הקורונה ארבה להם באמצע הדרך וזימנה להם את קרב חייהם: רגע לפני הלידה, רגע אחרי הטיול מארה"ב, באמצע החתונה של הבן. את חלקם היא לקחה עד הקצה, כמעט עד לעולם הבא. ובסוף, לפחות במקרה שלהם, היא הפסידה.
אבל המאבק שניהלו בנגיף הוא עדיין לא זיכרון רחוק מבחינתם. בזמן שכולנו מנסים להדחיק את שגרת הסגרים, הם עוד נאלצים להתמודד עם החותם הצורב שהווירוס השאיר – הנפשי והפיזי. עבור שמעון לוי, אפיק סוויסה, תמי ימיני, חלי פריזנט ושרה הרשקוביץ הסיסמה "חוזרים לחיים" מקבלת משמעות טעונה במיוחד.
רק באחרונה הם התפנו לקחת אוויר, להביט אחורה בכאב אבל גם בסיפוק, ולספר: על ההחייאות, על התפילות, על הכעס, על האובדן, על הדמעות שעדיין יורדות, ובעיקר על הניסיון לצאת לדרך חדשה, בלי מכונת הנשמה, בלי חליפות מגן ובלי הפחד למות. הצלם זיו קורן, שתיעד אותם במחלקות הקורונה, חזר אליהם כדי לסגור מעגל – ולצלם אותם כאנשים חופשיים.
אפיק סוויסה / בן 23 מאשדוד. סטודנט להנדסה, תעשייה וניהול
"חזרתי מטיול עם חברים בארה"ב. הגענו לארץ, נכנסנו לבידוד, ביום שלישי בערב התחיל לעלות החום. עשיתי בדיקה, גיליתי שאני חיובי, ושלושה־ארבעה ימים אחרי פינו אותי לאשפוז באסותא. משם העבירו אותי לטיפול נמרץ קורונה. אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזאת, רק שאחרי יום־יומיים הודיעו לי שצריכים להרדים אותי וביקשו אישור.
"הדבר הראשון שאני זוכר אחרי שהתעוררתי הוא ששניים־שלושה רופאים עומדים מעליי, אנשים בחליפות לבנות. שאלו אותי אם אני יודע מה השנה, איך קוראים לי, להורים. אני לא כל כך מבין מה קורה, פשוט נמצא בסיטואציה ומסמן להם שאני מבין מה הם רוצים ממני.
"בהתחלה הייתי מבולבל מחומרי הרדמה וסמי הרגעה. אחרי שהייתה לי גישה לאינטרנט קראתי מה היה סביבי. הבנתי שזה היה מקרה חריג מאוד, שעברתי שלוש החייאות במעבר בין אסותא לאיכילוב, ושבעצם אני כאן בעזרת הרופאים, תפילות, מזל... הכל ביחד. לאט־לאט התאפסתי והבנתי מה קורה ואיפה אני נמצא, שאני צריך להתחיל הכל מאפס.
"התחלתי תהליך של שיקום נשימתי, שבו אני נגמל ממכונת הנשמה. לימדו אותי ללכת, לשבת, לעמוד. הכל מחדש. עשו לי פיזיותרפיה כל יום. אחרי שבועיים־שלושה בטיפולים ושיקום העבירו אותי להמשך שיקום בתל השומר במחלקת קורונה, כי כל הזמן הזה אני עדיין חיובי. בתל השומר לימדו אותי ללכת עם הליכון, לעשות דברים בסיסיים, לקום לבד לשירותים, להתקלח לבד. שבועיים אחרי הודיעו לי שהחלמתי מהקורונה.
"אחרי 70 יום של אשפוז חזרתי הביתה והתחיל תהליך מאוד ארוך שנמשך עד היום. אני עובר ריפוי בעיסוק וטיפולי פיזיותרפיה שלוש־ארבע פעמים בשבוע. גילו לי בעיה עצבית בין הברך לקרסול, אני לא מרגיש שם כלום. זה מקשה לי על ההליכה, על התנועה, זה לפעמים גם כואב. אני מרגיש זרמים, דקירות. אני נמצא בטיפול עם פסיכולוג שעוזר לי לחזור לשגרה, כי קשה לי להצטופף ולהיות עם קבוצת אנשים במקום סגור, קיים פחד שיקרה משהו.
