קיץ 1997. נתניהו ראש ממשלה. הממשלה במשבר פנימי. הייתה אז לנתניהו תרופה אחת להרגעת שרים כועסים: להפציץ אותם בטלפונים. שיחות קצרות, נמרצות, אפס תוכן. כל טלפון יוצר ציפיות, שמונעות פיצוץ עד הטלפון הבא.
בוקר אחד מטלפן נתניהו אל אריאל שרון. שרון חלק איתי את החוויה באחת משיחותינו. זה הלך בערך ככה.
רה"מ: "אריק, אני רוצה להתייעץ איתך".
שרון: "אני לרשותך, אדוני ראש הממשלה".
רה"מ: "אתה על קווי או על אלחוטי?"
שרון: "אני על אלחוטי".
רה"מ: "זה לא טוב. מתי תהיה על קווי?"
שרון: "עוד שעתיים".
רה"מ: "אני אתפוס אותך בעוד שעתיים".
לאחר ארבע שעות מטלפן נתניהו אל שרון.
רה"מ: "אריק, עכשיו אנחנו יכולים לדבר".
שרון: "בבקשה".
רה"מ: "אתה על קווי או על אלחוטי?"
שרון: "על קווי".
רה"מ (נבוך): "כן, אבל עכשיו אני על אלחוטי".
שרון: "המממ".
רה"מ: "טוב, בוא נדבר יותר מאוחר, כשאני אהיה על קווי".
שרון: "המזכירה שלך תמצא אותי?"
רה"מ: "מאה אחוז".
עוברות עוד שעתיים. נתניהו מטלפן אל שרון.
רה"מ (בשמחה של אח אובד): "אריק? שלום! מה נשמע?"
שרון (פושר עד קר): "אין חדש".
רה"מ: "אתה על קווי או על אלחוטי?"
שרון: "קווי".
רה"מ: "גם אני. טוב מאוד. תשמע, חשבתי שכדאי שנשב ונדבר. מה שאני רוצה לדבר איתך, זה לא לטלפון".
"הייתי השגריר של קלינטון בישראל בתקופת הכהונה הראשונה של נתניהו. הוא החליט אז לאשר את בניית השכונה השנויה במחלוקת 'הר חומה' בירושלים, שבין היתר תנתק את מזרח ירושלים הערבית מבית־לחם. נשלחתי למסור לו מכתב אישי מקלינטון, שבו הנשיא מפציר בו לסגת.
"הוא קרא את המכתב בזהירות, שם אותו בצד וביקש ממני להעביר את המסר הבא לנשיא ארה"ב: תגיד לו שבישראל הפוליטיקה היא שבטית. השבט שלי אמנם גדול יותר מהשבט של האופוזיציה, אבל כדי לשמור עליו, אני צריך לוודא שהוא 'שבע'. התנחלויות הן העצמות שאני חייב לזרוק לו, וזו הסיבה שעליי להמשיך עם בניית הר חומה.
"בסופו של דבר, מאבק השבטים שלו הוא שהביא למפלתו".
"כשהחקירות התחילו, הפסיקו להזמין אותי לדיוני הקבינט"
רוני אלשיך, סגן ראש השב"כ, חלם לעמוד בראש הארגון שבו צמח. נתניהו והשר דאז גלעד ארדן שיכנעו אותו לבוא לעמוד בראשות המשטרה ולשקם אותה אחרי הטלטלה שעברו כחולי המדים וסדרת פרשות המין של הניצבים.
נתניהו הבטיח לו שלאחר הקדנציה במשטרה הוא ימנה אותו לראש השב"כ. ההבטחה לא קוימה מעולם.
"הכרתי את ראש הממשלה במשך הרבה שנים. עוד מהימים בשב"כ וכמובן לאחר מכן כמפכ"ל. שום דבר אינטימי. אני לא חושב שלמישהו יש אינטימיות איתו", סיפר בראיון ל'7 ימים'.
"הדינמיקה בינינו השתנתה כשנפתחו החקירות. נזהרתי מלייצר פרשנויות. כל הזמן הדגשתי את זה לאנשים: יש ראש ממשלה - 'אדוני ראש הממשלה', ויש 'מר נתניהו' בחקירה. ואין שום סתירה. באנלוגיה מעולם אחר - אתה מגיע לזירה של פיגוע וצריך להתנהל בזירה זוועתית, לקבל החלטות מקצועיות. אתה עושה את זה בקור רוח, כאילו זה לא נוגע אליך. כשאתה חוזר למשרד, פותח את הטלוויזיה, פתאום אתה אזרח ואתה מזועזע, פתאום הדמעות יורדות. זו יכולת אנושית של הנפש שלנו לעשות את ההפרדות האלה.
"אבל הייתה נקודה בחקירות שהוא הפסיק להזמין אותי לקבינט. גם בזמן סבבי לחימה ברצועת עזה. יש סבב ברצועה שהמשטרה נמצאת בו עד מעל לראשה, ואנחנו לא בתמונה. כששאלתי את המזכיר הצבאי או את לשכת השר למה לא מזמינים אותי, הם גימגמו.
"בשלב מסוים הפסיקו גם פגישות העבודה ביני לבינו. לפני זה היו והוא תמיד רצה לשמוע מה אנחנו עושים ומה הרפורמות במשטרה, זה נורא עניין אותו. אבל זה הפסיק. האם זה הקל על שנינו? אולי".
“את ביבי נתניהו אני מכיר 22 שנה. ב־1999 ייצגתי אותו יחד עם עו”ד יעקב וינרוט המנוח בפרשת המתנות של עמדי. התיק נגדו נסגר. אחר כך היינו בקשרים רופפים. הוא היה בחתונות של בני ובתי ואני הייתי בשני הבר־מצוות של ילדיו, יאיר ואבנר. הקשר התחדש כשהתמניתי ליועץ המשפטי לממשלה”, מספר עו”ד יהודה וינשטיין.
“בימים אלו, כשלא מפסיקים לדבר על שמפניות וסיגרים שהוענקו כשי, דווקא נזכרתי באנקדוטה. כיועמ”ש, לי ולראש הממשלה היו פגישות שבועיות שעסקו בעניינים שעל סדר היום. והנה, באמצע אחת מהפגישות, ראש הממשלה ראה לנכון לעצור, ולהחמיא לי על עניבה שענבתי. הודיתי לו בנימוס מופגן, ואז הוא אמר לי: ‘אתה יודע שנוהג בעולם שכשמחמיאים על עניבה, מעניק המוחמא את העניבה למחמיא’. אם כך, עניתי לו, מי אני הקטן שאשבור נוהג יפה שכזה? וביקשתי להעניק לו את העניבה. אבל הוא סירב. ‘רק דיברתי בשבחו של הנוהג ולא מעבר לכך’, אמר. ‘תודה, אבל לא!’ והעניבה? היא נותרה אצלי על הצווארון”.
“נתניהו היה יו”ר האופוזיציה, אני ח”כית מן המניין”, נזכרת שלי יחימוביץ’. “ישבנו יחד במליאה ודיברנו, בין היתר, על משפט קצב, שהייתי מאוד מעורבת בו. שתיים מהמתלוננות עבדו עם נתניהו לפני שעבדו עם קצב, שתיהן סיפרו לי שנתניהו היה ההפך מקצב. קורקטי, מכבד, בלי מילה, מבט או אמירה מיותרים. סיפרתי לו על זה. הוא אמר: ‘ברור. מה שהם לא מבינים שזה לא על מין, זה על כוח’. זה היה משפט פמיניסטי סופר־מתקדם לתקופה”.
“למרבה הצער”, היא אומרת, “הליברליות הזאת נמחקה די מהר לטובת שמרנות קיצונית, העלמת עין ממטרידנים בסביבתו, אפס התגייסות לטובת נפגעות, וגינויים רק לצורכי הסתה, כשזה נגע לעבירות מין שביצעו ערבים”.
“זמן קצר אחרי שנשאתי את נאומי בקהיר, בתחילת יוני 2009, נתניהו פתח את הדלת כדי סדק להתקדמות כשהגיב בנאום משלו שבו הכריז, בפעם הראשונה, על תמיכתו המותנית בפתרון שתי המדינות. ואחרי חודשי התכתשויות הוא ועבאס הסכימו בסופו של דבר להצטרף אליי לדיונים פנים אל פנים כאשר שניהם הגיעו להתכנסות השנתית של ראשי המדינות בעצרת הכללית של האו”ם, בסוף ספטמבר”, כתב נשיא ארה”ב לשעבר ברק אובמה בספרו ‘ארץ מובטחת’ (בהוצאת ‘ידיעות ספרים’) בפרק שהתפרסם לראשונה ב’7 ימים’.
“שניהם היו מנומסים (נתניהו הכביר מילים ונראה נינוח, ואילו מחמוד עבאס היה חתום פנים ורק הינהן מדי פעם), אבל נראו אדישים כשדחקתי בהם להסתכן מעט למען השלום. חודשיים לאחר מכן הסכים נתניהו להקפאה בת עשרה חודשים של מתן אישורים לבנייה חדשה בהתנחלויות בגדה המערבית. הוא סירב נחרצות להרחיב את ההקפאה לבנייה במזרח ירושלים.
“אם הייתה לי אופטימיות לגבי הוויתורים של ביבי, היא גוועה במהירות. ברגע שנתניהו הכריז על ההקפאה הזמנית, עבאס הגדיר אותה חסרת משמעות, התלונן על חוסר הכללתה של מזרח ירושלים ועל העובדה שבנייתם של פרויקטים שכבר אושרו נמשכה כרגיל. הוא עמד על כך שבהיעדר הקפאה מוחלטת הוא לא יצטרף לשיחות...
