כמעט 15 שנה עברו מאסון כפר גלעדי, ואלו ששרדו אותו חיים את המראות והקולות כאילו קרה אתמול. "הייתה אש בכל מקום, זעקות, דם, פשוט שדה קטל מטורף ממש", מספר יואש מור (50), שבעת האסון היה רס"פ פלוגת הצנחנים שנפגעה מטיל קטיושה בעת ששהתה בשטח כינוס, סמוך לבית העלמין בקיבוץ כפר גלעדי בגליל העליון. הוא עצמו נפצע בראשו וברגליו מרסיסים רבים, ועדיין מטופל נפשית בגלל האירוע שבו איבד רבים מחבריו.
השבוע חזר מור, מלווה בבנו יואב בן ה־16 שמסייע לו, למקום שבו קיבלו חייו תפנית שממנה הוא מתקשה להתאושש. למפגש הכואב הזה הגיע גם אייבי עמר, מ"פ כוח המילואים שספג 12 אבדות ביום הנורא ההוא, ונציגי משפחות השכול.
זה קרה ב־6 באוגוסט 2006, כחודש אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה. בשעות הבוקר התייצבו באזור כפר גלעדי חיילי מילואים מגדוד 9255 של הצנחנים על מנת להיערך לפעילות מבצעית, לאחר שקיבלו צו 8. מקום הכינוס נקבע לשטח פתוח, צמוד לבית העלמין, 200 מטר מהכניסה לקיבוץ כפר גלעדי. חיילי המילואים הגיעו למקום עם משאיות עמוסות באספקה, ציוד ותחמושת. באזור הכינוס ערמו החיילים מזרנים, מיטות וציוד אישי. הם נערכו במקום כדי להיות זמינים במיידי לפקודה להיכנס לשטח לבנון, לחבור לשאר חיילי הגדוד שכבר פעלו בגזרות השונות.
בסביבות השעה 12:20 בצהריים נורה מטח רקטות מדרום לבנון. אחת מהן נחתה במתחם הכינוס של החיילים ופגעה בהם פגיעה ישירה. גם בדקות שלאחר מכן, במהלך פינוי הפצועים, נחתו רקטות בסביבה הקרובה וגרמו לשריפה ביער שבאזור. הרקטה הקטלנית גבתה את חייהם של 12 חיילי מילואים. 15 נפצעו. גדוד 9255 המשיך ללחום בלבנון ושלושה ימים אחרי האסון איבד לוחם נוסף, רס"ל איגור קוואליק ז"ל, שנפל בקרב עם חיזבאללה בתוך לבנון.
"12 קצינים ומפקדים נהרגו כאן, החברים הכי טובים שלנו, ברגע אחד", מספר יואש מור בכאב. "אני הייתי בתוך בית העלמין, במרחק של מטרים ספורים ממקום הנפילה. פיצלנו את הכוח כדי לא לשהות כולם ביחד בשטחי כינוס. ואז נשמע בום אדיר, שריקה חזקה, טיל קטיושה נחת בסמוך אלינו, טיל אחד שגרם להרס עצום, פגע במרכז הכוח.
"הנה", הוא אומר ומצביע על בור שנפער באדמה, "פה אתה רואה את הבור הגדול שביקשנו שלא יכסו אותו. אני נפצעתי מרסיסים בראש וברגליים ואני עדיין עובר טיפולים בעקבות הטראומות הנפשיות שיש לי ממה שעברתי כאן. כולם זוכרים את מראות האש, את המשפחות שמנסות לאתר את יקיריהן, ותמונה של דם ונעל צבאית אדומה - הנעליים שלי שנשארו על גדר האבנים בבית העלמין ותועדו מיותמות. את המראות האלה לא אשכח לעולם. אתה תחזיר לי את הנעליים שלי בכלל אי־פעם?" הוא פונה לאייבי עמר, "כמה זמן אתה מתכוון לשמור אותן?"
בעת הפגיעה עמר יצא משטח הכינוס לתדרוך וכדי להביא לחייליו מזון ממטולה, מרחק כמה דקות נסיעה. "תבין", אומר לו יואש, "אני עדיין פגוע נפשית. קשה לי. אני זוכר שהייתי בתוך בית העלמין, ברגע אחד נשמע בום אדיר, ואז את ההרס הרב, אש בעצים, חיילים זועקים, חלק נהרגו במקום ולא ניתן היה לעשות כלום, זה ממש מרגיש לי כמו סרט אילם, לראות את החברים שלך שרק לפני כמה דקות צחקת איתם - וזהו, אין יותר חברים. היה חשוב להתעשת ולתפקד, להביא כוחות שיסייעו שיפנו את החברים שלי ומהר מכאן לצד זיהוי הגופות של חבריי, הזעקות, הסבל של חבריי, המראות של הגופות. הכל אצלי כמו סרט אילם לעד".
