מירנתה בת השש נולדה עם מחלת לב וריאות קשה וסובלת מעיכוב התפתחותי. חייה הקצרים הם רצף בלתי נגמר של טיפולים אינטנסיביים, תרופות ואשפוזים. אך לא פחות מהטיפול הרפואי שהיא מקבלת כאן בארץ, מירנתה זקוקה לאמא שלה לצידה.
מירנתה היא ישראלית לכל דבר. אבל לאמא שלה, היוואט אראיי, אין מעמד חוקי. אביה של מירנתה, יליד אתיופיה ואמה, ילידת אריתריאה, נמלטו לישראל ב־2008 והגישו כל אחד בנפרד בקשה למקלט מדיני. הם נענו בשלילה. לימים, כשהתברר מצבה הבריאותי הקשה של מירנתה הקטנה, פנתה היוואט לוועדה הבין־משרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, הפועלת במסגרת רשות האוכלוסין וההגירה. אך כל בקשותיה למעמד חוקי בישראל נדחו.
כך שלצד הדאגה היומיומית לילדתה, מרחפת מעל ראשה של האם סכנת גירוש לאתיופיה, ארץ מוצאו של בן זוגה (היא אינה מוכרת בישראל כאזרחית אריתראה). אם תגורש, היא תעמוד בפני דילמה נוראית: האם לקחת איתה את בתה הקטנה, אף שעל פי המומחים מטעם המשפחה הילדה לא תזכה באתיופיה לטיפולים הרפואיים והשיקומיים שהיא זקוקה להם; או שמירנתה תישאר בישראל ותמשיך בטיפול – ללא אמה לצידה.
אלא שמבחינת הוועדה ההומניטרית, בראשותו של פרופ' שלמה מור־יוסף, לא קיימת שום בעיה. "מצבה של הקטינה אינו מצב קיצוני או חמור, ואין סיבה שהוא יוחמר אם תצא מישראל", נכתב בהחלטת הוועדה. "לכן, אין מניעה לקבלת הטיפולים הנדרשים במדינת המוצא של האב".
"התחתנתי ונולדו לי חמישה ילדים", מגוללת היוואט את סיפורה. "הילדה השנייה, מירנתה, נולדה עם הרבה בעיות בריאותיות. היא לא הצליחה לאכול ולשתות והגיעה למצב שבו נזקקה להנשמה. אני כל הזמן איתה בבית חולים. בגיל חמש היא עברה ניתוח לב. יש לה סד ברגל ובלילות היא בקושי נושמת וישנה עם סיפאפ (מכשיר המונע דום נשימה בשינה – נ"ב), מחוברת לחמצן ותרופות. אנחנו כל הזמן צריכים לעקוב אחרי מצב הסטורציה שלה. כל הזמן אנחנו מתאשפזים ומגלים בעיות חדשות". אמרו לי, 'תחזרי איתה לאתיופיה'. אבל זה מצב רפואי מאוד מורכב, שבאתיופיה לא יודעים לטפל בו. אנשים מגיעים ממדינות אחרות כדי לקבל טיפול בישראל. ואין לי שם משפחה. מה אני אמורה לעשות?"
בערר הראשון שהגישה המשפחה באמצעות עו"ד תומר ורשה, מומחה לדיני הגירה ולהסדרת המעמד בישראל, נכתב כי "מירנתה נולדה בישראל עם פגיעה רב־מערכתית שמתבטאת בפגיעה בהתפתחות המוח, בקשיי נשימה קשים והפסקות נשימה בשינה המחייבים מכשיר הנשמה צמוד, מום לבבי ולקות שמיעה בינונית עד חמורה. היא סובלת מלקות קוגניטיבית קשה, אוטיזם ומעיכוב התפתחותי בכל התחומים. אינה מדברת, אינה מבינה הוראות ואינה ניידת". זה לא שיכנע את חברי הוועדה.