“המצב רק הסתבך במרס 2010, כאשר בזמן ביקור ידידות של ג’ו ביידן בישראל הכריז שר הפנים הישראלי, אלי ישי, על הפקדת תוכניות לבניית 1,600 יחידות דיור במזרח ירושלים. נתניהו אמנם טען בתוקף שלא היה למשרדו כל קשר לתזמון האישור, אבל המהלך חיזק את דעתם של הפלסטינים שההקפאה נעשתה למראית עין בלבד, בידיעת ארצות־הברית. הוריתי להילרי לצלצל לנתניהו ולהבהיר לו את מורת רוחי, וחזרנו על הצעתנו שממשלתו תפגין איפוק רב יותר בהרחבת ההתנחלויות. תגובתו, שניתנה בוועידה השנתית של אייפאק בהמשך אותו חודש, הייתה להכריז לקול מחיאות כפיים סוערות, ‘ירושלים היא לא התנחלות היא בירתנו’.
“למחרת ישבתי עם נתניהו לפגישה בבית הלבן. המעטתי בערכו של המתח הגובר וקיבלתי את סיפור הבדים שההכרזה על האישור הייתה פשוט אי־הבנה, והדיונים שלנו התנהלו יפה במשך הזמן שהוקצב להם. כיוון שהייתה לי פגישה נוספת ונתניהו עדיין רצה לדון בכמה נושאים אחרים, הצעתי שנעשה הפסקה ונחדש את השיחה כעבור שעה, ובינתיים סידרתי למשלחת שלו אפשרות להתארגן בחדר רוזוולט. הוא אמר שאין לו בעיה לחכות, ולאחר הפגישה השנייה סיימתי את הערב בידידותיות, אחרי שישבנו יחד שעתיים בסך הכל. אבל למחרת פרץ רם בסערה למשרד ואמר שיש דיווחים באמצעי התקשורת שהשפלתי בכוונה תחילה את נתניהו כשהכרחתי אותו לחכות, עד כדי האשמות שהרשיתי לתרעומת אישית לפגוע במערכת היחסים החיונית בין ארצות־הברית לישראל.
“זה היה מקרה נדיר שבו קיללתי יותר מרם”.
“עבדתי לצד נתניהו בתקופת הסכמי השלום עם האמירויות, תקופה מאתגרת, מעורבת עם קורונה וכמובן משבר פוליטי מתמשך”, מספר היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט.
“קיסריה, אחד מימי שישי. אני מגיע לראש הממשלה יחד עם טופז לוק לפגישה. היו מספר נושאים על הפרק. אסטרטגיה, פוליטיקה, איזה וידיאו שצולם. ואז השחלנו בין השורות בקשה מוזרה: ‘ראש הממשלה, אולי תעשה דואט עם עדן בן־זקן’.
“ראש הממשלה הרים עיניים ושאל: ‘איזה שיר?’ ‘יש בי אהבה’, ענינו. ‘של אריק איינשטיין’.
“נתניהו הרים את העיניים וצחק: ‘אם כבר שיר של אריק איינשטיין, למה לא את השיר: כל אחד רוצה להיות מנכ”ל, להיות מזכ”ל, להיות מפכ”ל, משהו, מישהו’.
“הפגישה המשיכה והמשיכה, ותוך כדי הפגישה הגיע מאבטח עם קו מוצפן. ראש הממשלה הלך הצידה, וחזר עם חצי חיוך. המשכנו לדבר. בדרך הביתה, פתחתי את מהדורת החדשות ושמעתי על אירוע ביטחוני שקרה על פי מקורות זרים במדינת אויב.
“וזוהי תמצית בנימין נתניהו מבחינתי: שום דבר לא גדול למידותיו, שום דבר לא קטן למידותיו. יש בו היכולת הווירטואוזית לדבר על פוליטיקה, על שירים, על בחירות, לתבל את זה בידע עצום בהיסטוריה, לקבל שיחה ביטחונית דרמטית, והכל, הכל באנרגיה ובקשב שיא. ותמיד, הפרטים הקטנים חשובים כמו הגדולים.
“הוא, כנראה, ראש הממשלה האחרון פה שאין לו נייד. במדינות שעבדתי מעבר לים, כשראשי הממשלה היו יושבים מולי עם הנייד, חשבתי על נתניהו: כשהוא איתך - הוא איתך. הוא לא מסתמס תוך כדי פגישה, הוא לא רואה מה כתבו בטוויטר. מה שחשוב, מדפיסים לו.
“הוא כמובן לא חף מחסרונות, אבל ההיסטוריה תשפוט אותו על ההישגים. הציבור הרי כבר שפט אותו על כל השאר. יש כאלה שיתגעגעו, יש כאלה ששמחו השבוע, אבל על דבר אחד קשה לחלוק: גם אחרי שמפילים, הוא אחרון דור הנפילים”.
“בבחירות 2015 הייתי היועץ הפוליטי שלו, הכנתי אותו לקראת ראיונות בטלוויזיה ונאומים.
“תקופת הבחירות הייתה תקופה מאוד לחוצה. הגעתי אליו לבלפור לשיחה על הקמפיין, כשהגעתי לפטיו בבלפור ראיתי אותו יושב בחצר לבדו אוכל קיש עם כוס יין לבן, לבד. הסתכלתי וחשבתי כמה בודד יכול להיות איש שמוקף בעם שלם, שהיית מצפה ממנו תמיד להיות מוקף ביועצים. זה היה רגע שהוא פשוט היה לבד שם. הרגשתי אליו אמפתיה מאוד גדולה, אמרתי לעצמי, בסופו של דבר הוא אדם. הוא האיש הכי חכם שפגשתי אי פעם, אבל הוא גם בן אדם שיושב לאכול את ארוחת הערב לבד בחצר ועניין אותי נורא מה עובר לו בראש. מי כמוני מכיר איך זה כשאנשים מכירים ואוהבים אדם ורוצים להיות בחברתו, ולפעמים הוא יושב עם הלבד שלו ואוכל ארוחת ערב. זה נגע לליבי.
“ערב נוסף – הייתי צריך להכין אותו לקראת ראיון דווקא בערוץ המוזיקה, ניסיתי להסביר לו שכדאי שיכירו גם את ביבי האדם ודרך השירים אפשר לעשות מסע בחיים. התחלנו לדבר ואני ניסיתי לדובב אותו להיזכר בארה”ב בילדות, בצבא, בתקופה שהכיר את שרה. בלי ששמנו לב ישבנו שעתיים, ואני שומע את הסיפורים הכי אישיים. אני זוכר שאמרתי לעצמי ‘תסתכל, אתה רואה את ביבי הילד, החייל, הנער המאוהב, את המקומות שבהם הוא היה, את השירים’. היה לו ניצוץ בעיניים של געגועים, זה החזיר אותי להכרה שמאחורי ניהול המדינה עם הבעיות הכי גדולות יש בן אדם שמתגעגע להופעה טובה, לטיול רגלי, לחוויות שהוא עבר. הניצוץ הזה של הגעגועים הוריד את כל המסכות של המדינאי והשאיר את ביבי האדם. היה מרתק, לא רציתי שהערב יסתיים. את כל זה הפכנו לתוכנית בערוץ הכי לא צפוי עם עודד מנשה.
“מה שהכי נגע לליבי קרה כשאשתי מירית קיבלה את הבשורה הנוראית שהיא חולה בסרטן. היינו מבולבלים מאוד, בשוק טוטאלי. הבטחתי לה שאסע עד סוף העולם למצוא פתרון. הטלפון הראשון היה ממנו, הימים היו ימי הפריימריז נגד גדעון סער וידעתי שהוא עסוק בטירוף, ולמרות זאת הוא מצא את הזמן לעצור, להתקשר ולשאול מה נשמע ואיך הוא יכול לעזור. אמרתי שאני רוצה להתייעץ עם הרופאים הטובים בעולם, הוא אמר ‘תן לי לחזור אליך’.
“הוא לא חזר אליי כמה ימים, הבנתי שזה בגלל הפריימריז. עברו חמישה ימים, ב־12 וחצי בלילה הוא מתקשר אליי. ‘תרשום טלפון של חבר מאוד טוב שלי שמתמחה באותו סוג של סרטן, דיברתי איתו, תתייעץ איתו’. לא מצאתי מילים, אמרתי לו ‘תודה, אוהב אותך’. אמרתי למירית ‘את יודעת, לא משנה פוליטיקה ודעות, לנצח אני אזכור אותו כאדם שלא שוכח את הדברים הקטנים, שנמצא שם עם לב חם מאוד. לנצח אני רואה את האדם שאכל לבד בחצר, את הניצוץ בעיניים מהסיפורים ואת האדם שבאמצע פריימריז לא שכח לחזור אליי”.
לאורך השנים צבר שמעון שיפר קילומטראז’ ארוך מאוד בסיקור בנימין נתניהו ומשפחתו וגם כמות לא מעטה של חיכוכים. “בקיץ 1996, זמן קצר אחרי שנכנסו בפעם הראשונה למעון ראש הממשלה, החליטו בני הזוג נתניהו לחשוף את ילדיהם בפני הציבור. זכורה עד היום תמונת המשפחה בחוף הים שבה נראים יאיר ואבנר משחקים בחול, מוקפים ארמדה של עשרות מאבטחי שב”כ ששומרים עליהם ועל הוריהם.