תחושה לא טובה
בחום הכבד ששרר השבוע, ליד עץ האלה הגדול בשער הכניסה לבית העלמין של קיבוץ כפר גלעדי, מצאנו קבוצת מטיילים שהגיעה לאזור הגבול ונעצרה ליד אתר האסון שבו נהרגו חיילי גדוד 9255. מדריך הקבוצה, חבוש בכובע גדול רחב שוליים, מספר על האסון למטיילים שכורעים ברך ומתבוננים בתמונות החללים שמונצחות במקום שבו נפלו.
ציונה יעיש היא אימו של רס"ל רועי יעיש ז"ל שנהרג באסון. בן 27 היה בנופלו. גם היא הצטרפה למפגש הכואב. "רגע, אני רוצה שתסביר לי", היא פונה ליואש, "אני צריכה שתספר לי היכן רועי שכב, תראה לי את הנקודה שבה זה קרה בבקשה". יואש מראה לאם השכולה את המקום המדויק, ועיניה מתמלאות בדמעות. אייבי, כמו מ"פ אמיתי, ממהר לסייע ומחבק אותה.
יעיש מדליקה נרות זיכרון, נעה בין תמונות החללים שנפלו בקרב בדרכם לכניסה ללבנון, שבעצם הייתה אמורה להתרחש ביום המחרת. "חלק גדול של הגדוד כבר נכנס ללבנון ביממה שלפני כן. הם היו אמורים להיכנס יום אחרי האסון", היא מספרת. "השיחה האחרונה שלי עם רועי הייתה במוצאי שבת בשעה אחת. הוא ידע שאני מאוד דואגת לו והתקשר לומר לי שהכל בסדר. זו הייתה בעצם השיחה האחרונה שלנו. שמעתי ברקע בומים חזקים, ורועי הסביר לי שזו סוללת תותחים שיורה כאן בסמוך. הוא אמר לי: 'אמא, אל תדאגי בבקשה, יש לי ספר תהילים איתי, הכל יהיה בסדר'. ביקשתי ממנו שינשק את קמע מכבי שיש לו על הצוואר, קמע של אמונה. הוא הסביר לי שאלוהים, ספר התהילים והקמע ישמרו עליו. וזהו. בני לא חזר יותר. הוא נהרג כאן. חיי בעצם נעצרו עם כאב גדול לנצח".
אייבי המ"פ פונה אליה: "הרגשת משהו?"
ציונה: "האמת, הייתה לי תחושה לא טובה. משהו ביום הזה שבו רועי נהרג הרגיש לי לא טוב, היה לי פעוטון אצלי בבית בהרצליה, הרדיו וגם הטלוויזיה כל הזמן היו פתוחים. החלו דיווחים על אסון כבד בצפון, אחר כך אמרו חיילי מילואים. לאט־לאט הבנתי שמשהו נוראי קרה. ניסיתי לתפוס את רועי. כלום. הוא לא ענה. ביקשתי מהורי הילדים שיגיעו לקחת אותם. לא יכולתי לתפקד. אמא מרגישה. נקודה. וזו הייתה התחושה שלי.
"ואז, כשראיתי בשידור החי איש מילואים ממרר בבכי, הבנתי שקרה אסון, אסון גדול מאוד. והבן שלי והחברים שלו לא עונים לי בכלל", ממררת ציונה בבכי ליד תמונת בנה. "אני זוכרת שבשעות הלילה המאוחרות, אחרי שאיש לא הצליח להשיג לי את רועי, שהבטיח לי שהוא יחזור ושאלוהים שומר עליו עם ספר התהילים והקמע, וקצין העיר לא שב אליי, ביקשתי שיניחו לי. התחלתי לנקות את הבית בסוג של טירוף והתפללתי שרועי יתקשר כבר. ואז, קצת לפני השעה 22:00, שמעתי צעדים במדרגות, צילצלו באינטרקום ואמרו לי שזה חברים של הבן.