ערר נוסף, שהוגש בנובמבר אשתקד, נדחה אף הוא, ובעקבות זאת נקבע דיון נוסף בבית הדין לעררים בירושלים לחודש נובמבר הקרוב. היוואט חוששת שגם הערר הנוכחי על דחיית הוועדה ההומניטרית לא יתקבל. "אם אקח אותה לאתיופיה, היא תמות. חסר לה חמצן. איך היא תוכל לחיות אם היא לא נושמת? איזה טיפול היא תקבל באפריקה? אנחנו מפחדים לאבד אותה. הרופאים אומרים שהיא לא יכולה לטוס. היא בקושי יכולה ללכת. זה לא אמור להיות שיקול שעומד בפני משרד הפנים והוועדה ההומניטרית?"
הוועדה אמנם מוגדרת כ"הומניטרית", אבל הגברים והנשים שמייחלים למעמד חוקי בישראל אינם רשאים להופיע בפניה. חברי הוועדה, בבואם לחרוץ גורלות, אינם רואים מול עיניהם אנשים אלא תיקים, מסמכים רפואיים והמלצות. בוועדה, שמתכנסת אחת לשבועיים, יושבים חמישה נציגים (ממשרדי החוץ, הבריאות והרווחה, משטרת ישראל ולשכת הקשר) ובראשה עומד מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, פרופ' מור־יוסף.
במהלך הדיון מוצגת תמצית הבקשה על ידי ראש הדסק בוועדה, וחבריה ממליצים האם לאשר או לדחות את הבקשה. עמדותיהם מרוכזות בפרוטוקול הישיבה. בנוהל עבודת הוועדה נכתב כי "לאחר קבלת המלצתה הסופית של הוועדה, יכריע מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה בבקשה". כלומר – פרופ' מור־יוסף הוא הפוסק האחרון.
מור־יוסף, 70, מבכירי הרופאים בישראל, פרץ לתודעה הציבורית בהיותו מנכ"ל הדסה, כאשר ראש הממשלה אריאל שרון אושפז שם לאחר שנפל לתרדמת. הוא התמחה במיילדות וגינקולוגיה ועבד שנים רבות במערכת הרפואה הציבורית. כשעזב את מערכת הבריאות ומונה למנכ"ל הביטוח הלאומי, הוא הבטיח להכניס למוסד הביורוקרטי והקשוח חמלה ואמפתיה. כעת, כמנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה וכיו"ר הוועדה ההומניטרית – הוא חותם על דחיית בקשות של זרים שמתחננים לקבל מעמד בישראל, רבים מהם על רקע מצבים רפואיים מסכני חיים.
הגברים והנשים הללו, שקופים לעינינו חרף זרותם, משוועים למעט חמלה אנושית ואמפתיה מרשויות המדינה. הם נמצאים במעמד הכי נמוך שיכול להיות – חסרי מעמד בכלל. הם אינם יכולים לשוב לארץ מוצאם בגלל מצבם הרפואי או הנפשי הקשה. עשרות מהם פונים מדי שנה לוועדה בראשותו של פרופ' מור־יוסף כדי שתסדיר את מעמדתם. רבים מהם נענים בשלילה, כפי שקרה להיוואט ולבתה.
קורבנות המורדים
הנה למשל נוח מחוף־השנהב, בן 30. אמו נפטרה בלידתו ואביו נרצח בשנת 2002 על ידי המורדים במהלך מלחמת האזרחים שהשתוללה במדינה. הוא ברח מחוף השנהב לבדו בגיל 12, סובל מאפילפסיה ואסתמה, והצטרף לקבוצת פליטים שניסתה להגיע לאיטליה דרך לוב. אלא שאז קיבל התקף אפילפטי שמנע ממנו להגשים את תוכניתו. שלוש שנים לאחר מכן הצטרף לקבוצת פליטים אחרת שהגיעה לישראל דרך סיני. הוא נעצר בגבול ונכלא לחודש, ולאחר מכן שוחרר והועבר למשמורת אצל משפחת פליטים תוך שהוא זוכה להגנת האו"ם (באותה תקופה הוכרה חוף־השנהב כמדינה במשבר וכל נתיניה זכו להגנה קולקטיבית בישראל). בזכות אותה הגנה קיבל נוח אשרת עבודה. בתחילה נעזר במשפחת הפליטים, אך בבגרותו נאלץ לדאוג לעצמו.