“בתחילה הטלתי על עצמי איסור: לא לכתוב על הילדים. אבל בנובמבר 1997 החלטתי להפר את האיסור הזה. בני הזוג נתניהו יצאו אז למסע בבריטניה ובארה”ב ולקחו איתם את ילדיהם. יאיר היה בן שש ואבנר בן שלוש. אני הצטרפתי לנסיעה עם שאר הכתבים המדיניים. כשראיתי מה עובר על שני הילדים בטיסות הארוכות ובמעברים מתחנה לתחנה, נחרדתי. הם הושבו במטוס הבואינג 707 של חיל האוויר בכיסאות מיוחדים, מול מסך וידיאו שעליו הוקרן ‘מלך האריות’ של דיסני בלופ אינסופי. ג’וזלין המטפלת השגיחה עליהם.
“בכניסה למלון ארבע העונות בלוס־אנג’לס הייתי עד לרגע בלתי נשכח: אבנר פתח בריצה בחצר המלון וקפץ לתוך בריכת נוי. אחד המאבטחים של השב”כ, בוגר סיירת מובחרת, זינק אחריו ושלה אותו מהמים”.
בספרו ‘לעיניך בלבד’, שיצא השנה, ממשיך ומתאר שיפר: “בני הזוג אפילו הביאו את יאיר ואבנר לפגישה עם הנשיא בבית הלבן. הילדים, שלא התרגשו במיוחד מגודל המעמד, פתחו במלחמת כריות בחדר הסגלגל. נראה לי שקלינטון לא יצא עד היום מההלם.
“’לא חבל על הילדים?’ הייתה כותרת המאמר ששלחתי מלוס־אנג’לס ופורסם בעמודי הדעות של ‘ידיעות אחרונות’ ב־18 בנובמבר 1997. ראש הממשלה קרא את המאמר ורתח מזעם. השיחה בינינו הייתה קשה. “סיפרתי לו שכמה מחבריו הקרובים דווקא עודדו אותי בעקבות הפרסום. הזכרתי, בין היתר, את חבר הכנסת דוד לוי, שפנה אליי אחרי פרסום המאמר ואמר: ‘רואים שאת הכתבה הזאת כתבת כאבא’. ‘נדמה לך שהם חברים שלי. אתה יודע שאין לי חברים’, השיב נתניהו בכעס.
“אבל מאז אותה נסיעה ועד לסיום כהונתו הראשונה בראשות הממשלה, הילדים נשארו בבית.
“כמה שבועות אחר כך, במהלך ביקור רשמי של בני הזוג נתניהו בפריז, ניגשה אליי הגברת שרה נתניהו בלובי של מלון בריסטול והטיחה בי דברים קשים על אופי הסיקור שלי אותם. בנוכחותם של עשרות אנשי תקשורת, היא צעקה עליי במשך כמה דקות. ‘ותזכור, גם אני יכולה לכתוב עליך. הייתי כתבת ‘מעריב לנוער’ בטבעון’, אמרה.
“מאותו רגע החלטתי שלא אזכיר אותה בכתבות שלי”.
“ישבתי בסלון וראיתי נטפליקס, כשהטלפון צילצל ומישהו שהציג את עצמו כבנימין נתניהו היה על הקו”, משחזר הזמר אביב גפן. “כל יום מתקשרים אליי אנשים הזויים ומנסים לעבוד עליי, כך שלא היה לי בסיס לחשוב שזה באמת ביבי ולא מישהו מהתוכנית של דידי. אבל זה היה הוא, והוא הזמין אותי לפגישה.
“אלה היו ימי הקורונה הקשים שבהם אנחנו האמנים לא הופענו וחלקנו נכנס לקשיים כלכליים עצומים. ראש הממשלה, לדבריו, רצה להתייעץ איך אפשר לעזור לעולם התרבות. הוא הזמין אותי למשרד ראש הממשלה. נכנסתי אליו לחדר, קצת לפני שהוא הגיע. והיה שם וילון ענקי שהסתיר לוח. הזזתי את הווילון כי הסקרנות הרגה אותי, חשבתי שאולי סוף־סוף אקבל תשובה אם יש חייזרים בישראל או האם מיקי זוהר הוא אדם אמיתי. אבל ראיתי רק גרפים ואז צעקו עליי המאבטחים.
“בפגישה נתניהו היה מאוד קשוב, הריץ הכל מאוד מהר. וואן מן שואו. ביקשתי שיעביר 40 מיליון שקל לאמנים ושישה מיליון שקלים לנזקקים וזה עבר די מהר.
“באיזשהו שלב אמרתי לו: ‘עזוב, בוא נלך רגע לסיגריה’. הוא אמר לכל השומרים ללכת ושתינו קפה בחוץ. דיברנו על משה דיין, מהמשפחה שלי, הוא מאוד אהב אותו. דיברנו על מוזיקה. מה הוא אוהב לשמוע? מלחמות, סתם, אני צוחק. הוא סיפר לי שהוא ראה את פרנק סינטרה. הוא דיבר איתי על כל העסקה עם פייזר, כמה עולים חיסונים. לי היה חשוב שכל ההסכמות שלנו יהיו מול המצלמות, לא בחדרי חדרים. אני מאוד גאה שהשגתי את הכסף לאמנים. אגב, דור מחוסן זה שלי. הוא שמע אותי אומר את זה לישראל כץ והרס לי על הדרך מרצ’נדייז של אלפי שקלים”, הוא צוחק, “בבחירות האחרונות הצבעתי ללפיד. בסוף, אני והוא חושבים הפוך”.
“היו לי רגעים רבים עם ראש הממשלה נתניהו, ולא קל לבחור אחד בלבד”, אומר השבוע דניס רוס. “תמיד היו נתניהו הקרבי ונתניהו הפרגמטי. בשניהם נתקלתי לעיתים תכופות.
“ב־19 במאי 2011, הנשיא אובמה נאם על התנאים לשלום ישראלי־פלסטיני במחלקת המדינה. מעבר לקריאה להסדרי ביטחון שיאפשרו לישראל להגן על עצמה, הוא קרא לגבולות מבוססי 67’ ולחילופי שטחים מוסכמים.
“באותו לילה ביבי טס לארה”ב והוא היה תחת התחושה שהוא עלול להצטייר כמי שמקבל את הנוסחה הזאת. הוא חשש שזה ידחוק אותו לפינה מול הבייס שלו. לכן הוא דחה באופן מיידי ופומבי מאוד את הרעיון והחל להקים לו אופוזיציה אצל תומכי ישראל בכירים בקונגרס. למחרת בבוקר, בפגישה פרטית עם הנשיא אובמה, נתניהו הסביר לו שהופתע מהנאום והיה חייב להגיב עליו.
“אגב, עוד בטרם נשא אובמה את נאומו הצעתי לו שיראה אותו לנתניהו לפני כן כי אחרת הוא עשוי להגיב לא טוב. הרעיון שלי נדחה. אחרי התגובה של נתניהו ניגש אליי הנשיא אובמה ואמר: צדקת, לא היינו צריכים להפתיע אותו”.
“אנחנו מכירים מילדות. הוא היה בן בית אצלנו”, מספר פרופ’ עוזי בלר, שמכיר את ראש הממשלה לשעבר כמו שרק מעטים מכירים. לאורך השנים הם שמרו על קשר למרות שבעניינים הפוליטיים הם לא ראו עין בעין.
"ב־84' נתקענו כל המשפחה בלי ויזה ותוך 48 שעות הוא סידר את זה לכל המשפחה. היו לו קשרים אדירים כבר אז. לגבי היחס שלו לכסף אני אגיד בעדינות, הוא לא אוהב לשלם. ודי בכך. ולא אוהב לשלם מצעירותו.
“ב־2019”, הוא מספר. “היינו כל המשפחה על שפת הים ורציתי לארגן תמונה של כל הנכדים. הם לא כל כך שיתפו פעולה, בסוף שיחדתי את הגדולים. עכשיו, שתיים בצהריים, שמש, ואז טלפון מביבי. לפי הטון הרגוע והמתינות שבה הוא דיבר, הבנתי שאלה השעות ששרה ישנה. והוא מתחיל לקשקש איתי על מה עשינו במחנה צופים, פה, שם. עכשיו לא נעים לנתק לו. זה ביבי. ועד שהוא מתקשר. בסוף לא הייתה ברירה כי הילדים כבר צעקו. “השיחה האחרונה שלנו הייתה ב־23 בנובמבר, אותה שנה, בשבת בצהריים אחרי שפורסמו כתבי האישום. שאלתי אותו חברית ‘ביבי, מה יהיה? איך תתמודד עם זה?’ אמר לי ‘תשמע, לא היה שום דבר כזה במדינה דמוקרטית ולא היה כלום ואין כלום’. בקיצור, כל מה ששמענו אחר כך.
“הטון של ביבי שונה כשהוא מדבר איתי מאשר בציבור. כשעברנו לנושא הזה הוא חוזר לטון הציבורי. אמרתי לו רק, ‘אם הגישו כתבי אישום נגדך כנראה יש להם משהו עליך’, אז הוא ענה: ‘אתה לא מבין מה קורה מאחורי הקלעים, נטפלים אליי’. אמרתי, ‘מקווה שתצא מזה בשלום’, וזהו. מאז לא דיברנו. למה? לא הרגשתי נוח. הייתי מאוד מעורב במחאה. ביקשו ממני לדבר בבלפור ביום שישי אחד ונתתי שם נאום. זה עלה לי בהרבה בריאות, היה לי מאוד־מאוד קשה. הייתה לי תקווה שאולי הוא ישמע את זה ויחשוב שיש פה משהו נכון.
