מה למדתי

דברים שהבנתי בשבוע הספר האחרון:

1. מתחם שרונה בתל־אביב הרבה יותר ידידותי מאשר המתחם הקבוע בכיכר רבין. הוא משפחתי, רך ואפילו צנוע. מתאים למה שעבר על עולם הספרות בתקופה האחרונה. אם כי כשבאתי לחתום בדוכנים, הבנתי שאיבדתי את כל יכולות הסמול־טוק שלי. סופרים נוספים אישרו לי שגם הם מרגישים ככה. אחרי שנה וחצי של בידוד חברתי, קשה לחזור בתוך רגע ולהפוך לסופר הנמרץ שמדבר בקלילות עם הקוראים שלו מעבר לדוכן.

2. הדוח השנתי של הספרייה הלאומית חושף שהשנה לראשונה ראו אור יותר ספרי שירה מאשר ספרות פרוזה מקורית. אפשר להבין את זה. גם ספרי הפרוזה עצמם התקצרו, ואפשר לראות הרבה יותר נובלות, או רומנים קצרים. גם אצלי, ספר הביכורים שלי שנכתב לפני 15 שנה, כלל 60 אלף מילים והרומן האחרון שלי כבר היה בסביבות 45 אלף. זה קרה באופן כמעט לא מודע, אבל משהו ביכולת הקשב שלי, כמו גם של הקוראים - התקצר. את רוב היום אנחנו מבלים מול טקסטים קצרים בווטסאפ או ברשתות החברתיות וזה מחלחל. לאלו שמקוננים למה אף אחד כבר לא כותב כמו דוסטויבסקי, אענה: תדעו לכם שאם לדוסטויבסקי היה סמרטפון, גם הוא כבר לא היה כותב כמו דוסטויבסקי.

3. וזה טוב מאוד. הספרות משתנה. זה שומר עליה בחיים.

4. נטפליקס. נטפליקס. נטפליקס. כמעט כל מי שפגשתי ביריד, שאל אותי אז מה עם עיבוד הספר לנטפליקס. בעיניי זה יפה שהספרות והעיבודים הטלוויזיוניים רוקדים יחד, אבל לכתיבה יש יתרונות שלעולם לא יעובדו למסך, עניינים כמו נקודת מבט פנימית של הגיבורים, תיאורים יחודיים, קצב.

5. אבל כמובן שגם אני רוצה נטפליקס ועושה צעדים בכיוון. מה רע?

6. בשנים האחרונות, מנגנוני הכוח הספרותיים המוכרים מתחילים להתפרק ובמקומם צצים ועולים כוחות חדשים. אפשר לראות את זה במספר ההוצאות העצמיות, בדרכי השיווק החדשות, בשימוש ברשתות החברתיות, ואפילו היריד המסורתי התפצל, והשנה קם יריד ספרים אלטרנטיבי בשכונת שפירא בדרום תל־אביב. זו הייתה יוזמה של ההוצאות הקטנות והעצמאיות שחברו יחד ליריד קטן וחברי. מי שביקר שם תיאר אותו כ"קסום" ו"כמו הירידים של פעם".

7. רואים? יש דרכי שיחה חדשות עם הקוראים. הספרות חיה, מחפשת את דרכה וגם מוצאת אותה. ולכל מי שמספיד את הספרות, אומר את זה: הספרות כאן כדי להישאר מסיבה אחת פשוטה - אין לה תחליף.