במהלך שהותו בישראל סבל מהתקפי אפילפסיה ואסתמה חריפים ואושפז מספר פעמים באיכילוב. בהמשך החל לקבל טיפול במרפאה של ארגון רופאים לזכויות אדם (רל"א). ד"ר גוטליב דניאל, מומחה לנוירולוגיה המתנדב ברל"א, פרש עליו את חסותו ומאז הוא מטפל בו באדיקות ודואג לרכוש עבורו את התרופות להן הוא זקוק. כל הפסקה ברצף נטילת התרופות גוררת התקף.
למרות סיפורו האישי הקשה ומצבו הבריאותי, הוועדה הבין־משרדית דחתה את בקשתו של נוח למעמד בישראל. בית הדין לעררים פסק לפני שנתיים כי יש להשיב את התיק לוועדה לדיון נוסף, ומאז ממתין נוח להחלטה החדשה. בינתיים הוא נאלץ מדי כמה חודשים לשוב ולבקש הארכה של אשרת השהייה הזמנית שלו.
ג'ולי (שם בדוי), 37, הגיעה לישראל מהפיליפינים עם אשרת שהייה זמנית, ומאז 2015 היא מוגדרת כשוהה בלתי חוקית. היא אלמנה ואם לשתי בנות. הצעירה שבהן, בת שש, נולדה בישראל ואובחנה על הרצף האוטיסטי. נכון לעכשיו היא מקבלת את מלוא סל הטיפולים, וג'ולי מבקשת לקבל מעמד בישראל כדי שתוכל להמשיך לטפל בילדתה באופן הטוב ביותר. אלא שהוועדה קבעה כי בקשתה אינה עומדת בתנאים ואחת דינה להידחות. ג'ולי הגישה ערר לבית הדין וממתינה לדיון.
מארי (שם בדוי) הגיעה לישראל מאתיופיה לפני 20 שנה. היא הייתה אז בת 16. "אמא שלי נפטרה בלידה ואבא שלי נהרג בתאונה כמה שנים אחר כך", היא מספרת. "היה לי רק את סבא שלי שהגיע מהכפר לטפל בי אחרי שנשארתי לבד. ואז רצחו אותו מול העיניים שלי. הוא היה איש פוליטי ולכן נרצח. אחרי האסון איבדתי את עצמי. שנה שלמה מהחיים פשוט נמחקה לי. הרשויות הגיעו אליי כדי לתחקר אותי על סבא וניסו להוציא ממני מידע עליו. עינו אותי וגם עברתי אונס קשה על ידי השוטרים. לא ידעתי כלום על הפעילות הפוליטית של סבא. ידעתי רק שהיה לי כיף ובטוח איתו ופתאום אני לבד.
"אחרי שנגמרו החקירות התחבאתי בבית של שכנים. ואז הצלחתי להגיע אל ישראלי שחי באתיופיה ושהכיר את סבא שלי. התחננתי בפניו: 'תציל אותי'. הוא זה שהביא אותי לפה. לפני כן אפילו לא ידעתי מה זה ישראל. בשדה התעופה בישראל לקחו לי את הדרכון ונתנו לי איזה פתק שהיה 'ויזה' לארבעה חודשים. הפתק נעלם. מצאתי עבודה במשק בית, הגעתי למשפחה שהייתה זקוקה לעזרה עם התינוק".
