העיתונות הישראלית ראתה תהפוכות אינספור, כוכבים באים והולכים, מדורים מתחלפים ומוספים נגנזים. רק פינה אחת נותרת קבועה, נצחית: הציור השבועי לילד. עם מעריצים בכל הגילים האיור שבו מוחבאים בכל פעם דמות או חפץ הפך להיות מסורת שישי של משפחות רבות, אבל בעוד המדור נותר "לילד", המאייר שמאחוריו יחגוג ב־30 ביוני 85 אביבים. "מאז ומתמיד היה בנשמתי מקום מיוחד לילדים, אפשר לומר שגם היום הילד הזה עדיין טמון בי", אומר ג'קי (יהושע) ג'קסון. "מבחינתי גיל זה רק מספר, וגם למדור אין גיל. אוהבים אותו ילדים, בני נוער, זוגות צעירים ופנסיונרים".
כבר כמעט שישה עשורים ג'קסון מלווה הצעות נישואים ושמחות משפחתיות של זרים גמורים. "מגיעות אליי אינסוף פניות, בחלקן אכן הרמתי את העיפרון", הוא מספר בחיוך מחדר העבודה שלו, במרתף ביתו בראשון־לציון. "הגיעו אליי חייל וחיילת שכתבו לי שהם התחתנו בזכות המדור שלי. הם גילו במפגש הראשון ביניהם ששניהם ממלאים את הציור לילד מאז שהיו ילדים. תראי את הקיר שמאחורי שולחן העבודה, מלא בבקשות ששולחים אליי. כתבו לי למשל ממשפחה שבה האבא עמד לחגוג יום הולדת שמונים, והוא גדל על הציור לילד. חתן יום ההולדת גילה בשישי את הציור שעוסק ביום הולדת, והיה מאושר עד הגג. זה משמח את הקוראים וגם אותי".
כל כמה זמן יוצא לך להיות בקשר עם קוראי המדור בדרך כלל?
"על בסיס שבועי. מציעים לי מה להסתיר בציור, יש מי שפנה אליי שאסתיר טבעת יהלום לקראת הצעת נישואים שתיכנן להציע לאהובתו, פריקית של המדור שלי. אז ציירתי כזה ציור עם יהלום שהחבאתי".
קורה שאתה לא נענה לבקשה?
"באחת ההרצאות שהעברתי בדיור מוגן התגלגלה לעברי בכיסא גלגלים דיירת בת 95, ואמרה לי: 'ג'קי, אני כבר 50 שנה עוקבת אחר הציור שלך בכל יום שישי והייתי מבקשת אותך בשמי ובשם חבריי בבניין, שגם הם חובבים גדולים של המדור, אולי הגיע הזמן שתשנה את השם של המדור שלך ותוציא את המילה 'לילד', כי אנחנו כבר לא ילדים'. אני זוכר שכל כך צחקתי! זה ריגש אותי מאוד, אבל עניתי לה – תראי, גברתי, אני מצייר לילד שבך, הלא כולנו ילדים. היא חייכה וקיבלה את ההסבר".
58 שנים חלפו מאז התפרסם לראשונה הציור השבועי לילד במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", המדור הוותיק ביותר בעיתונות העברית. ג'קסון, שחותם על האיורים "ג'קי", שימש כעורך הגרפי של המוספים עוד בימים בהם הכותרות צוירו ביד, בקריירה שהחלה כשעוד למעשה היה חייל.
הוא נולד בירושלים ב־1936 למשפחה דתית־לאומית, הבכור בין ארבעת ילדיהם של אם ילידת צ'כיה ואב יליד אירלנד. "בכיתה ג' כבר הוצאתי עיתון וחילקתי אותו לילדים", הוא נזכר. "לא הייתה לי מכונת דפוס, אז פשוט הייתי כותב את העיתון כמה פעמים ומחלק אותו לילדים". לפני הגיוס עבד במחלקה הגרפית של קק"ל, וכך, עם גיוסו לנח"ל, הפך לעורך הגרפי והמאייר של החטיבה: מהעיתון ועד לתפאורות הלהקה הצבאית. "לא סתם החדר שלי זכה לכינוי שקיבל אז – 'ציירת (על משקל סיירת) הנח"ל'", הוא מספר וצוחק. "רבות מהדמויות הבולטות בהווי של התקופה – אורי זוהר, יהורם גאון, עליזה רוזן ועוד – נהגו לפקוד את החדר ההוא. ב־1957, כשאני עוד חייל, שלחתי שני ציורים שלי לתחרות קריקטורות שיזם אז העיתון וזכיתי בפרס הראשון".
אחרי הזכייה ג'קסון הצעיר קיבל הזמנה מפתיעה מעורך העיתון דאז, דב יודקובסקי. "הוא שאל אותי מה אני מתכוון לעשות כשאשתחרר מהצבא. לא היה לי הרבה זמן לחשוב על תשובה, והעיתון התחיל להעסיק אותי על תקן 'עובד זמני'. באותה תקופה, אגב, טרם חתמתי את שמי ג'קי, כי אסור היה לי לעבוד כחייל בשירות פעיל, אז חתמתי 'יעקב'".
