לפני שידור הראיון עם מפכ"ל המשטרה ב"אולפן שישי", דני קושמרו אמר כי רב־ניצב קובי שבתאי "מתייצב באומץ מול המצלמות לספק תשובות" בנוגע לאסון בהר מירון. גם בסיום הכתבה קבע המגיש כי הדבר עומד לזכותו, שכן גורמים אחרים שהיו מעורבים באירוע טרם פעלו כמוהו.
אלא שהמפכ"ל לא מוביל ארגון פרטי והזוועה במירון היא לא עוד פאשלה. לכן, גם אם אחרים עדיין מתחבאים, לא ברור מה מרשים בכך שרנ"צ שבתאי ניאות להשיב לשאלות בחלוף שבוע. ניתן גם לומר שעם כל הכבוד לקושמרו ("קשת"), אילה חסון ("רשת") וירון דקל ("כאן"), המפגש איתם בוודאי עדיף לו ממה שהיה צריך לקרות – מסירת עדות במח"ש/ועדה שהוסמכה לחקור מחדל מתמשך ובלתי נתפס, אשר הסתיים במותם של 45 בני אדם שבאו להתפלל ולשמוח. ודווקא משום שמדובר בקצין שזכה לשני עיטורים על פועלו בשטח, ייתכן שעדיף לשמור את מושג ה"אומץ" למחוזות ראויים יותר.
מהצפייה בראיונות נותר הרושם שהמפכ"ל התכונן למעמד, שלא לומר בלע את דף המסרים שאותם ביקש להעביר: השתתפות בצער המשפחות השכולות בפתיחה; תמיכה בוועדת חקירה/בדיקה/תקראו־לזה־איך־שתרצו־כל־עוד־לא־תפילו־הכל־על־המשטרה; התנערות מאשמה והתמקדות בחוסר היכולת להתמודד הרמטית עם "פולחן דתי"; והתעקשות שהוא עצמאי מול השר לביטחון הפנים ומול יתר הפוליטיקאים שמתאווים לבחוש. לפעמים רנ"צ שבתאי אפילו השתמש באותם ניסוחים ("וקטורים", "התנהגות ממלכתית", "מכבסת מילים").
מנגד ניצבו שלושה עיתונאים מנוסים ומיומנים, שניסו לתהות כיצד עשרות בתים נחרבו ואילו איש מאלו שהופקדו על שלומם וביטחונם של ההרוגים לא נדרש לתת דין וחשבון. קושמרו הצטייד בשורת חוות הדעת שביססו את טענת "הכתובת הייתה על הקיר". חסון שלפה כמה ניסוחים ממזריים ("מה קרה בין אוזן ימין לאוזן שמאל? מי שם אירגן לך את המחשבה מחדש?"). ודקל שאף להתקיל עם שאלות ממוקדות ושפת הגוף של זן־מאסטר האוחז בסנטרו.
אבל מה שנעדר מהשיח, משני הצדדים שלו, לא היה סוגיית הסיור המקדים או ההסתודדות של שבתאי עם השר אמיר אוחנה, אלא רגש. בכל הראיונות לא היה את הרגע הזה, שגם בעבורו קיימת הטלוויזיה ושמור בדיוק לפרשות כל כך מרתיחות, שבו העובדות והנתונים הופכים לזעקה שתייצג את הסיפור ותמחיש את הטרגיוּת הכל כך מיותרת שלו. במונולוג הפתיחה של "השבוע", דקל אמר ש"אפשר להשתגע" מהשרים ומהח"כים החרדים שלא דופקים על שולחנות, כי מה שמעניין אותם זאת פוליטיקה (וקבע בחוסר טעם שהציבור החרדי לא יצא להפגין כי "טוב, זה לא בית המשפט העליון"). ובכן, הפוליטיקה כבשה, ודי במהירות, גם את סדר היום של האולפנים. בהחלט אפשר להשתגע.
בקטנה
"מורשת יופיטר" היא הניסיון התורן של נטפליקס לייצר מותג גיבורי־על, טריטוריה שבה היא מצויה בנחיתות לעומת שירותי סטרימינג כגון דיסני פלוס ־ו .HBO Max ואכן, הסדרה החדשה, שמשלבת בין הצלת העולם לדרמה משפחתית, מושקעת מאוד וגם מתחילה מסקרן. אבל אז, כמו ביותר מדי סדרות של נטפליקס, הכתיבה הופכת משטוחה לאיומה, המהלכים מידרדרים לתימהון ובתור בונוס – רק במבזקי החדשות המדכאים של סוף השבוע אפשר למצוא פחות הומור. למרבה השמחה, אפל טי ו־י פלוס השיקה את העונה השנייה של "מסע אגדי", הסדרה המצוינת על מאחורי הקלעים הסוערים
והמצחיקים של משחק וידיאו פופולרי. ככה עושים טל וויזיה אפילו יותר ממכרת מ"פורטנייט".