מארי החלה לטפל בתינוק ולקחה אותו לטיולים בגינה הציבורית. היא פגשה שם אזרחים אתיופים שגם הם נמלטו ממדינתם והם הפכו לחברים. אבל לאיש מהם היא לא סיפרה שעברה אונס קבוצתי, שחלתה בעקבותיו באיידס ושהיא סובלת מסיוטים בלילות.
בינתיים הפכה גם היא לאמא. "אחרי שהתינוק שלי נרדם אני מתחילה לשחזר. הטראומה מפחידה אותי. לפעמים לא בא לי לקום מהמיטה. אני כאילו מנסה לכבות את האורות בראש. פתאום נהייתי חולה. כל הזמן הרגשתי שמישהו בא להרוג אותי. רשמו לי כדורים פסיכיאטריים שאני לא יכולה לחיות בלעדיהם. קשה לי לדעת מי בצד שלי ומי עלול להיות מסוכן. אני מחייכת, אבל בפנים יש לי המון דברים נוראיים. לא היה לי עם מי לדבר על זה עד שהכרתי את תומר (עו"ד ורשה, שמייצג אותה – נ"ב) והרגשתי חופשייה לספר לו הכל. הוא אמר לי שבאמת לא מגיע לי שיגרשו אותי. שהגעתי כקטינה. ובכל זאת הם לא רוצים לתת לי כאן מעמד".
את הבקשה הראשונה לוועדה ההומניטרית הגישה בשנת 2016, אחרי שנולד בנה. היא נדחתה. ב־2018 ניתן פסק דין שמחזיר את הבקשה לדיון בוועדה. בפברואר 2019 שוב נדחתה בקשתה בוועדה. בשנת 2020 הוגש הערר הרביעי בעניינה והיא ממתינה עדיין לתשובה. "הם לא מבינים שאין לי לאן לחזור", היא אומרת. "הם מתעקשים שאחזור למדינה שלי. אני לא יודעת איך להתקיים שם. אין לי משפחה. לא היה לי שם כלום וגם את הכלום הזה איבדתי. שואלים אותי בוועדה, 'איך זה שאין לך אחים ואין לך משפחה'? זאת שאלה מעצבנת. מה אפשר להשיב עליה? אני פשוט רוצה שייתנו לי מעמד ויאפשרו לי לשקם את החיים שלי ושל הילד שלי".
היום עובדת מארי בניקיון בתים. "זאת עבודה פיזית קשה. אבל כשאני רואה את הילד שלי מתקדם בלימודים, זה מקל עליי".
אלנה (שם בדוי) הגיעה גם היא מאתיופיה, לפני 25 שנה. היא התחתנה עם גבר ישראלי ובהיריון השלישי אובחנה כחולת איידס. היא ננטשה על ידי בעלה, חזרה לאתיופיה ב־2002 וניסתה לטפל בעצמה. "לא היו שם תרופות אז חזרתי לישראל ברגל והתחלתי טיפול. הבת שלי הגיעה אחריי כתיירת. היא הגיעה בגיל תשע. עכשיו היא בת 18 ובעזרת תומר היא קיבלה אזרחות. אני לא".
זמן קצר אחרי חזרתה לישראל נעצרה אלנה, אך בית המשפט החליט לאפשר לה להישאר עד שישתפר מצבה הרפואי. בשנת 2015 נדחתה בפעם הראשונה בקשתה למעמד. "בגלל שאין לי אזרחות או מעמד נותנים לי את התרופות שיש, שהן לרוב פגות תוקף. שלא נמות ולא נחיה. שניתקע באמצע".
איך זה גורם לך להרגיש?
"אני מאוד כועסת. אני לבד. אפילו קופת חולים אין לי. על בדיקת דם אחת הייתי צריכה לשלם 1,500 שקל. עכשיו עושים לנו פעם בשנה בדיקה. אני רוצה לחזור לאתיופיה, אבל אין שם טיפול בשבילי והחיים שם קשים מאוד. הוועדה עדיין לא קיבלה החלטה. הכל מתנהל במכתבים. הם לא רואים אותי".
