בפרויקטים מהסוג שלפניכם נכתבות המון מילים נבונות של אבחנה וניתוח, ולכן ראוי ורצוי לתרום סיפור אחד על בנימין נתניהו, שדומני שלא סופר. בבחינת מעט המכיל את המרובה.
אחרי בחירות 2015 מצא את עצמו בנימין נתניהו בבעיה מסוימת בחלוקת התיקים בממשלה. הוא רצה שלא לתת את תיק הפנים לדרעי, ולכן היה צריך להציע פיצוי הולם. אחת ההצעות הייתה משרד התחבורה, מורחב. כדי לתת את זה לדרעי, היה צריך להזיז את ישראל כץ. כץ איננו פוליטיקאי שקל להזיזו. צריך היה להציע לו הצעה אטרקטיבית אחרת, ולשם כך לפנות משרד ממשלתי אחר, וכך הלאה, באבני הדומינו הרגילות של הרכבת ממשלה בישראל. שרי הליכוד היו מתוחים מאוד, עצביהם מרוטים אחרי מערכת בחירות שנראתה, לפרקים, ככזו שבה הליכוד לא בהכרח ינצח. יום אחד זימן נתניהו את אחד מהם לפגישה, והנ"ל הגיע, חגיגי ונרגש. נתניהו, כמו נתניהו, הכין לו מיצג. הטלפון שלך עליך, שאל ראש הממשלה כאשר התיישבו. כן, השיב השר. אז תוציא אותו החוצה (היום זה מקובל; לפני שש שנים פחות). מה שנדבר עליו הוא עניין סודי ביותר, הכי סודי שיש. יש אולי חמישה אנשים במדינה שיודעים מה שאגיד לך. אל תספר את זה לאיש. לא לעוזרים, לא לדוברים, לאף אחד.
השר התיישב, מתוח. תשמע, אמר ראש הממשלה, זה משהו ענק. ענק. מצאנו נפט בגולן. בכמויות אדירות.
באמת, שאל השר באי־נוחות. כן, אמר נתניהו. אתה יודע כמה? כמו מה שיש לכוויית. אתה יודע כמה יש לכווית?
לא, אמר השר. הוא התחיל להבין לאן הרוח נושבת. מיליארדים על מיליארדים של חביות, אמר נתניהו בהתלהבות, זה ישנה לגמרי את המזרח התיכון. אתה מבין מה אנחנו מדברים עליו?
כן, אוקיי, אמר השר.
ואז נתניהו הגיע לנקודה, ה־נקודה. אני רוצה לבקש ממך לקבל על עצמך את תיק האנרגיה, אמר ראש הממשלה. העולם עומד להיאבק בנו, בגלל שהתגלית הזו ברמת הגולן. הם ינסו לקחת מאיתנו את זה! הם יטענו שאסור לנפט לצאת מהאדמה. שר האנרגיה יהיה התפקיד הכי חשוב בממשלה.
אהה, אמר השר. הוא הודה מאוד לראש הממשלה וביקש לחשוב על זה. נרעד, הוא יצא מהפגישה ואסף את הטלפון שלו. משהו בכל הסיפור לא נשמע לו, ואחר כך הוא ראה שכבר היו פרסומים על חיפושי גז ונפט בגולן. בטקס השבעת הממשלה או קצת אחריו, הייתה לו שיחת רעים עם שר אחר. כמעט לקחתי את האנרגיה, אמר אחד מהם. רגע־רגע, אמר השני, נתניהו אמר לך להוציא את הטלפון ושזה סודי?
גם לך, אמר הראשון, גם לך הוא ניסה למכור את התיק ככה?
ביבי אמר לך שנהיה כווית, נכון, אמר השני.
הם התגלגלו מצחוק, אבל צחוק מר כזה. מי שלקח את התיק בסוף היה יובל שטייניץ. אפשר להניח שגם הוא התמודד עם ההצגה של נתניהו, אבל שטייניץ הפתיע אותו: הוא רצה את התיק ממילא. בגלל הגז. השאר היסטוריה: מיליארדי חביות הנפט והפיכתה של ישראל לכווית לא ממש התרחשו.