"פתחתי וראיתי ארבעה קצינים עולים במדרגות. ניסיתי לסגור את הדלת, ואחד הקצינים שם את הרגל במפתן הדלת ואמר לי משפט שלא אשכח עד יום מותי: 'מצטער, רועי נהרג'. את הצרחה שלי שמעו כל תושבי השכונה. כאן החיים שלי השתנו. נעצרו. אני ממשיכה בכלל לומר שיש לי ארבעה ילדים. זה 15 שנים של כאב, של סבל, של המון געגועים. רועי עבד באמדוקס, הוא כתב והלחין שירים. יש המון געגועים ושום דבר כבר לא אותו הדבר", היא מציגה ספר שהוציאה לזכר בנה.
הנורא מכל קרה
מ"פ הכוח, אייבי עמר, מאזין ונושך שפתיים. אחר כך הוא מספר בכאב: "סא"ל נמרוד רגב, מג"ד הגדוד שלנו, כבר לחם עם חיילי הגדוד שלנו בעומק לבנון. החבר'ה שלנו שנשארו מאחור היו אמורים להיכנס לשטחי לבנון יממה אחרי האסון. אנחנו מאחלים לחבר'ה שלנו בלבנון בהצלחה, מבינים שביום שני אנחנו מצטרפים אליהם.
"בבוקר האסון אני מתעורר במחצבות של קיבוץ כפר גלעדי. הייתה סוג של תחושת הקלה, עסקנו במשימת המפקדה. אני זוכר שפגשתי את מוטי צדוק ושוחחנו על כך שהמקום שלנו לא מתאים להמשך ההתארגנות לקראת הכניסה ללבנון ויש צורך באיתור מקום חלופי. נקראתי למפקדת החטיבה במטולה לטובת קבוצת פקודות, הייתה לי תקווה לשמוע שם מה קורה עם החבר'ה שלנו שכבר לחמו בתוך לבנון. אני זוכר שהישיבה במטולה נדחתה בחצי שעה, הספקנו לשתות קפה. קיבלנו עדכון באשר לשיירות האספקה כדי שנוכל להעביר ציוד לחבר'ה שלנו בתוך לבנון. קיבלתי טלפון מיוסי, אחד הקצינים בפלוגה, שעידכן אותי שחייבים לנוע מהמחצבות, שאי אפשר לתפקד כמו שצריך בתוך ה'פודרה' ועם סוללת התותחנים מעל הראשים שיורה בכל כמה דקות פגזים. אמרתי לו שאני סומך על שיקול דעתו בהחלטה לעבור מקום.
"צילצלתי ליוסי בסביבות 12 ולא הייתה תשובה, אספתי איש מילואים ממטולה כטרמפ ואז התברר לי שהוא בכלל איש של הרבנות שביקש שאוריד אותו בצומת כפר גלעדי. ראיתי מסוק בשמיים, לא הבנו עדיין מה קורה. הכביש התעקל ואני פונה במהירות לבית העלמין וקולט את מוטי צדוק מרחוק. בבת־אחת מכה בי פה ההכרה שמדובר בחיילים שלי. אני בולם את הרכב, רץ לעברו של מוטי, מחבק אותו, והוא ממרר בבכי וזועק: 'אייבי, הלכו החברים'".
"ומה אתה עושה?" שואלת אותו ציונה. "אני מבין שהנורא מכל קרה, שהחיילים שלי נהרגו", עונה אייבי. "תוך שניות מתעשתים – נעמדתי בין האלונקות שנפרסו ממש פה", הוא מצביע על הרצפה, "ואני שואל למה, למה?"
בכל הזמן הזה, מספרים יואש ואייבי, מטחי האש מלבנון נמשכו. "נכנסנו לאולם הספורט בקיבוץ, שם בוצע הליך הזיהוי המורכב", מספר אייבי. "הייתי חייב כמובן גם לעדכן את המג"ד שנמצא בעומק השטח בלבנון, ולצד הידיעה הקשה היה חייב להמשיך להילחם שם. נכנסתי לאולם הספורט לזהות את חבריי, החיילים שלי. ראיתי שורת אלונקות מונחות על עגלות בגובה מטר עם שמיכות צבאיות. איש הרבנות הוביל אותי פנימה, הלב פעם בעוצמה. אני מביט בפנים היפים והדוממים ונזכר במה שהיה רק אתמול, ברגעים המשותפים שהיו לנו, ואומר לאיש הרבנות את שמו של החלל. אני מזהה את החברים שלי שנהרגו. רק בבוקר כמה שעות לפני עוד דיברתי איתם", הוא מספר בקול חנוק. "איך כמה שעות עוד לפני כן שוחחתי איתם ועכשיו הם נהרגו. איך לא הצלחתי לשמור עליהם".