"הכל על ביבי נכתב ונאמר. הרעיון שהוא קצת משיחי, זה אמיתי אצלו. ככה הוא מרגיש. דוד המלך מהרבה בחינות. שמעתי שבשיחה איתו איך שהזכירו את בן גוריון ביבי אמר מי זה בן גוריון? זה דורש איזושהי עמדה יהירה. הוא מאוד מחזיק עצמו. אין מה לעשות. על יכולותיו אין ויכוח.
"שמעי, אני אחד החברים הכי טובים שלו. אלה דברים לא פשוטים. גם פיקר לא בקשר איתו. אבל יש משהו בקשר בינינו שכשהוא מתעורר אצלו זה כאילו לא נפרדנו לפני שנתיים. אני מקווה שעכשיו באופוזיציה הוא יהיה פנוי ואולי נחדש את הקשר”.
“לנתניהו יש בעיה רצינית עם זמנים”, מספרת השרה הטרייה לשוויון חברתי מירב כהן. “כל מה שקשור לניהול זמנים, עמידה בזמנים, סדר וארגון - זה בלגן. כל ישיבת ממשלה מתחילה באיחור שזה לא להאמין. היו קבינטים שכל צמרת המדינה יושבת והרמטכ”ל וסגן הרמטכ”ל והשרים עומדים ומחכים לו שעתיים. לוחות זמנים אצלו הם המלצה. זה הקטע הכי קיצוני שראיתי.
“אני לא יודעת מאיפה זה מגיע. כבר יש סביב זה הווי. אתה בא לפגישה ואתה לא יודע מתי תתחיל ומתי תצא. איחור של חצי שעה? שעתיים? לא ברור. אני בעיקר חוויתי אותו בקבינט הקורונה. הוא אדם מאוד חד, מבין את הנושא לעומק ומאוד מהר, אבל זה עד שהוא הולך לעשות משהו אחר - למשל, מחשיך את המסך בזום והולך לצלם סרטונים לפייסבוק. היו פעמים שהוא החשיך את המסך אבל שכח לשים על מיוט, לא סגר את המיקרופון, אז שמענו הכל.
“הוא איש חזון שמבין דברים לעומק ברמת התוכן, אבל דיון ברשותו זה אינסוף דוברים ואף אחד לא מקפיד על עמידה בזמנים, על הנושאים. בקבינט הקורונה היו דברים שאפשר לסגור בשעתיים והוא מרח אותם על 15 שעות. חפירות. אני לא אשכח ישיבת קבינט שהגענו כבר לארבע לפנות בוקר ומישהו אומר לו 'ראש המשלה, אנחנו רוצים ללכת לישון', וזה אחרי ישיבה של 12 שעות ברצף! אז הוא מגחך ואומר לנו, ‘הלילה שלי עוד צעיר, יש לי עוד הרבה כוח’”.
“שנה לפני שאבנר, הבן הצעיר של הזוג נתניהו, התמודד בחידון התנ”ך העולמי, הגיעו בתום התחרות כל החבר’ה להצטלם על הבמה ולידה”, מספר המנחה הוותיק של החידון, אבשלום קור. “לפתע ניגשת אליי בחורה ואומרת ‘אני מהשב”כ, ראש הממשלה קורא לך’. הלכתי איתה לאכסדרה, שם עמדו ראש הממשלה, רעייתו, ראש הלשכה ואבנר.
“ראש הממשלה אמר ‘אבשלום, אבנר רוצה להתמודד בחידון העולמי, איזו עצה אתה יכול לתת לו?’
“’בן כמה אתה ילד?’ שאלתי. אמר, ‘13 וחצי’. אמרתי, ‘העצה שלי היא אל תתמודד’. נתניהו שאל למה. אמרתי, ‘מה זה בעצם החידון? כולם יודעים. אבל כשיש איזה הרף עין של היסוס, של בלבול, חוסר ריכוז, מפסידים. ולכן עדיף שתחכה שנתיים־שלוש, רוב האלופים הם בני 16־17’.
“עברה שנה ואבנר התמודד. לחידון העולמי עולים שניים מהחילונים ושניים מהדתיים. הוא היה בסוף חתן התנ”ך הארצי של החילונים וככה עלה לגמר. והוא ידע את כל השאלות חוץ משאלה אחת – שאלת ראש הממשלה. שזה, אני יכול להגיד, היה מזל גדול כי אם הוא היה עונה עליה נכון הוא היה חתן עולמי ואיך זה היה נראה? מה היו אומרים? בסוף הוא הגיע למקום השלישי בחידון העולמי.
“נגמר החידון. ניגשתי ואמרתי לו ‘אבנר, לפני שנה אבא ואמא ואתה עמדתם פה יחד ואמרתי לך תחכה. למה לא חיכית?’ והוא ענה תשובה שריגשה אותי מאוד: ‘סבא שמואל (אביה של שרה) הכין אותי לחידון והוא כבר עבר את גיל 90. רציתי שהוא יזכה לראות אותי על הבמה’. והתשובה הזאת היא תשובה ברמה גבוהה. כל מי שגידל ילדים מבין שהילד ויתר על הסיכוי שלו להיות חתן עולמי מתוך אהבה וכבוד לסבא. זה חינוך נהדר”.
“היו לי לא מעט שיחות עם נתניהו”, אומר הסופר איל מגד, חברו של ראש הממשלה לשעבר, “אבל השיחה שאותה תמיד אזכור הייתה כשטילפן אליי בהתרגשות ואמר, שכעת, אחרי מותה של כלבת המשפחה קאיה, שציער אותם מאוד, הוא סוף־סוף מבין על מה אני מדבר כל השנים, ושברור לו שלבעלי החיים יש תודעה ורגשות.
“זה היה בשעת צהריים”, ממשיך מגד, “בעיצומו של יום עבודה של ראש הממשלה העסוק ביותר בעולם. הייתי במכוניתי בדרך מתל־אביב לחיפה, וחשבתי שבהתחשב בעובדה שזה הנושא שעומד בראש מעייניי, מן הראוי שאעמוד בצד הכביש ואחלוק כבוד לָרגע ההיסטורי.
“’אני מבטיח לך’, הוא אמר, ‘שאעשה מה שאני יכול למען היצורים האילמים האלה שמעטים האנשים שמדברים בעדם. תבדוק אותי עם הזמן ותיווכח שאלה לא מילים בעלמא’. כעבור כמה חודשים, בעת ביקור במפעל לייצור בשר מתורבת, הוא טבע את המונח ‘בשר עם חמלה’, ובכנס למיגור אלימות במשפחה, אמר משפט שלדעתי לא שמענו משום ראש מדינה: ‘נשים הן בעלי חיים, ילדים הם בעלי חיים, בעלי חיים עם זכויות’.
“אין ספק שידע שיחטוף עליו מהתקשורת ומצדקני הרשתות החברתיות. להמשיל אישה לבעל חיים – חטא בל יכופר הוא, לא תקין פוליטית משום כיוון. אבל רק בזכות האמירה המהפכנית הזאת צריכים אנשים כמוני, ששואת בעלי החיים היא עננה כבדה המעיבה על חייהם, להתמלא התרגשות נוכח ראש ממשלה שהתפנה מיתר עיסוקיו, וטרח לנסח את מה שנחשב בעינינו כאקסיומה: אנחנו מבינים שיש תובנה ויש אינטליגנציה ויש קוגניציה ורגשות גם לבעלי חיים. אין בעל חיים שאיננו ילד של מישהו, זאת הייתה הכוונה של נתניהו, זה היה הרגש שהנחה אותו, ואני גאה על כך שהיה לי חלק בו”.
בינואר 2009 התקשרה אחת המזכירות של יו”ר הליכוד ממצודת זאב וביקשה שאגיע. “ביבי רוצה לדבר איתך על משהו”.
הייתי בטוח שאני עומד לקבל שוב את הנאומים בעניין איראן והאיסלאם הקיצוני. נתניהו ישב במשרדו ופמליה גדולה של עוזרים, אופיר אקוניס היה היחיד מביניהם שזיהיתי, רוחשת סביבו, באים והולכים ולוחשים ומסתודדים. ההתחלה הייתה כפי שציפיתי, נתניהו נתן את השפיל הרגיל בעניין האיראני.
אבל אז הפתיע: “לא בשביל זה ביקשתי שתבוא”. נתניהו ציין כעובדה את מה שאכן נראה כתחזית סבירה - שהוא יהיה ראש הממשלה אחרי הבחירות בפברואר. “אני עומד להקים מערך הסברה לאומי”, אמר בטון השמור עימו לרגעים כאלה, “ואני רוצה שאתה תעמוד בראשו”.
הצחוק שביעבע בבטן שלי רצה להתפרץ החוצה. “ביבי”, עניתי מיד, “תודה רבה אבל ממש לא”.
הוא הופתע: “לא תרצה איזה זמן לחשוב על זה?”
אמרתי שזה לא ישנה את תשובתי. “ראשית, אני עיתונאי ותמיד אשאר כזה. אני לא בעניין של לחצות את הקווים”, הסברתי. “שנית, אני ממש לא מתאים לג’וב כזה. אני אהיה הדובר הכי גרוע בעולם. ושלישית”, פה נעצרתי רגע, אבל זה היה חזק ממני: “שמע, ביבי, אל תיקח את זה לא נכון, אבל לא הצבעתי עבורך ואין לי שום כוונה להצביע עבורך גם בבחירות הקרובות”.