הסיפור הזה מספר הרבה על נתניהו. היצירתיות, החוש התיאטרלי המפותח; הוא שחקן יוצא דופן. הנכונות לשקר ללא היסוס, האינסטרומנטליות, קוצר הרואי ביחסים בין־אישיים. הרי השרים האלה הבינו, פעם נוספת, שאי־אפשר לסמוך עליו. אבל, אמר הבכיר בליכוד שסיפר לי את זה, הלקח הכי חשוב הוא שנתניהו – כאשר דיבר עם עמיתיו השרים – באמת האמין לעצמו. הוא היה משכנע כל כך, כי שיכנע את עצמו קודם. זה מקור כוח לא רגיל של נתניהו, היכולת לסובב מחדש את הדינמו הפנימי ולטעון את עצמו בנרטיב שהוא מאמין בו בכל כוחו, גם אם הסיפור סדוק ולא אמין. זהו גם הבסיס לנפילתו. יחסים קצת יותר טובים, אנושיים ואמינים עם אנשים כמו גדעון סער, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, ונתניהו היה משמש ראש ממשלה עד 2024, לפחות.
בכניסה למשכן הכנסת הדביקו בצהרי 30 באפריל 2019 פרח לבן מפלסטיק על דש חליפתם של 120 הנבחרים החדשים. פרח אחרון, כך היו הכל בטוחים, לארבע השנים הקרובות. אבל משהו העכיר את השלווה הטקסית: ענן של מיליוני חיפושיות מעופפות שחורות ומבהילות ירד לפתע על ירושלים בדיוק בשעה שבה הצהירו חברי הכנסת החדשים אמונים. כמו בסרט אימה היצ'קוקי, חיפושיות נחתו בהמוניהן בכל פינה במשכן הכנסת, מפס הסלטים במזנון ועד לחליפתו של ראש הממשלה. דבר מה גדול עמד להתרחש. כמו אצל היצ'קוק, גם זה היה רמז לסיוט שיפקוד את נתניהו – ואת ישראל – בשנים שיבואו: רציתם יציבות? קדחת. הוא פיזר את הכנסת, וזו ביקשה להתפזר בגללו. אלה הלכו אחריו בצייתנות לעוד סיבוב ועוד סיבוב בקלפיות, ואלה – רדפו אחריו לאותן קלפיות בתקווה להפסדו.
השנאה לנתניהו וההערצה אליו הדגימו עד כמה התהפכו הסיבה והמסובב: עם כל הכבוד לתכונות האופי של נתניהו, מתנגדיו מבקשים להיפטר ממנו בראש ובראשונה מפני שממשלתו משיטה את הספינה הלאומית לכיוונים מסוכנים בעיניהם, מעניקה השפעה אדירה למתנחלים ולחרדים ומסכלת פתרון מדיני של חלוקת הארץ בגבולות 67'. אך ברגע האמת, כשיכלו, הציעו מתנגדי נתניהו לחרדים את הכל ("אשאיר שליש דף ריק", התפאר בני גנץ) והיו מוכנים להמליך כל איש ימין אחר, רדיקלי ככל שיהיה, ובלבד ששרה ויאיר יעזבו את הבית ברחוב בלפור.
ובאותו אופן, במהלך השנים האחרונות הסכים הימין הישראלי לוויתורי ענק מהותיים על עיקרי אמונותיו כדי לתחזק את כהונת נתניהו. למשרד המשפטים מונה תומך מובהק של אהרן ברק, משרד הכלכלה הופקד בידי סוציאליסט, תוכנית הריבונות נגוזה, והרוב הימני הברור שהלך והתהווה בכנסת בוזבז פעם אחר פעם. אפילו הרעיון של הקמת ממשלה "ימנית" בקולות ערביים אנטי־ציוניים עלה על השולחן כאפשרות ממשית, דבר שלא היה עולה בעבר על הדעת.
שני המחנות גם יחד סיכנו את מה שיקר להם מכל, יציבותה של מדינת ישראל, לטובת הטלת קוביות פעם אחר פעם, בדמותן של מערכות בחירות בלתי נגמרות שהסתיימו, שוב ושוב, בתוצאה שאינה מאפשרת יציאה מהשיתוק, יציבות שלטונית וממשלה מתפקדת. הימין הלבין את הכהניזם ואת שנאת הערבים, השמאל היה מוכן לשעבד עצמו לרשימות אנטי־ציוניות שחלק מחבריהן תומך בטרור. היסטוריון שיבחן את שנותיו האחרונות של בנימין נתניהו בשלטון יסכם אותן כך: מיליוני ישראלים טובים התפשטו כמעט מכל עקרונותיהם בגלל יחסם העז לאיש אחד, והם עשו זאת, כמה אבסורדי, בשם מלחמה על אותם עקרונות ממש. כל ישראלי שיביט על התקופה הזו בעתיד לא יאמין עד כמה דעתו על נתניהו הביאה אותו לתמוך בדברים שהיו בעיניו פעם מגונים עד מאוד. כולנו קצת נתחרט.