"השגרה היומיומית יותר בעייתית, אבל אני מנסה לדחוף לזה שאוכל להרגיש שאני חוזר לחיי שגרה נורמליים. אני לומד במכללה, וכשקשה לי או כשאני מתעייף אני יושב ונח. יש קושי. אני הולך כמה מטרים ומתעייף. הריאות לא חזרו לעצמן.
"אני מרגיש שהתבגרתי מאוד. הבנתי מה חשוב ומה לא, על מה כן צריך לשים משקל וממה אפשר לשחרר. הדבר שאני הכי לוקח איתי זה שברגע שאתה רוצה וצריך לעשות משהו - אל תדחה אותו, כי אתה באמת לא יודע מה יהיה מחר. תדחף ותעשה אותו כמה שיותר מהר, כי אם לא - אתה יכול רק להתחרט על דברים שלא עשית.
"ברגע שהודיעו לי שמרדימים אותי, לא חשבתי על דברים שעשיתי אלא על דברים שלא עשיתי. שאני לא אתחתן, לא אלמד, לא אקים משפחה, לא אעבוד, לא אקנה בית, לא אטייל. לא אחיה. ברגעים האלה אתה מבין מה באמת חשוב. מה שחשוב זה לעשות מה שאתה רוצה כמה שיותר מהר, ולא לחכות למחר.
"החזרה המלאה לשגרה עדיין רחוקה ממני. רוב הסביבה שלי יותר יוצאת ועובדת, אני לא מצליח לראות איך אני משתלב כרגע בעבודה. מאוד קשה לי עם אינטנסיביות. אני צריך לפעמים הפסקות משלי ודברים שפחות מתאימים לשגרת עבודה. אני לא רואה איך אני חי חיי שגרה כמו אנשים בגילי שסובבים אותי, אבל אני לא מתלונן. השגרה שלי כרגע היא הלימודים והטיפול בבריאות.
"החברים הקרובים שלי היו מאוד מכילים ומבינים, הם עזרו לי מאוד. זה פוגע גם בזוגיות, כשאתה כל הזמן מתוח ולחוץ מהמצב, אבל מסתדרים. הכל בסופו של דבר יסתדר.
"בעוד שנה מהיום הייתי רוצה לראות אפיק חזק יותר פיזית, שמסוגל לעשות דברים שאפיק הישן היה מסוגל לעשות. הייתי רוצה לראות את עצמי משתלב בקבוצת כדורסל, כי זה משהו מאוד חשוב לי שעשיתי כל החיים וכרגע אני לא מסוגל לעשות, וחי חיים רגילים, כמו החברים שלי. מתלונן על שטויות רגילות, כמו למה אני צריך לקום לעבודה. שאלו יהיו הבעיות שלי".
שרה הרשקוביץ / בת 89, מתגוררת בבית האבות בן־יהודה בקריית־אתא, אמא לשתיים והנכדה לירז בונה, בת 48 מקיבוץ החותרים, נשואה פלוס שלושה, גננת
שרה: "אם יש רצון, אז הכל אפשרי. רק עם רצון. זה היה קשה. עכשיו אני מרגישה מצוין. בבית האבות אנחנו לומדים ושרים. אני זוכרת איך ביום ההולדת שלי באו המון אנשים, הביאו לי עוגה, לירז שמה לי על הראש זר. שמו לי בלונים. אני לא רוצה לשמוע יותר על התקופה בבית החולים. אני עקשנית, ומודה לכל המשפחה שלי".
לירז: "תמיד הייתי בקשר טוב עם סבתא. לפני הקורונה היינו מגיעים לבית האבות כמעט כל שבוע. לצערנו, כשפרצה המחלה זה לא התאפשר, לא נתנו לנו לבוא לבקר אותה. היה לי מאוד חשוב לבוא להיות איתה, כי לא היה מי שיכול לבוא, וזה משהו שגם החזיק אותה, שבאנו והיינו שם.
לא חשבתי שמישהו יצלם אותי איתה במחלקה, זה היה הכי ספונטני. זה נורא מרגש אותי שסבתא פה. יש לי דמעות בעיניים. כי כשאמא שלי אמרה שלקחו אותה לבית חולים ושיש לה קורונה, זה נורא הלחיץ אותי. רוב האנשים בגילה לא יצאו מזה, אז זה הכי מרגש לראות שהיא פה היום.