ג'קסון גרף אינספור פרסים לאורך הקריירה. בסוף שנות השמונים הוא זכה במקום הראשון בתחרות קריקטורות שערך העיתון המוביל ביפן, "אסאהי שימבון". ב־2010 זכה בפרס האמן המצטיין ממוזיאון חיל הים בחיפה. ב־2012 הוענקה לו מדליית ארד בכנס הקריקטוריסטים לציון חמישים שנות יצירה. ב־2015 קהיליית אמני הקריקטורה העניקה לו על פועלו את "עיפרון הזהב" מטעם המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון. לפני שנתיים הוענק לו פרס מפעל חיים בתחום התקשורת כתרומה לחברה הישראלית. חוץ מזה, הוא כיכב עם ציוריו בעשרות תערוכות ואף פירסם שני ספרים: "חפשו אותי" ו"היכן הנעלם".
"המדור הראשון של הציור השבועי לילד פורסם בינואר 1963. באותם ימים הייתי העורך הגרפי של העיתון ולימים גם הצייר של המוסף", הוא נזכר. "לאורך שנות ה־80-70 עברתי השתלמויות בניו־יורק, ב'ווילג' וויס', ב'פנטהאוז', וב'ניו יורק טיימס'".
המרתף מתפקד לא רק כחדר עבודה אלא גם כארכיון לעת מצוא. "כאן אני שומר גם את רוב העבודות שלי. חלק מהציורים נעלמו לי כי יצאו לכל מיני עיתונים ולא מצאו את דרכם חזרה, וחלקם תלויים על הקיר" .
אשתו, נגבה, סבלנית למעמד הקאלט שקיבלה יצירתו של בעלה. "הכרנו במערכת העיתון", מספר ג'קי. "אנחנו נשואים כמעט ארבעים שנה ויש לנו שני ילדים ושלושה נכדים. אחד הקוריוזים שאנחנו תמיד מעלים בארוחות המשפחתיות הוא איך המדור הכניס אותי לחדר הלידה כשזה עוד לא היה מקובל. נגבה הגיעה עם צירים מתקדמים, וכשהיא סיפרה לאחות בחדר הלידה שג'קי בעלה מחוץ לחדר האחות פתחה זוג עיניים ושאלה: איזה ג'קי, מהציור לילד? תכניסי אותו! וכך זכיתי להיות בלידת בני הבכור".
הגיעו אליך פניות גם מגופים וחברות?
"היו, למשל, מחיל האוויר לקראת רכישת מטוס חדש שהיה צריך להגיע לטייסת. החבאתי שני טייסים בציור. הגיעה בקשה גם מקהילת הלהט"בים – זוג חתנים שביקשו ציור לקראת חתונתם. זו, אכן, הייתה הפעם הראשונה שציירתי משהו כזה, ושמחתי לגעת גם בקהל הזה מכל הלב. השמיים הם הגבול".
במהלך מלחמת ההתשה הוא התנדב לרדת לתעלת סואץ וצייר את ההווי עבור ביטאוני היחידות. "בין היתר, הצטרפתי לפעולות סיירת שקד, בפיקודו של בנימין (פואד) בן־אליעזר, ובאחת הפעולות גם נקלעתי לקרב עז באור יום עם יחידת קומנדו מצרית – פעולה שהנצחתי במצלמה ופורסמה ברוב עיתוני ישראל דאז. במלחמת יום הכיפורים שירתי במילואים כנציג דובר צה"ל על ספינות חיל הים ונטלתי חלק בפעילות הלוחמה של הסטי"לים. סיקורים שלי הופיעו בעיתונות ובספרי הסיכום של המלחמה". גם היום הוא עוסק בפעילות התנדבותית, כיו"ר אגודת הגמלאים של עירו וכחבר במועצת קופת החולים מכבי, כנציג הציבור במועצה.
חוץ מהציור השבועי, איזה עוד תחנות מקצועיות זכורות לך במיוחד?
"עבדתי גם כצייר של 'במעלה', עיתון הנוער העובד, שבין עורכיו היו שמואל שי, עמנואל בר־קדמא ודן אלמגור. זו הייתה תקופה של התערות מקצועית וחברתית בתל־אביב, כך שבין היתר גם עבדתי כמעצב הגרפי של תיאטרון הבימה, ואפילו הפכתי אז כבחור צעיר לצייר מבוקש שעיצב עטיפות תקליטים בחברת התקליטים ישראפון. איזו תקופה זו הייתה".
אתה חושב שתניח את העיפרון בקרוב?
"השאיפה להיות גיבור של ציור נעשתה מטרה לאנשים מכל שכבות האוכלוסייה, כך שאם זה תלוי בי – אין לי גם שום כוונה להפסיק לצייר את המדור שלי. גם בשנת הקורונה היה כל כך חשוב להמשיך ולצייר למען הקוראים הנאמנים, אז ציירתי עם מסכות".