נתניהו הביט בי רגע, ואז נופף באצבעו על שלל העוזרים שמסביב ואמר בחיוך: “ונראה לך שמישהו מהם כן הצביע עבורי?!”
לימים שמעתי סיפור דומה מאסי שריב על הפגישה הראשונה שלו עם אריאל שרון. יכול להיות שביבי גנב משרון את הדאחקה הזאת אבל גם אם כך, זה היה רגע נדיר של הומור עצמי, כאלה שכל כך היו חסרים לנתניהו בהמשך.
באוגוסט 2019 הסכים נתניהו, לראשונה מזה שנים רבות, לקבל אליו לראיון נציג מהעיתון שהוא כל כך אוהב לשנוא, ‘הניו יורק טיימס’. רק כשהתיישבתי מולו בלשכה השמורה במדינה, באקווריום המוקף מאבטחים, בתוך בניין משרד ראש הממשלה, הבנתי ששוב הפרטץ’ ניצח: הייתי שם, עם תיק גב גדול, ואף אחד לא בדק לא אותי ולא את התיק. תשלימו את השאר לבד.
זה כבר היה נתניהו האחר, לא מחייך, נטול הומור לחלוטין, אפוף תחושות רדיפה קשות מחד (העיתונות ששוחטת את זכרו של יוני נתניהו וחלקו במבצע אנטבה הייתה דוגמה בולטת. כשסיפרתי לו שאני פירסמתי מעל עמודים אלה כתבה שבה חיזקתי דווקא את גרסת משפחתו באשר לחלקו של יוני, התברר שנתניהו דווקא מכיר היטב את הכתבה אבל ראה בה הוכחה לגרסת האפליה שלו – שלא היו עוד כמוה), ותחושת גדלות מנותקת לחלוטין מהמציאות - כולם, כלומר כל מי שאומר אחרת ממנו, גמדים קטנים לידו. מי זה דיסקין? מי זה פרדו? מי זה אהוד ברק? מי זה ברק אובמה? מי זה בן־גוריון?
“בן־גוריון היה מנהיג גדול, נכון?” אמר בטון מוכיח, “אז תסביר לי איך בן־גוריון לא עמד מול אייזנהאואר ואני עמדתי מול אובמה וקלינטון וכו’? איך?”
“עבדתי לצד נתניהו בתקופת הסכמי השלום עם האמירויות, תקופה מאתגרת, מעורבת עם קורונה וכמובן משבר פוליטי מתמשך”, מספר היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט.
“קיסריה, אחד מימי שישי. אני מגיע לראש הממשלה יחד עם טופז לוק לפגישה. היו מספר נושאים על הפרק. אסטרטגיה, פוליטיקה, איזה וידיאו שצולם. ואז השחלנו בין השורות בקשה מוזרה: ‘ראש הממשלה, אולי תעשה דואט עם עדן בן־זקן’.
“ראש הממשלה הרים עיניים ושאל: ‘איזה שיר?’ ‘יש בי אהבה’, ענינו. ‘של אריק איינשטיין’.
“נתניהו הרים את העיניים וצחק: ‘אם כבר שיר של אריק איינשטיין, למה לא את השיר: כל אחד רוצה להיות מנכ”ל, להיות מזכ”ל, להיות מפכ”ל, משהו, מישהו’.
“הפגישה המשיכה והמשיכה, ותוך כדי הפגישה הגיע מאבטח עם קו מוצפן. ראש הממשלה הלך הצידה, וחזר עם חצי חיוך. המשכנו לדבר. בדרך הביתה, פתחתי את מהדורת החדשות ושמעתי על אירוע ביטחוני שקרה על פי מקורות זרים במדינת אויב.
“וזוהי תמצית בנימין נתניהו מבחינתי: שום דבר לא גדול למידותיו, שום דבר לא קטן למידותיו. יש בו היכולת הווירטואוזית לדבר על פוליטיקה, על שירים, על בחירות, לתבל את זה בידע עצום בהיסטוריה, לקבל שיחה ביטחונית דרמטית, והכל, הכל באנרגיה ובקשב שיא. ותמיד, הפרטים הקטנים חשובים כמו הגדולים.
“הוא, כנראה, ראש הממשלה האחרון פה שאין לו נייד. במדינות שעבדתי מעבר לים, כשראשי הממשלה היו יושבים מולי עם הנייד, חשבתי על נתניהו: כשהוא איתך - הוא איתך. הוא לא מסתמס תוך כדי פגישה, הוא לא רואה מה כתבו בטוויטר. מה שחשוב, מדפיסים לו.
“הוא כמובן לא חף מחסרונות, אבל ההיסטוריה תשפוט אותו על ההישגים. הציבור הרי כבר שפט אותו על כל השאר. יש כאלה שיתגעגעו, יש כאלה ששמחו השבוע, אבל על דבר אחד קשה לחלוק: גם אחרי שמפילים, הוא אחרון דור הנפילים”.
“אחרי שביבי עבד אצלנו הוא מונה לציר בשגרירות ישראל בוושינגטון. בפעם הראשונה ביקרתי אותו שם ב־1983. הוא בא לקחת אותי ברכב מהשדה, ומשם נסענו לדירה שלו ושל אשתו דאז, פלייר”, מספר המנהל לשעבר של נתניהו, רונלדו אייזן. “הגעתי ביום חמישי בערב, עברו גם יום שישי ושבת, ולא קרה שום דבר. ביבי לא הלך לקבלות פנים, למסעדות, למסיבות. אמרתי לו, ‘בשביל זה באת לוושינגטון?’
“ביום ראשון בבוקר ישבנו עם תחתונים במטבח לארוחת בוקר, פלייר עדיין ישנה. ואז ביבי שולף נייר ומתחיל לרשום. הוא אדם שחושב במטריצות, מאוד מסודר, והוא מצייר על הדף תרשים. בשורות הוא כותב, ‘אנשים שצריך להשפיע עליהם: נשיא, חברי קבינט, סנטורים, עיתונאים, חברי הקהילה היהודית’ וכו’. ואז בטורים הוא כותב את אמצעי ההשפעה, מהקטן לגדול: פגישות אישיות, מכתבים וכו’. הוא ממשיך לכתוב את אמצעי ההשפעה ומסיים באמצעי החזק מכולם – טלוויזיה. הוא הבין שהוא יכול להגיע להכי הרבה אנשים, עם הכי הרבה השפעה, דרך הטלוויזיה. ‘ולכן’, הוא אומר לי, ‘אני הולך לפתח את היכולות שלי בהופעה בטלוויזיה’.
“זו הייתה החשיבה האסטרטגית של ביבי כבר אז. כלומר זה לא שביבי נולד כוכב טלוויזיה, הוא פשוט החליט שזו הדרך הכי מהירה והכי אפקטיבית להשפיע. אני אפילו זוכר שהוא קנה מצלמה והיה יורד למרתף עם פלייר, כדי לתרגל הופעה מול מצלמה.
“זמן קצר אחר כך, כשביבי כבר היה שגריר באו”ם, הגעתי מהארץ ופגשתי אותו בניו־יורק. הסתובבנו בעיר והוא רצה לקנות מעיל לבתו, נועה. הוא לא הרוויח אז הרבה כסף, ואני כל הזמן שיכנעתי אותו לקנות לה מעיל יותר יקר ממה שהוא יכול היה להרשות לעצמו. היה לי גם רעיון, טריק ידוע בקרב ישראלים בניו־יורק. אמרתי לו ‘בוא נלך לשדרה השביעית, שם יש את חנויות הבגדים שמוכרות בסיטונאות. אגיד להם שיש לי חנות בגדים בישראל, ושאני רוצה לקנות מעיל אחד לדוגמה, במחיר מופחת’.
“ביבי היה מאוד זהיר בנושאי כספים, הוא לא הסכים לבוא איתי לתרגיל הזה. בסוף הלכתי לבד, עשיתי את ה’עסקה’, והוא החזיר לי את הכסף. המעיל של נועה הגיע איתי במטוס לישראל”.
“בראשית 2011, בעת שהייתי מזכיר הממשלה”, מספר ח”כ צבי האוזר, “הייתה פריצת דרך במשא ומתן לשחרור גלעד שליט. חגי הדס, אז מתאם השבויים והנעדרים, הגיע להסכמה עם המתווך הגרמני על מתווה לעסקה, במסגרתה ישוחררו למעלה מאלף מחבלים. הוא הציג את מסגרת המתווה בפני ראש הממשלה ואמר לנתניהו ‘תאשר אתה את העסקה ברמה העקרונית, נראה האם חמאס מאשר אותה מהצד שלו’.
“אני סברתי שחייבים להבין קודם מה המשמעויות של העסקה. במשך כל הלילה עברנו, הצוות שלי ואני, על כל שמות המחבלים שאמורים היו להשתחרר. חשוב להבין שמבחינת השב”כ, הדיון בשמות המחבלים עסק במסוכנות העתידית שלהם. אני חשבתי שהדיון צריך להיות גם מוסרי־עקרוני, לא רק ביטחוני.
“הכנו מצגת לגבי כל רשימת המחבלים, כמה הם רצחו וכמה הם פצעו. המספרים המצרפיים היו מזעזעים. בבוקר נכנסנו למשרד של נתניהו והצגנו בפניו את המצגת. הזווית שניסיתי להציג לו, וידעתי שזה מדבר אליו, הייתה סביב הדיון העקרוני של ‘רשע וטוב לו’, של רוצח שמשתחרר לחופשי מבלי לשאת בעונש, של מצב שבו אין דין ואי־אפשר יהיה להסתכל בפרצופם של אלה ששילמו את המחיר, לא רק באלה שבעתיד יצטרפו למשפחת השכול.
