האושר רגעי, אז אני מלקט רגעי אושר. וגם בשנה הקשה הזו היו כאלה: חגיגת יום הולדת לחבר באתנחתה שבין הסגרים. מפגש פנים אל פנים עם משתתפים בסדנת כתיבה אחרי שבועות שהיא התקיימה רק בזום. הליכה לאורך קו החוף של געש, אחרי חודשים שזה היה אסור. אם אני צריך לחשוב על תקופות של אושר רציף, עולות לי בראש שתיים: חודשי ההיכרות הראשונים של אשתי ושלי בירושלים ב־1994. והחודשים הראשונים אחרי לידת בתי הבכורה ב־2003. בעצם, בשני המקרים היה מדובר בהתאהבות עמוקה".
מתי היית הכי קרוב למוות?
"דרך המוות בבוליביה. 1995. הטנדר שבו היינו עשה רברס בגשם השוטף, כדי לתת לרכב אחר לעבור, שולי הכביש התפוררו מתחת לגלגלים, ונתלינו בין שמיים לארץ. בספר החדש אני לוקח לשם את הגיבורים שלי".
מה ההחמצה הגדולה של חייך?
"כבר שנים שאני מנסה ללכת להופעה של ברוס ספרינגסטין. וכל פעם משהו אחר קורה. אני רוצה לעמוד עם עוד כמה אלפי אנשים באצטדיון ולצעוק יחד עם הבוס ש־Everybody's got a hungry heart - אבל בינתיים זה לא מסתייע".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"לחזור על עצמי. כן, לחזור על עצמי".
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגביך?
"ככל הידוע לי אין שמועות על סופרים. הם אלו שמפיצים שמועות על הדמויות שלהם".
מה הנסיעה הכי גרועה שהייתה לך?
"נסיעת עבודה לבייג'ינג. ערפיח כבד ישב על העיר לאורך כל השבוע שהייתי בה. לא נתן אפילו לקרן שמש אחת להסתנן. וכך גם הדיקטטורה הסינית: חשוכה. חונקת. מצירה את צעדי האזרחים. זורעת פחד בעיניהם. ספרתי את הימים והשעות עד לטיסה חזרה ונשבעתי שלעולם לא אקח יותר כמובן מאליו את זה שאני חי בדמוקרטיה".
מתי בכית לאחרונה?
"ישבתי בבית, והטלוויזיה התחילה להקרין תמונות מהפיגוע בסיני. בראס אל־שטן. החוף היפהפה הזה היה חלק מילדותי, מנעוריי, מסיפור חיי, ולחזות בו ככה – הרוס, שטוף דם – פשוט לא עמדתי בזה. נכנסתי לחדר כדי שהבת הבכורה שלי, שהייתה אז בת שלוש, לא תראה שאני בוכה ותיבהל. רק השבוע חזרתי לחופשה במקום וגיליתי שאני עדיין מחובר אליו. הייתי בחופשה על קו המים והייתה חופשה מאוד חזקה".
מה היית משנה במראה החיצוני שלך?
"הייתי רוצה לעשות ניתוח לייזר להסרת המשקפיים. אבל אין לי אומץ".
מה ההישג הכי גדול שלך?
"הבנות שלי. שלוש יצירות מופת שדורשות - כל אחת מהן - סגנון אבהות אחר לגמרי. אני מאוד גאה גם ב'סדנאות הבית', עסק חברתי שהקמתי לפני שבע שנים עם שותפתי אורית גידלי, שמטרתו לקדם סובלנות וקשב בחברה הישראלית באמצעות סדנאות כתיבה. אנשים מסביבנו היו סקפטיים – בלשון המעטה – בתחילת הדרך. והיום בית הספר שלנו מפעיל כ־80 סדנאות בשנה, מאילת ועד קריית־שמונה, ובהן גם סדנאות ייחודיות לעיוורים, לנוער בסיכון ולחולים במחלקה האונקולוגית באיכילוב".
מתי התרגשת לדבר עם מפורסם?
"בספר החדש יש תפקיד חשוב בעלילה לשיר של להקת כנסיית השכל, שהיא הלהקה הישראלית האהובה עליי, זו שהשירים שלה הם פסקול חיי. אז לפני שבוע התקשרתי לרן אלמליח מהכנסייה ושאלתי אם הם יהיו מוכנים להופיע עם השיר בהשקה של הספר בצוותא. התרגשתי לפני שעשיתי את השיחה, והתרגשתי עוד יותר כשרן בישר לי שהלהקה דנה בעניין והחליטה שכן".
ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?
"מכל האנשים שניגשים אליי באירועים ומבקשים שאקרא משהו שהם כתבו. אני אומר להם שאני לא יכול, כי אני מחויב קודם כל לתלמידי הסדנאות שלי. וזאת האמת לאמיתה. ובכל זאת, מבט האכזבה בעיניהם".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"בערוב ימיו, פצח, להפתעת כל סובביו, בקריירה כמתופף".
מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגביך?
"שני ההורים שלי פסיכולוגים. הם תמיד היו מלאי הבנה. ועם זאת, הייתי צריך להתרחק מהם בשנים מסוימות כדי למצוא את הקול שלי. עכשיו – ובמיוחד אחרי שנת הקורונה – אני אסיר תודה על כל רגע במחיצתם".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?
"מבקרת ספרות כתבה על 'משאלה אחת ימינה' שהוא ספר שחסר בו פצע, כלומר, חסרה בו בערה פנימית. נעלבתי עד עמקי נשמתי. זה ספר שכתבתי בדם ליבי ועד היום אני מהרהר באפשרות לכתוב לו ספר המשך, שיבדוק מה קרה עם הגיבורים־החברים כעבור שנים".
מה הריח האהוב עליך?
"פריחת היסמין ברחובות ירושלים עם בוא האביב".
מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?
"זה היה בדירת השותפים שלה ברחביה. שבועות ארוכים צברתי את הכמיהה וכבר חששתי שזה לא יקרה לעולם. עוד לא ידעתי שהיא תהיה אשתי".
מי היה משחק בתפקיד עצמך בסרט על חייך?
"כמדומני שהחיים האמיתיים שלי לא מספיק דרמטיים בינתיים כדי להוות בסיס לסרט. לשמחתי, אחד מהספרים שלי – 'שלוש קומות' – זכה השנה לעיבוד קולנועי של הבמאי האיטלקי הנודע נני מורטי, שהעביר את עלילת הסרט לרומא. וליהק שחקנים איטלקים כדי לגלם דמויות שהיו ישראליות להפליא בדמיוני. הסרט יוצג השנה בפסטיבל קאן".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"את האתר של בארבי כדי להזמין כרטיסים להופעה של הדג נחש, לראשונה זה שנה. כמה אני מחכה כבר להרגיש את הפעימה של הבס מרעידה את הרצפה".
מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?
"שוטף כלים במסעדה במרכז חורב בחיפה בגיל 17, בחופש הגדול. זאת גם הייתה הפעם הראשונה (ולא האחרונה) שפיטרו אותי".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"נראה לי שראינו מספיק סדרות בשנה האחרונה. זה הזמן לחזור לקרוא. לצלול לתוך עולם שאתה שותף בבריאתו באמצעות הדמיון שלך וממשיך להדהד בך גם אחרי שהפרק האחרון מסתיים. אני מחבב סדרות טלוויזיה - אבל ספרים הם אלו ששינו את חיי".
אוקיי, אז ספר?
"ממליץ בחום על ספרו של ישי שריד, 'מנצחת'. נהניתי הנאה עצומה. קריאה של כמעט חצי יום בסיני וספר יוצא מהכלל".
מה האלבום הראשון שקנית?
"דודתי נועה אשכול ז"ל קנתה לי במתנה ליום הולדתי העשירי את Hotter Than July של סטיבי וונדר. בשבועות האחרונים חזרתי לשמוע את האלבום הזה בספוטיפיי וגיליתי לשמחתי שלא נס גרוּבוֹ".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"למרות ש'גבר נכנס בפרדס' הוא הספר העשירי שלי, אני עדיין מתרגש מאוד מיציאתו לאור. כן, עד כדי נדודי שינה. כנראה שיש משהו בחשופיוּת הזו, בהפיכה של הפְּנים אל החוץ – שאי־אפשר להתרגל אליו".
מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?
"ההשתעבדות שלנו לסלולרי. ובאופן ספציפי - אנשים שמסתכלים בסלולרי שלהם תוך כדי שאתה מדבר איתם".
האם עברת פעם חוויה על־טבעית?
"בשבועות הראשונים של כתיבת ספר חדש יש משהו כמעט על־טבעי: מאיפה הגיח הסיפור הזה? מאילו מעמקים צצו הדמויות? לפעמים רק שנים אחרי שהספר יוצא לאור, אני יודע את התשובה".