"סבתא חזקה. היא הייתה מאוד מבולבלת, לא היה יום ולילה, לא היו חלונות, לא היה לה מושג מה קורה שם. באים אנשים אחרים, אחיות אחרות, וגם ככה סבתא לפעמים שוכחת דברים - אז לראות אנשים שלא מוכרים לה, זה לא היה פשוט. אבל המקרה של סבתא מעביר מסר שהכל אפשרי. אתה צריך להיות חזק ולרצות לחיות. לחיות זה חשוב, בכל גיל, לא משנה מה. וגם תמיכה משפחתית חשובה מאוד".
בתה של שרה, מרים: "בכל יום דיברתי איתה. לא יכולתי לנסוע לבית החולים. בכל יום אחת מהאחיות או אחד הרופאים היו מתקשרים אליי בווטסאפ שאוכל לדבר איתה. טיפלו בה מאוד יפה. הקשר עם המשפחה היה מהמם, וגם בבית האבות החזירו אותה לעמוד על הרגליים. איך הרופא אומר: 'שרה חזקה, היא דרכה על הקורונה כמו שדורכים על ג'וק'".
חלי ודניאל פריזנט /
היא: בת 33 , בעלת קליניקה לאסתטיקה רפואית, קוסמטיקאית.
הוא: בן 34 , עובד בתחום הרכב. ממושב בני עטרות, הורים לשלושה
חלי: "שבועיים לפני הלידה של הבן האחרון שלנו הלכנו לחברים. הם התגלו כחיוביים ונכנסנו לבידוד, בבידוד עצמו יצאו לי שתי בדיקות שליליות. הבת שלי קיבלה תשובה חיובית, התקשרתי לרופא כי הייתי בהיריון בסיכון גבוה והיה מתוכנן לי ניתוח קיסרי. הגעתי לבית החולים כדי לקבל הבשלת ריאות, ולפני האשפוז הביאו לי משטח קורונה כדי לעלות למחלקה. אז גיליתי שאני חיובית. הרגשתי שהשמיים מתמוטטים עליי. אני מבינה בעצם שאני הולכת לעבור את כל התהליך לבד כי דניאל בבידוד".
דניאל: "אני מבין שבשביל שאוכל לעזור לחלי ולהיות חלק מהדבר הזה אני צריך להסביר שיש פה אייטם. פניתי לתקשורת. בסוף הוציאו ללידה באישור מיוחד עם אמבולנס וצוות שיפקח עליי, כשכולי עטוף בחליפה. ככה איפשרו לי להגיע לבית חולים ולהיות חלק מהלידה, ואחרי זה החזירו אותי לבידוד. הפכנו את חדר השינה לאזור סטרילי. עם הילד נוגעים רק עם מסכה על הפנים ורק עם ידיים מכוסות. יש עוד שתי ילדות בגילים שלא קל לשלוט עליהן במאה אחוז, שאחת מהן גם חיובית והשנייה צריכה להישמר. נוצר מצב שצריך כל הזמן לנהל".
חלי: "אני מבינה שאין מי שיקבל את הילד. לא יכולתי אחרי הניתוח להתאושש לבד, לקום לבד. ההורים פחדו, אז פניתי לחברה טובה, והיא זאת שקיבלה את הילד. אמא של דניאל החזיקה אותו יום למחרת. קיבלתי את הילד בשבת, והייתי במצב לא טוב נפשית. לא הייתי מסוגלת להישאר במחלקה. אתה לבד, אין שום עזרה, עם משככי כאבים, רק מצלמות. השתחררתי הביתה.
"עד עכשיו יש לי בעיות של טעם וריח, זה לא חזר במאה אחוז. בדיעבד, אני יודעת שכאבו לי השרירים אבל ייחסתי את זה להיריון. הייתי בלחץ. לא חוויתי את המחלה בצורה קשה, היה לי הרבה מזל. עדיין היה לי נורא עצוב. אמרו לי, 'מזל טוב', ואמרתי, 'מזל טוב על מה?' רק בשבועות האחרונים יצאתי מזה. עכשיו חזרתי לעסק והתחלתי לעבוד, זה נתן לי קצת אוויר. לפני זה הייתי כבויה".
דניאל: "לוקח זמן לעכל לידה כזאת. קורים כל כך הרבה דברים שלא מאפשרים לך לעצור רגע ולחשוב. הסיטואציה היא חצי חלום - חצי הזיה. עוד לא ברור מה באמת קרה".