“יכולתי לראות את הבעת הפנים של נתניהו משתנה תוך כדי המצגת, את התחבטות הנפש ואת האסימון נופל. הוא ידע שיש עסקה, אבל הוא לא יכול היה להשלים עם משמעויותיה. ראיתי איך הוא מקבל החלטה קשה מנשוא בהתאם לתפיסת עולם מנומקת שעליה עמל שנים.
“העסקה הזאת לא יצאה אל הפועל, נתניהו נתן הוראה למסמס אותה, המצגת עשתה את שלה. אבל כעבור כמה חודשים פרצה המחאה החברתית, המתאם חגי הדס הוחלף בדוד מידן, ובאוקטובר אותה שנה עסקה דומה מול חמאס נחתמה, פחות או יותר באותו מתווה. היו שני אנשים שהתנגדו לעסקה הראשונה – רון דרמר ואני. כשהיו דיונים סביב העסקה השנייה, נתניהו העדיף למדר את שנינו, הוא כנראה ידע למה”.
ח"כ והשרה לשעבר מירי רגב נכנסה לכנסת באותה שנה שבה החל נתניהו את הקדנציה הארוכה שלו כראש ממשלה. אבל הרגע שהיא שומרת וזוכרת הוא דווקא הרגע מהשבוע האחרון, שבו סיים את כהונתו. "רגע אחד במליאת הכנסת ביום ראשון האחרון הותיר בי רושם גדול", היא אומרת. "נוכח אישיותו של בנימין נתניהו, מגדולי המנהיגים שצמחו לעם היהודי במדינת ישראל. היה זה כאשר קרבה ספירת הקולות לסופה וראש הממשלה נאלץ לקום מכיסאו, לטובת מי שהושבע לתפקיד בהונאה של קולות הבוחרים. פניתי לנתניהו עם תום ההצבעה והצעתי לו: 'בוא נצא מהמליאה, ההצבעה הסתיימה. אין לנו מה להישאר כאן כרגע'.
"אבל לנתניהו לא הייתה שום כוונה לנסות לחמוק מהפריים שבו הוא יושב על כיסא יו"ר האופוזיציה, להפך. כדמוקרט גאה וכמנהיג, הוא פסע לכיסא עליו ישב אך לפני רגע יאיר לפיד, בלי לרטון או להביע מורת רוח. באותו רגע העמיקה בקרבי ההבנה, שנתניהו הוא מנהיג שגדולתו לא נמדדת בכיסא או בתואר. דמעה קטנה זלגה במורד עיני. התמלאתי בהתרגשות ובגאווה על הזכות שניתנה לי, לשרת את מדינת ישראל לצידו וללמוד ממנו כל כך הרבה.
"באותם רגעים במליאה נשאתי בליבי תפילה חרישית, שמדינת ישראל ועם ישראל, יזכו בקרוב מאוד לראות אותו שב לכיסאו הטבעי בהנהגת המדינה, ממשיך להוביל אותנו לעשור נוסף של יציבות ביטחונית, שגשוג כלכלי ופריחה מדינית. בעזרת ה' כך יהיה".
“ב־29 בינואר 2018, בשעת בין ערביים, נולדה בתי השנייה, הילה. יום למחרת, מוקדם בבוקר, נערך דיון רגיש מאוד בנושא ביטחוני עם השלכות כלכליות בלשכת ראש הממשלה. אני, כמובן, הגעתי לישיבה אצל ראש הממשלה למרות שזה היה פחות מ־24 שעות לאחר שבתי נולדה. הבטחתי לאשתי שאחזור מיד לאחר סיום הישיבה.
“בסיומה הרגשתי שאני לא יכול לחזור בידיים ריקות. נותרנו בחדר רק יואב הורוביץ ראש הסגל דאז והשר יריב לוין. אמרתי לו: ‘אדוני ראש הממשלה, נולדה לי בת אתמול, אני לא יכול לחזור בידיים ריקות הביתה. מאחר והגעתי יום לאחר הולדתה אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולתת לבת שלי מזכרת אישית ממך’.
“הוא חייך והתרגש מהבקשה, לקח דף וצייר פרצוף של תינוקת וכתב: להילה היקרה בת היום האחד. אבא שלך אוהב אותך מאוד. סליחה שלקחתי את אבא. בהערכה, רה”מ בנימין נתניהו.
“כולם עמדו בצד והתפעלו. הוא מצייר מדהים. אפילו בכניסה ללשכת ראש הממשלה, לאקווריום מה שנקרא, יש ציור של עיר דוד שהוא צייר במו ידיו. מיסגרנו את הציור עם ההקדשה וזו הייתה מתנה נפלאה להילה שהיום היא כבר בת שלוש וחצי. הוא עשה את זה ממש בחדווה למרות הלו”ז המטורף שיש לו. הוא אדם מאוד אנושי שאכפת לו”.
זה קרה מתישהו בסתיו 2012. “חזרתי הביתה בשמונה בערב, ובדיוק קיבלתי טלפון”, נזכר גיורא איילנד. “על הקו היה מישהו ממשרד ראש הממשלה, שהודיע לי שנתניהו רוצה לפגוש אותי בשעה תשע. מצד אחד לא אומרים לא לראש הממשלה, ומצד שני אני גר במושב בשרון, וזה קצת בלתי אפשרי. אז בסוף קבענו לתשע וחצי.
“באותם ימים התנהל נתניהו כמי שגמלה בליבו ההחלטה שישראל חייבת לתקוף את מתקני הגרעין של איראן”, ממשיך איילנד. “בעליות לירושלים חשבתי לעצמי שלכן הוזמנתי לפגישה אצלו, והתברר שצדקתי”.
איילנד, אז כבר אלוף במילואים וראש המל”ל לשעבר, נחשב למומחה במדיניות ביטחון. אלא שמתברר שנתניהו העריך אותו גם בגלל עניין אחר לגמרי מעברו. “הגעתי למעון המפורסם בבלפור, ושם נתניהו הציג אותי לראשונה בפני שרה”, הוא מספר. “הוא אמר לה ‘תכירי, זה גיורא איילנד, ותדעי שהשם שלו הופיע בפנקס הטלפונים של יוני’. נזכרתי שכאשר יוני נתניהו היה מפקד סיירת מטכ”ל הייתי אמור להגיע ליחידה, וככה כנראה הסתננתי לפנקס שלו. מבחינת נתניהו, זה היה אות הכבוד הגדול ביותר שאדם יכול לקבל”.
השיחה התנהלה בארבע עיניים, נמשכה שלוש שעות והתקיימה בפטיו שבחצר המעון. “זה היה די סגפני”, מחייך איילנד. “קיבלתי כוס תה וביסקוויט פתיבר אחד. אחרי שעה וחצי, כשהציעו לי עוד פעם תה, זה כבר היה בלי הביסקוויט.
“הדיון היה סופר־מעניין”, הוא ממשיך. “נתניהו פרס בפניי בצורה מרשימה את השיקולים שאומרים לא רק מדוע נכון לתקוף באיראן, אלא למה אם יש עיתוי מתאים – זה העיתוי הנוכחי”. כפי שאיילנד למד במהלך השיחה, הממסד הביטחוני בישראל התנגד לרעיון של נתניהו לתקוף באותה עת. “מי שבעיקר הובילו את הקו המתנגד היו הרמטכ”ל דאז גבי אשכנזי וראש המוסד מאיר דגן”, הוא אומר. “אחרי השיחה חשבתי על זה לא מעט, והבנתי שנתניהו הזמין אותי כדי לייצר לעצמו לגיטימציה מול אותו ממסד ביטחוני שהתנגד לתקיפה. הוא מאוד התאמץ לשכנע אותי בצדקת דבריו. ההרגשה הייתה שהוא משוכנע שהגיע הרגע”.
“ביבי היה הראשון שקלט אותי והציע לי לבוא לפוליטיקה”, חושפת שרת הקליטה פנינה תמנו שטה. “זה היה באיזה כנס שנאמתי בו והוא אמר לי ‘בואי ילדה, שבי בכיסא שלי. את תגיעי רחוק’. בסוף זה לא ממש הסתדר, ולא בגללו.
“אחרי חמישה חודשים נפגשנו בכנסת, כשכבר הייתי ביש עתיד וראש הממשלה בא ואמר ‘רגע, איך זה שאת לא איתנו?’ בלי קשר לפוליטיקה, הוא מאוד אנושי. כשהייתי חולת קורונה הוא חימם לי את הלב. אמר ‘פנינה, אנחנו מחבקים אותך מרחוק’. שהוא הצטער לשמוע. הוא גם שאל אותי איך זה מרגיש. התעניין מאוד מה אני מרגישה ומה התסמינים. ואז הוא התחיל מה זה לצחוק. אמר ‘מזל שמחבקים אותך מרחוק, רק עכשיו אני מבין איזה מזל שלא חיבקת אותי לפני זה’.
“אני לא יודעת אם הוא היפוכונדר, אבל מהקורונה הוא פחד פחד מוות. ממש פחד”.
“בפגישה הראשונה שלנו הייתי ילד בן 22. לא הבנתי למה אדם במעמד כמו שלו בכלל צריך לפגוש אותי. הוא שאל, ‘טופז, מה אתה תוביל לשולחן’ ועניתי לו: ‘הדיגיטל שלך צריך לעבור לגוף ראשון’”, מספר טופז לוק, יועץ הניו־מדיה של נתניהו. “‘אתה הולך לעקוף את התקשורת ולדבר ישר אל העם’. ממר טלוויזיה הוא הפך להיות מר רשתות. מומחה לוויראליות. הוא עשה את הלייב הראשון של פייסבוק בישראל והוא ישר הבין את זה.