לבחור בדרך החיים
ליבי אלקריף, אלמנתו של רס"ן אליהו אלקריף ז"ל, שנהרג גם הוא באסון, ממששת במשך דקות ארוכות את תמונת אהובה המת ומזיזה את הענפים שמסתירים אותה. "יש לי שני ילדים חיילים היום. דורון, בן 21, משרת בחיל הים, ושי, בת 20, מדריכת חי"ר. הם היו ממש קטנים כשהאסון הגדול הזה נחת עלינו. חלפו כבר 15 שנה והכאב יישאר תמיד".
היא זוכרת היטב את הפגישה האחרונה שלהם, בשבת שלפני האסון. "בשבת הוא הספיק להגיע למושב גרנות בגליל, שם גרנו, לביקור חטוף. זו הייתה בעצם הפעם האחרונה שראינו אותו, עם חיוך גדול, הרבה כבוד וגאווה בלחימה שהם מבצעים. ביום ראשון, רבע שעה לפני שהאסון קרה, הוא עוד הספיק לדבר איתי. התפקיד שלו היה קצין החימוש של הגדוד. הוא אמר לי שיצלצל מאוחר יותר, שהוא מכניס את הטלפונים לטעינה.
"לא חשבתי שמשהו רע יקרה לו, הוא הפגין הרבה ביטחון. כשקרה האסון אמא שלי אמרה לי: 'תראי, יש תמונה בטלוויזיה של נעל אדומה'. ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי לה שיש הרבה חיילים מחטיבת הצנחנים. אבל בתוך־תוכי הייתי מוטרדת ממש, כי היו הרבה טלפונים, וחלפו שעות מאז האירוע, ואלי לא יצר קשר. זה היה ממש מוזר. שיצלצל, שירגיע, שיאמר שהכל בסדר. בשעות הלילה המאוחרות הגיעו אלינו, הודיעו לי שהוא נהרג.
"אני זוכרת שדי מהר אמרתי לעצמי שחייבים להמשיך את החיים, חייבים להמשיך לגדל את הילדים בבטחה. זה מורכב מאוד, לצד השכול לגדל ילדים לבד, לפרנס לבדי, אין לי עם מי לשתף יותר את החוויות שלי, שיראה את הילדים שלנו גדלים. החלטתי שאני בוחרת בדרך החיים, עם הכאב הגדול והרבה מאוד זיכרונות".
איריס חלפון, אלמנתו של סגן שמוליק חלפון ז"ל, ששימש קצין האפסנאות של חיילי הגדוד, מספרת על בנה הקטן, שהיה בסך הכל בן 11 חודשים כשאביו נהרג. "שמוליק היה אבא למופת. הוא אהב מאוד את שירות המילואים. ביום ראשון בבוקר, כמה שעות לפני האסון, הספקתי לשוחח איתו. הוא ביקש שאדאג לצלצל לחברת אורנג', שיבדקו מדוע המכשיר שלו לא תקין, אמר לי שהוא בדרכו צפונה בלי יותר מדי פרטים. הבנתי מהדיווחים שמשהו רע קרה, וסביב אחר הצהריים כבר הגיעו אלינו עם הבשורה הקשה.
"מאז, זה 15 שנה של מלחמה יומיומית. אני מנציחה אותו בכל הזדמנות, מספרת על הבעל המדהים שהיה לצידי כל חיי, על גידול הילדים למופת. הוא חסר לי המון, בשיחות האישיות. אני מתגעגעת, הלב נשאר שבור לעד עם המון חוסרים וגעגועים גדולים. אני מבקרת אותו בבית העלמין שבחולון עם לב שבור והמון געגועים".
החום הכבד לא מרפה, אבל ציונה ואייבי עוברים ליד תמונות החללים, מדליקים את נרות הזיכרון, מוודאים שכל תמונה נקייה וברורה, מזיזים ענפים שבורים. בעוד שבועיים הם יעלו כמדי שנה לטקס הזיכרון כאן בבית העלמין, לזכר יקיריהם שנספו באסון הכבד בכפר גלעדי. •