חלי: "אני זוכרת שדניאל אמר לי, 'תראי לאן הגעת, תראי איך את'. ואני אמרתי, 'אני לא עברתי חוויה טובה'. זו הייתה חוויה נפשית מאוד קשה. אנשים מפחדים להתקרב אליך. בבית החולים אמרו לאנשים להתרחק ממני, יש בזה משהו מאוד משפיל. אני חזקה, ודניאל תמך בי המון. הוא כל הזמן הרים אותי, לא נתן לי להיכנס למקומות האלה. גם כשלא אהבתי לשמוע מה שהוא אמר לי, הוא הזכיר לי שיש לי עסק לנהל, ושאין מצב שאני נשאבת למקום הזה".
דניאל: "לכל אחד יש ימים שהוא נשבר בהם. צריכים להרים אחד את השני. צריך זוגיות חזקה ואמון עצמי, ביטחון עצמי, למצוא כל הזמן את הדברים שנותנים את הכוחות להתקדם. וככל שעוברים עוד שלב, מקבלים עוד מוטיבציה ועוד כוחות. עכשיו אנחנו כבר אוכלים יחד במסעדות, יוצאים עם הילדים. יש לידות שנגמרות באסונות, ואנחנו בדיעבד מבינים כמה מזל היה לנו".
חלי: "בהתחלה הייתי מתעצבנת כשאמרו לי, 'יש לך מזל שיצאת מזה בחיים', כי בשבוע שבו ילדתי התחילו למות יולדות. ואני אמרתי, 'מאיפה יש לכם מושג מה עברתי? על איזה מזל אתם מדברים?' ציפיתי ללידת חלומות, ילד אחרון, מלונית בתל השומר, ופתאום – הכל התהפך לי. יומיים לפני הלידה נפלתי בכלל, פרקתי כתף. אבל שום דבר לא מובן מאליו".
דניאל: "כשבן אדם מקבל בשורה מורכבת וקשה, הוא צריך לעצור ולחשוב איך הופכים את הלימון ללימונדה. החוסן שמקבלים מזה, הבגרות, השקפת העולם, זה מביא שינויים לטובה לנפש ולחיים של האדם. כשאתה עובר משהו כזה, אתה משתנה".
שמעון לוי / בן 56 , נשוי פלוס שבעה. מבני ברק, רב שכונה, מורה ומנהל אולפן גיור
"הכל התחיל בגל הראשון. שבוע אחרי החתונה של הבת שלי הרגשתי לא טוב. בימים רגילים אני פעיל כל היום מהבוקר עד הערב, אבל פתאום הרגשתי עייפות, סחרחורות. ניסיתי ללכת לקופת חולים, לא קיבלו אותי. אמרו לי: 'תגיע כשתחלים'. לא רצו לטפל בי עד שהחום יירד. אבל הוא לא ירד. ישבתי כל היום במיטה עם פיג'מה. זה לא האופי שלי.
"ביום שישי הבת שלי אומרת לי: 'אתה הולך איתי לבית חולים מעייני הישועה'. העלו אותי לחדר בידוד של חולי קורונה. שם התחילו הפחדים. ערב שבת, ואני לבד. אף אחד לא ביקר אותי, לא ראה אותי. התקשרתי לבת שלי, היא צילצלה לבית החולים. אמרו לה שיש חשש לקורונה ואנשים מפחדים להתקרב אליי. התברר גם שכל הבגדים והספרים שלי נזרקו לפח.
"אמרו לי שיש לי דלקת ריאות חריפה וכדי להקל על הכאבים נתנו לי זריקת הרדמה. מאותו רגע לא הייתי בחיים במשך חודש וחצי. לקחו אותי לאיכילוב, אני בין האנשים שפתחו את מחלקת הקורונה הראשונה בארץ. לא נתנו לי יומיים לחיות. הייתי מונשם ומורדם והרגשתי שכבר הייתי למעלה, אצל הקדוש ברוך הוא, במקום חשוך, מחולק לשניים. דיברתי עם השם. אמרתי לו: 'תחזיר אותי לארץ, לבנות שלי, לחתנים שלי, לבנים שלי'. זו ההתגלות של השם אליי. הבטחתי לו שאתמיד בעוד דברים טובים לעם ישראל, שאעזור לעם ישראל.