“כשטסנו לבית הלבן, בפגישה הראשונה עם אובמה בבית הלבן, הוא הציג אותי: ‘זה היועץ בן ה־22 שלי לניו־מדיה’. הוא יודע להקשיב גם לאדם צעיר, הוא שומע המון עצות, ובסוף מקבל החלטה. והוא גם יודע להגיד ‘טעיתי’. היה לי חשוב להוציא את הצד האנושי שלו, כי אומרים שחסר לו את הזיק האנושי וזה הכי רחוק מהמציאות. כשאבא שלי ז”ל נפטר בארה”ב, נתניהו היה בין האנשים הראשונים שהגיעו אליי הביתה. הוא ביטל את הלו”ז החשוב שלו והוא ושרה באו והוא נתן לי חיבוק אבהי ודאג לי לייעוץ רפואי. הוא גם הגיע ללוויה. אני מבקר איתו שנים משפחות שכולות והיה מרגש לראות את הצד החם הזה כלפיי. הוא היה ועדיין באמת כמו אבא בשבילי.
“בשבוע האחרון אתה רואה גם לוחם שנלחם עד הרגע האחרון. עד השעה האחרונה הוא באמת חשב שהוא יכול לפעול ולמנוע את זה. בסוף, אנחנו אזרחי ישראל השקענו בו והניסיון שהוא הרוויח מזה עבורנו זה ערך אדיר. זה שהוא היה מקשר בין נשיא ארה”ב ובין פוטין, המדינה יצאה נשכרת מזה. היינו עכשיו באירועי פרידה והוא אמר לכולם: ‘תודה על כל ההספדים’, ואתה רואה איך אנשים כמו ראש המל”ל מדברים עליו. אתה רואה שבהסכמי אברהם בבדיחה אחת בירידה במדרגות הוא הקסים את השגריר האמירותי, כמו שהוא הקסים גם את אביב גפן. הוא באמת קוסם של נשמות. “התחושה שמדובר בדמות היסטורית היא לא בלוף. הוא יודע להתחבר להיסטוריה. היינו פעם בלונדון והוא נשאל איך היית רוצה שיזכרו אותך, והוא ענה: ‘מגן ישראל’. הוא גדל אצל אבא פרופ’ בנציון נתניהו שהתמחה בגירוש ספרד. הוא רואה את עצמו כמגן העם היהודי ועם ישראל והשליחות בוערת בו כל הזמן.
“אומרים עליו שהוא נהנתן אבל הוא הכי רחוק מזה. לא אכפת לו מה הוא אוכל. הוא לא מבין בזה. לא מעניין אותו בגדים או שעונים. ספר טוב יותר מרגש אותו מכל זה. ספר טוב כובש אותו יותר מכל דבר אחר. ובכלל, הוא מתרגש משוקולד סניקרס. הוא היה יכול לבחור לעשות לביתו, לצאת החוצה להרוויח הון עתק ולהילחם בתיקים התפורים ולא עשה את זה”.
“את בנימין נתניהו הכרתי כשנתמנה ב־1982”, מספר השופט והיועץ המשפטי לשעבר אליקים רובינשטיין. “אני זוכר במיוחד ממנו תמונה שצולמה ב־1989 במטוס ראש הממשלה לארה”ב בדרך לדיונים בנושאי שלום. ישבנו זה לצד זה. עם שחר ‘תפס’ צלם לשכת העיתונות הממשלתית יעקב סער את מר נתניהו קורא מסמכים בעודי מתפלל שחרית. שנינו צעירים.
“התמונה לדידי היא ‘סיפור ישראלי ויהודי’; לקראת מפגשים מדיניים יש להתכונן במסמכים, אבל הבוקר מתחיל בתפילה לבורא עולם. במקרה זה, במרומים, קרבנו למידות הקב”ה - ‘עושה שלום במרומיו’. כתמיד גם היום הזה זקוקה ישראל לסיעתא דשמיא, לשלום מבית ומחוץ”.
"לא ראיתי מישהו ערני וחד כמו ביבי. ושרה לגמרי הפוכה ממנו", מספר מעצב השיער והסטייליסט ז'אן כהן, שהיה מופקד על שערם של בני הזוג עד שנת 2017, אז דווח שדרכי שני הצדדים נפרדו. "אצלה הדברים תמיד משתבשים. תמיד היא לא מספיקה.
"אני זוכר שבתקופת אובמה, אני מכין את שרה לנסיעה לוושינגטון. עם ביבי כבר סיימתי עם איפור, שיער והוא בחוץ, קורא את הנאום לקונגרס. עכשיו, יש לו את האישיוז שלו עם שיער. הוא יודע מה הוא רוצה. ובמדויק. זה סטייל מאוד אמריקאי. גם בלבוש שלו. גם באבקת שיער וגם הסילבר, שטיפת שיער שאם משאירים אותה יותר מכמה דקות זה הופך לסגול. כמו שאמרתי: הוא יודע מה הוא רוצה אבל הוא תמיד מוכן בזמן.
"עכשיו, בשבע ו־20 המטוס ממריא לארה"ב. ובשבע ועשרה שרה עוד באיפור־שיער. ואני זוכר שביבי נכנס והוא בהלם. ה-ל-ם. אומר לה 'תקשיבי, אני משאיר אותך פה, זה לא מעניין אותי. ואני נוסע". כי בגלל איפור־שיער היא כל הזמן מאחרת.
"והיא לא אומרת כלום. אני אומר לו, 'איך אתה משאיר אותה פה? אתה לא יכול לנסוע לבד ולהשאיר את האישה שלך פה. גם תכבד אותה, זו אישה, זה לוקח זמן. תן לה כמה דקות'. והיא עם הפרצופים מחייכת, עושה לי לב עם יד. הוא אמר 'תקשיב לי טוב, יש עוד שמונה דקות ואם אני חוזר והיא לא מוכנה, אני אדאג שמישהו יוריד אותך, (צוחק). הומור כזה. איום סרק, אבל אל תתעסקו איתי. כשביבי כועס, הוא כועס".
שיחת הטלפון הראשונה שקיבל חיים ביבס עם פטירתו של אביו בספטמבר 2018, הייתה מבנימין נתניהו: "יצאנו מהחדר של אבא ז"ל בבית החולים עפולה, קראנו איתו קריאת שמע אחרונה ונפרדנו ממנו, עוד לא הודענו לאף אחד", הוא נזכר. "אמא לידי, עוד לא מעכלים את הפרידה, ופתאום מתקשרים אליי שנתניהו רוצה לדבר איתי. אני הולך איתו משנת 99' כשעוד הייתי פעיל ליכוד במודיעין, הייתי ראש המטה שלו שלוש פעמים, ועבדתי איתו הכי קרוב שאפשר, אבל אפילו אותי הוא הצליח להפתיע בחום, ברגישות, באכפתיות שנבעה ממנו. הוא שוחח איתי 25 דקות, רצה לדעת הכל על אבא, מתי עלה ממרוקו, איפה עבד, איזה איש היה. ככה באמצע היום, שיחה ארוכה ונוגעת ללב עם אדם שבאמת מנסה לנחם ולהכיל את האבל. "הוא איש אחר ממה שהתקשורת מציירת, הוא תערובת של רגישות וחדות. ב־2014, חודשיים אחרי שנבחרתי לתפקיד יו"ר השלטון המקומי, הוא הגיע אלינו להרמת כוסית, ולפני הנאומים הופיעה להקת 'שלווה'. זה היה הרבה לפני שהגיעו לפריים־טיים וכמעט לאירוויזיון, הם עוד לא היו מוכרים, והוא היה הראשון לזהות. כשהם סיימו להופיע, במקום לעלות לנאום, הוא התעקש לגשת אליהם, לדבר איתם, ואני לא שוכח את הלחלוחית שהייתה לו בעיניים".
איש הטלוויזיה הוותיק דן שילון מספר שכבר ב־1995, מעט לפני שהפך נתניהו לראש ממשלה בפעם הראשונה, הוא חווה מבוכה גדולה בהיתקלות איתו ועם רעייתו.
"זה היה לקראת שידור תוכנית חגיגית של 'המעגל' לרגל יום העצמאות ה־47. נתניהו היה אז יו"ר הליכוד וראש האופוזיציה, והרעיון היה להפגיש אותו עם שמעון פרס, שר החוץ בממשלת רבין, זה ליד זה, ועימם אמנים ואורחים נוספים. הערכתי שביבי יקפוץ בשמחה אל הבמה שמוצעת לו, ודווקא פרס עלול לסרב, כדי לא להכעיס את רבין. בפועל קרה ההפך. פרס הסכים מיד, וכשטילפנתי אל נתניהו, בלשכתו, הוא ביקש שאתקשר בערב לביתו.
"עשיתי כמצוותו, וכך התנהלה השיחה, בטלפון הקווי.
אני חוזר על הזמנתי לארח אותך לצד שמעון פרס בתוכנית חגיגית ליום העצמאות, עם אמנים ואורחים נוספים”.
“לא יכול.
למה?
שרה לא מרשה.
שרה לא מרשה?
כן, קח, דבר איתה.
“הוא העביר את הטלפון לרעייתו שרה, עימה לא דיברתי מעולם”.
ביבי לא יופיע בתוכנית.
למה?