ד"ר הילה אלינב מהיחידה לרפואת האיידס בבית החולים הדסה שלחה בדצמבר 2019 מכתב לוועדה ההומניטרית, שבו היא מתארת את הטיפול המורכב באלנה ב־19 השנים האחרונות. הנגיף, כך היא כותבת, פיתח עמידות לחלק מהתרופות. תרופות אחרות גררו תופעות לוואי קשות, עד כדי כך שאלנה לא הייתה מסוגלת לקום מהמיטה במשך ימים ולכן הפסיקה אותו. כשנמצאה עבורה תרופה מתאימה, היא ניתנה באופן לא רציף. כיוון שאין לאלנה ביטוח רפואי, היא מקבלת את התרופה כתרומה של הוועד למלחמה באיידס. "התרופה הזו אינה קיימת בארץ מוצאה של אלנה", כותבת ד"ר אלינב. "אישור התושבות שלה יאפשר ביטוח רפואי מסודר וטיפול בתרופות למחלת האיידס, שאותן היא מסוגלת לקחת, בעוד שכרגע אין באפשרותנו לטפל בה".
בחוות דעתו כיו"ר הוועדה כתב פרופ' מור־יוסף, "בעקבות 'בירור מעמיק' סברה נציגת משרד הבריאות כי יש לסרב לבקשה בטענה שניתן להשיג את הטיפול גם באתיופיה". בפרוטוקול הישיבה, לצד שמותיהם של חברי הוועדה, רשומה שורה אחת בלבד המסתמכת על קביעה זו של נציגת משרד הבריאות, ולפיה הבקשה נדחית. הדחייה האחרונה ניתנה במאי 2020.
בהחלטה ממאי 2020 מתאר פרופ' מור־יוסף את השתלשלות הבקשות והדיונים בעניינה של אלנה. הוא מפרט כיצד הגיעה לישראל עם אשרת תיירת ונשארה כאן שלא כדין. לאחר כשש שנים נישאה לאזרח ישראלי ונכנסה להיריון. בעודה בהיריון חזרה לאתיופיה, שם ילדה את בתם המשותפת. הבת הוכרה כישראלית, אך התגוררה באתיופיה עם אמה של אלנה במשך תשע שנים. כעת מתגוררת הבת בישראל. חוות דעת של עובדת סוציאלית קובעת כי הבת קשורה לאמה וזקוקה לה, אך לדידם של פרופ' מור־יוסף וחברי הוועדה, כיון שהבת בגירה היא יכולה לקיים את עצמה לבד ולא זקוקה לאמה לצורך כך.
פרופ' מור יוסף מתייחס למכתבה של ד"ר אלינב, אך מציין כי מבדיקה של נציגת משרד הבריאות עולה כי התרופה שבה מטופלת אלנה בישראל קיימת גם באתיופיה, וכי בארץ מולדתה יש לה אמא ואח שהיא בקשר טוב איתם. "לאור כל האמור ומכלול החומר המצוי בתיק", הוא כותב בהחלטתו, "ולאחר שבחנתי את הנסיבות הספציפיות המועלות בעניינה של המבקשת, ובין היתר שהייתה הממושכת בישראל, רצונה להמשיך לשהות בישראל לצד בתה ומצבה הרפואי, לא מצאתי טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל, והחלטתי לקבל את המלצת חברי הוועדה ולסרב לבקשה".