"רופא המחלקה אמר למשפחה שלי: 'תתכוננו למצב הכי גרוע שיש. אין מה לעשות איתו. תתפללו'. בדקה ה־90 ד"ר שוורץ מאיכילוב אמרה: 'בואו ננסה מוצא אחרון – לתת לו מכות חשמל'. נתנו לי, וקמתי לתחייה. התעוררתי בי"ז בניסן, יום הולדתי. ביום הזה חזרתי לחיים. נולדתי פעמיים.
"באותו רגע ראיתי אסטרונאוטים סביבי, הייתי מאוד מפוחד. לא הבנתי איפה אני נמצא. אחרי שבוע וחצי בבית החולים לא יכולתי לדבר, הייתי מחובר ל־100 אחוז חמצן. אחרי שהתעוררתי ביקשתי להניח תפילין, כי אני אדם מאמין. הרגשתי אור. התחלתי לבכות. רק לראות את האור, השמש והפרחים... לא האמנתי כבר שיש עוד עולם כזה. כשאתה במחלקת קורונה, אין שמש. אתה כמו אדם שנמצא במאסר עולם. אני זוכר איך בלילה אמרתי לאחות: 'תישארי פה'. היו לי פחדים על החיים. לא ישנתי מרוב פחד שאני אמות.
"עדיין לא חזרתי ב־100 אחוז לעצמי. בזמן האחרון אני לא ישן טוב בלילות בכלל, קם מאוד מוקדם. יש לי כאבים ברגליים וביד. במשך תקופה לא היה חוש טעם וריח. ההליכה קשה, בגלל הריאות. אני בשנה של חל"ת, לא יכולתי לחזור לעבוד. אם יש בליטה ברצפה או מדרגה, אני יכול ליפול. יש קושי, יש פחדים. אני לפעמים יושב במיטה והוזה על מה שעברתי. הרי לא הייתי אמור להיות פה. הייתי אמור להיות בבית קברות. זה חוזר אליי ודמעות יורדות לי על מה שעברתי, כי זה לא מובן מאליו.
"המשפחה שלי לא עזבה אותי לרגע. בנות למשפחות של ארבעה־חמישה ילדים עזבו אותם כדי להיות איתי. הבת שלי לא רצתה לחזור לעבודה עד שלא אחזור לשיקום. כל מי שפגשתי אחרי שחזרתי לחיים אומר לי: 'הרב שמעון, התפללתי עליך'. כל אדם בירך שהחיינו ורופא חולים, מחייה המתים. כולם התפללו עליי. כולם פחדו. אני חוזר לחיים, אני רוצה להשתקם. לא כמו שהייתי בטיפול נמרץ, שם רציתי למות, כי למה להישאר בחיים אם בלאו הכי אתה סובל?
"אדם לוקח את החיים בפרופורציה אחרת אחרי משהו כזה, ואני למדתי שגם אם קורים דברים שהם לא לרוחך, אל תכעס. אל תתלונן. אם אתה יכול לקום בבוקר ולשתות כוס קפה בעצמך, עם הידיים, במקום שייתנו לך לשתות – על זה צריך להודות כל יום לכוח הרוחני שמחיה אותך. אדם שנמצא במצב כזה יודע מה הפרופורציה של החיים. זה לא מובן מאליו שאתה יכול ללכת, לכעוס, לצעוק, להשתגע".
תמי ימיני / בת 63 , אמא ל־ 11 מבני ברק. מתנדבת כמורה בישיבה תיכונית
"בעלי מנחם ואני חלינו יחד. הוא הרגיש לא טוב ואישפזו אותו. אובחנתי כחיובית אבל הרגשתי טוב, לא חשבתי שיש לי בעיה. רופא שהגיע אליי הביתה טען שאני צריכה להגיע לבית חולים. הייתי שם שבועיים, בעלי שלושה.
"הבן שלנו התחתן, וצפינו במחלקה בבית החולים בחתונה במעגל סגור. מנחם כל כך שמח. הרגשתי שהדברים מסתדרים. זה היה רגע מרגש וכל כך משמח, קשה לי אפילו לדבר על זה. זו הייתה הפתעה שלא ציפיתי לה. ברגעים הקשים המתנדבים שראו שאני בוכה שמעו בכל יום שהחתונה של הבן שלי מתקרבת, ושאני לא אהיה בה, אז הם הרימו את הכפפה. הילדים שלנו באו, הביאו לנו בגדים יפים. אמרו שאם לא נהיה בחתונה, שלפחות נתלבש. אני לא יכולה לתאר במילים איזו התרגשות הייתה לי לראות את עם ישראל בתפארתו.