כי עד היום לא התנצל פומבית על פרשת הקלטת ועל מה שאמר בה.
לא מבין.
אני לא יכולה להרשות שאתה או מישהו מהמשתתפים יזכיר את פרשת הקלטת. תוכל להתחייב שזה לא יקרה?
אני לא יכול להתחייב על כלום, אבל מדובר בתוכנית חגיגית, וסביר להניח שאיש לא ידבר על זה.
זה לא מספק אותי, הוא לא יופיע.
"בשלב זה אני שומע את ביבי לוחש לה: אבל שמעת, שרה'לה, זו תוכנית חגיגית”.
אני מעדיפה שנשוחח על כך פנים אל פנים.
"למחרת הזמינה אותי מזכירתו של נתניהו לסעודת ערב במסעדת יוקרה במלון שרתון בתל־אביב. התייצבתי בשעה היעודה. בני הזוג הגיעו באיחור של כשעה, לא התנצלו, התיישבו והזמינו ממיטב מעדני השף. לאחר הקינוחים, החל המיקוח. היא מובילה.
ואם הוא יופיע, מה תשאל אותו?
מצטער, אין אצלי שאלות מראש.
אז הוא לא יופיע.
"עכשיו הוא שוב לוחש לה, והפעם בנוכחותי: אבל שמעת, שרה'לה, זו תוכנית חגיגית”,
היכן תושיב אותו?
על יד שמעון פרס.
ומצידו השני?
את עפרה חזה.
עפרה חזה??? לא בא בחשבון,
אז יהורם גאון,
יהורם גאון בסדר. נשקול ותקבל תשובה.
"בני הזוג קמים, איש מהם לא מציע לשלם או להתחלק בחשבון המפלצתי על הסעודה שאני הוזמנתי אליה ומסתלקים. למחרת אישרה מזכירתו של נתניהו את השתתפותו בתוכנית.
"בערב התוכנית, בני הזוג הגיעו, שוב באיחור, והפעם עם ילדיהם. יד אחת של ביבי מחזיקה בידו של יאיר, כבן הארבע, ובזרועו השנייה הוא חובק את אבנר.
"'אנחנו זקוקים לבייביסיטר', מכריז ביבי. אין לנו שירותים כאלה, אני משיב, אבל אתם יכולים להתמקם בחדרי המרווח שבקומה השלישית ואחת התחקירניות תשגיח על הילדים בזמן התוכנית. הם מהנהנים ונכנסים עימי למעלית. החדר מצא חן בעיניו של יאיר הקטן והוא השתובב בו כבביתו.
"התוכנית עצמה הייתה אכן חגיגית ונוצצת. בשלב מסוים פניתי למצלמה ואמרתי: 'אני לא זמר ובטח לא יודע לשיר, אבל הערב, ערב יום העצמאות, בא לי לשיר איתך, עפרה חזה. "עפרה ואני עלינו על במת האמנים ופתחנו ב'אני ואתה נשנה את העולם'. אז נטלתי את ידה של עפרה, ובאופן ספונטני ירדתי עימה אל המעגל והגשנו את המיקרופונים לפרס ולנתניהו. שניהם קמו על רגליהם והצטרפו לשירה, עפרה עמדה ליד נתניהו ואני ליד פרס. נתניהו שר די בסדר, פרס זייף בלי הכרה.
"לאחר התוכנית ערכנו קוקטייל למשתתפים בחצר האולפנים. רק לאחר שעה ארוכה הגיחו מהמעלית בני הזוג וטפיהם.
תודה שבאתם, אני נפרד מהם, היה נהדר.
נהדר? צעקה שרה נתניהו לאוזני האמנים והאורחים שמסביב, אתה לא מתבייש? אחרי הפרובוקציה, שתיכננת ועשית הערב?
על מה את מדברת? שאלתי בהלם.
עפרה החזיקה בכתפו של ביבי, בושה וחרפה, ואתה תיכננת את כל זה.
מבחינתי זה היה גשר אחד רחוק מדי. שלום, אמרתי והסתובבתי אל שמעון פרס ואל האורחים ההמומים.
"תמיד כשהייתה איזו ארוחה חשובה עם שועי עולם הוא היה נכנס למטבח שעה לפני הארוחה, אומר שלום לכולם ואז מבקש בשקט 'שגב, אולי אתה מכין איזה משהו בקטנה'. ואני, אני כמו סבתא מרוקאית, חשוב לי שיבואו לארוחות שלי רעבים, שיאכלו את הכל, שייהנו. אבל הוא לא היה מתאפק ומבקש סנדוויץ'. איזה? לא משנה".
גם כיום שגב משה לא קורא לנתניהו בשמו. "ראש הממשלה אוכל הכל, העיקר שזה יהיה עם פחמימה ומהיר. תמיד באוויר היה את העניין של הדיאטה ואולי אני אוכל היום משהו קל, איזה דג, איזה סלט. אבל בסוף זה היה נגמר במשהו שנראה כמו כריך של בית ספר. והסנדוויץ' הזה היה מה שהחזיק אותו עד לארוחות הרשמיות האלו, ששם הוא בכלל היה מסתלבט עליי.'בוא שגב', הוא היה קורא לי, 'תגיד לנו מה עושים ואיך בכלל אוכלים את הדבר הזה'.
יוסי דגן מעיד על עצמו כאיש עם הרבה שעות נתניהו. "באחת הפעמים, לאחר שעלינו לשא־נור עם משפחות המגורשים ושהינו שם כמה ימים כדי להעלות את הדרישה לחזור ליישוב, ביקשתי ממנו שייפגש איתן. הוא הסכים. לשיחה הוקצבה חצי שעה. למרות זאת השיחה נמשכה שעה ורבע, על אף שהעוזרים שלו נכנסו כמה פעמים וביקשו לסיים את הפגישה.
"השיחות הטובות ביותר שלנו", נזכר דגן, "היו אל תוך הלילה, אז הוא היה במיטבו, בשעות שתיים ושלוש לפנות בוקר, הוא היה מצטט בפניי דברים של היסטוריונים, דברים שאמר אביו בנציון, ומוכיח לי את טענותיו. גם אני עניתי לו במבואות היסטוריות. ככה השיחות בינינו היו מתארכות ומרתקות מאוד".
האווירה הרעה בין בנימין נתניהו לגדעון סער כבר הפכה לנחלת הכלל לפני לא מעט שנים, עד שקשה לזכור שפעם הם דווקא הסתדרו לא רע. בראיון שנערך עימו בתחילת השנה במוסף זה שיתף סער בביקור האחרון שלו בבלפור כמה חודשים לפני שפרש מהליכוד והקים את תקווה חדשה: "הייתי שם בפעם האחרונה ב־16 במאי 2020, בסבב חלוקת תיקים. קראו לי ושמתי את הערדליים האלה, אבל זה לא מה שחשוב. לא הייתי חריג. שבוע קודם הוצע לי להיות השגריר בוושינגטון וסירבתי לזה באופן מיידי.
"בבלפור מר נתניהו אמר לי, 'אתה בחרת להתמודד מולי. זכותך. אני מרכיב עכשיו את הממשלה. זכותי לא למנות אותך'. אמרתי לו, 'זה נכון, אבל בכל זאת קראת לי. בטח יש איזו סיבה שקראת לי'. כי אני לא זכרתי שביקשתי משהו. היו אחרים שעשו קמפיין וזעקו בתקשורת: 'נבחרנו למקום כזה וכזה ולכן אנחנו חייבים להיות בממשלה'. אני בשום דרך לא עשיתי את זה. התקיימה שיחה ארוכה, למעלה משעה. כל אחד אמר את שלו, הייתי אומר במידה רבה יותר של כנות משיחות פוליטיות קונבנציונליות. אבל אני לא באתי לפגישה הזאת עם איזו ציפייה מיוחדת. הערכתי שההצעה להיות שגריר היא ההצעה האחרונה שאקבל, וזה בדיוק מה שהיה".
"ב־1995, אחרי שנתניהו נכנס לראשונה למשרד ראש הממשלה, שימשתי כמתאם שלו לנושא השבויים והנעדרים", מתאר ראש השב"כ והשר לשעבר יעקב פרי. "באותה תקופה הייתי גם מנכ"ל חברת התקשורת סלקום והוזמנתי להרצאה באוניברסיטת חיפה, שבמהלכה כנראה קצת ביקרתי את מדיניות הממשלה בתחום התקשורת.
“זמן לא רב אחר כך קיבלתי ממנו שיחת טלפון, שבה הוא אמר לי שזה לא יאה שמי שעובד עבור הממשלה, ימתח ביקורת על פעילותה. אני הבנתי שזו נזיפה חמורה שבעקבותיה אני אמור להסיק מסקנות. כתבתי מכתב התפטרות, וכעבור כמה ימים שמתי אותו בכיס והגעתי איתו לישיבה השבועית עם ראש הממשלה, מתוך כוונה להניח אותו על השולחן. נתניהו כנראה הבין את זה ואמר לי, 'אל תכניס את היד לכיס'. אחרי זה הוא נתן לי הרצאה של חצי שעה על שוק התקשורת בעולם, שהייתה מלומדת ובקיאה. מאוד התפעלתי מהשליטה שלו בחומר. נתניהו הוא איש ספר, וכשהוא קורא מאמר הוא מבין אותו לעומק, זה היה בהחלט מרשים. בסיום הפגישה הוא אמר לי, 'להבא תשתדל להיות יותר ממלכתי', ואני חייב לומר שבעיניי הוא צדק. לקחתי את ההערה שלו לתשומת ליבי".