עו"ד ורשה הגיש ערר שבו טען כי "כלל לא ברור מהי הסמכתה של נציגת משרד הבריאות ומדוע יש להעדיף את חוות דעתה על פני חוות דעתה של מומחית בתחומה המנהלת את יחידת האיידס באחד מבתי החולים המרכזיים בישראל, אשר חזקה כי היא מומחית בתחומה וניסיונה העשיר בתחום. כמו כן, המשיב לא פירט על אודות הבירור המעמיק שנעשה בנושא, וכן לא ברור בכלל אם הטיפול האמור קיים באופן כללי במדינת מוצאה של העוררת ומהי הזמינות שלו".
טיפולי חמלה
ד"ר זואי גוטצייט, מנהלת מחלקת מהגרים והמרפאה הפתוחה לחסרי מעמד בעמותת רופאים לזכויות אדם, תוהה: "מה כן ייחשב למקרה מספיק הומניטרי בעיני הוועדה? נראה שאין סבל אנושי שיספיק להם כדי לאשר בקשה. אבל במקרה של פרופ' מור־יוסף, העוול כאן כפול ומכופל. שכן כרופא, הוא הראשון שאמור להבין את המשמעות של החלטות הוועדה. אנחנו נדהמים למקרא הקביעות שעליהן הוא חתום. איך רופא יכול לטעון שאדם ערירי שחולה בסרטן סופני וזוכה בישראל לטיפולי חמלה יכול גם למות בארץ המוצא ולכן אין מקום להסדיר את מעמדו? או שפגועי נפש יכולים לחזור למדינתם חרף היעדר מוחלט של טיפול שם? או להתעלם מהעובדה שילד שנולד כאן עם מחלה שמחייבת ניטור נוירולוגי מתקדם לא יוכל לקבלו במדינה מתפתחת?"
עו"ד ורשה מוסיף כי "למרבה המזל, בתי המשפט בישראל רואים את חוסר הצדק, נעתרים להליכים המשפטיים שאנו נוקטים, מבטלים החלטות של הוועדה וכך מחזירים את המצפן המוסרי למקומו הראוי ומצילים חיים, פשוטו כמשמעו".
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "הוועדה הבין־משרדית מקבלת החלטה מושכלת ורחבה לאחר דיון פרטני בכל מקרה ומקרה. המקרים הנידונים הם כאלה שאינם עומדים בסעיפי החוק או בנוהלי הרשות, לכן מגישי הבקשות לא זכאים למעמד. עם זאת, מתוך הבנת המציאות המורכבת החליטה רשות האוכלוסין וההגירה להקים ועדה שתבחן מקרים חריגים בראייה הומניטרית ופרטנית, תוך בחינת כלל השיקולים הרלוונטיים.
"נבהיר כי טיפול רפואי אינו קריטריון לכשעצמו לקבלת מעמד בישראל, בוודאי לא כאשר בוועדה יושב גם נציג משרד הבריאות אשר מומחיותו, בנוסף למומחיות שאר חברי הוועדה, היא בסיס מספק לגיבוש החלטות.
"לפני כשנתיים הוחלט ברשות על שינוי ארגוני בצוותים המקצועיים באגף אשרות ומעמד. הוא כולל, בין היתר, הקמת צוות מקצועי ייעודי לטיפול בכל הבקשות ההומניטריות המועברות לוועדה ובכך לשפר את הליכי העבודה ולקצר את זמני הטיפול.
"החלטות בנושא מתן מעמד מתגבשות לאחר התייעצות עם כלל גורמי המקצוע, לרבות משרדי הבריאות והרווחה, עיון בנתונים וכמובן קבלת הוראות הדין. לצערנו, הטענות מועלות על ידי מי שאינו מבין את הסוגיות לעומקן ועל כלל היבטיהן ורואה כל סוגיה בראייה הצרה ביותר.
"בשלושה מהמקרים שמוזכרים בכתבה לא מצאה הוועדה מקום לאשר את הבקשה למרות שנבחנו כלל ההיבטים. שני מקרים נוספים ממתינים לדיון בוועדה. פרסום המקרים הינו ניסיון להשפיע על עמדת הוועדה בדרכים שאינן במסלול המקובל".