"בעלי רצה לראות את החתונה ממש עד הרגע האחרון. כל המחלקה הצטרפה, באו החולים מכל החדרים. זה כאילו היינו שם, בחתונה. בעלי בירך את הזוג והבטיח להם: 'נעשה לכם שבע ברכות בבית'. כמה ימים אחר כך הוא הלך מאיתנו.
"זה כאילו מנחם חיכה לחתונה כדי למות. אין לי מילים לבטא את הצער הגדול שבהידרדרות שלו. הבן הגיע יום לפני כדי שאבא יברך אותו. הוא בא לקבל את הברכה, וכשהוא אמר לבעלי, 'אבא, תברך אותי', בעלי הרים עיניים לשמיים והצביע לקדוש ברוך הוא עם הרגשה כזאת שזה כבר תלוי בו. הוא לא היה מסוגל לאכול. הבן שלי אמר לו, 'אבא, אני רוצה אותך לצידי'. אבל מנחם אמר שהוא לא מסוגל להילחם בקטע הזה שאין לו תיאבון לאכול. הוא כאילו שיחרר. הרגיש משוחרר להגיד שלום, הפסיק להילחם.
"אני השתחררתי הביתה עם מחולל חמצן. הייתי איתו מעל חודש וחצי. נשלחתי לעשות צילום ריאות. הצילום הראה שהמצב לא טוב, עשו בדיקה וראו שהנגיף עוד בדם. נשלחתי למומחה לריאות כשאני עדיין לא מצליחה לנשום בכוחות עצמי. אתה לא יכול לצאת לשום מקום, זה מדכא. עכשיו אני כבר לא מחוברת למחולל, אבל להגיד שאין לי קשיים בנשימה במצבים מסוימים זאת טעות. אני לא יכולה לטפס שלוש מדרגות בלי להתנשף כאילו עליתי על הר. קשה לי במאמץ, אפילו בפעולות כמו לטאטא את הבית.
"זו עייפות מסוג אחר. יש לי 11 ילדים, סחבתי הריונות, הייתי פנתר, עבדתי כמו שצריך. למרות מחלת הפוליו שיש לי עשיתי הכל. אבל כאן זו חולשה ותשישות שאני לא יודעת להסביר, כאילו הגוף מרוקן מבפנים. מעבר לזה יש כאבים בפרקים, ברגליים, בברכיים, נשירת שיער לא נורמלית. אתה מרגיש שאתה בן אדם אחר לגמרי. אז להגיד שהשגרה חזרה? ממש לא.
"אני עוד לא מעכלת את האובדן של מנחם. בראש שלי היה שהוא תכף יחזור, עד שאתה רואה את המצבה, ואז נופל האסימון. הפרידה קשה, אי־אפשר לתאר אותה במילים. אבל יש לי ממלכה שבעלי השאיר לי. אם אני אפול - אז מה עשינו? אני צריכה להמשיך להיות חזקה למען הילדים, למען המשפחה, וזה קשה, קשה מאוד. בלילות אני מרטיבה את הכר מדמעות. אבל החיים יותר חזקים, והאמונה שלנו היא שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא זה לטובה.
"אני אחרי יותר מ־43 שנות הוראה. בדיוק פרשתי. רצינו להגשים חלומות ביחד, היו לנו תוכניות וזה נגדע. זה הכי כאב לי. הוא פרש לפניי ואמר לי, 'יאללה, הגיע הזמן'. אחרי פסח החלטתי לחזור לבית ספר, להתנדב, לחזור לבית שלי, לתרום למען הילדים של עם ישראל. זה עוזר לי להתאושש, לגמרי. הכאב עמוק, אבל בבית הספר אני תורמת ונתרמת. אני אוהבת את הילדים והם אותי. הילדים אומרים לי, 'את אמא גנרלית, את לביאה, יש לך את הכוחות להילחם, להחזיק מעמד'. גם היום, עם כל הקושי, אני לא מוכנה לוותר למען המשפחה שלי".
