משחק ביתי // מייקל לואיס - תרגום: יורם נסלבסקי בבל - 160 עמ'
מייקל לואיס הוא אחד מסופרי העיון המצליחים ביותר כיום, וכמה מספריו אף הפכו לשוברי קופות הוליוודיים ('מאניבול', 'מכונת הכסף'). על ספרו הלפני אחרון, שלא תורגם (The Fifth Risk, 2018), נאמר שחזה במידה רבה את המשבר שעברה ארה"ב בשל הקורונה, משום שהפנה זרקור מצמית לקריסתו של השירות הציבורי במדינה בעידן טראמפ. בני הזוג אובמה אף רכשו את הזכויות עבור סדרה לנטפליקס. ככלל, לואיס הוא כותב שנון, ידען וסקרן עם תשוקה גדולה למושאי כתיבתו, אכזרי לפרקים ורך כשצריך. והוא גם, כמאמר המילניאלז, בֶּן; בעיקר במובן זה שנקודת המבט שלו גברית, והנושאים שהוא חוזר אליהם שוב ושוב, בעיקר וול־סטריט וספורט תחרותי, הם גבריים מאוד (ואמריקאיים מאוד).
הידיעה על יציאת תרגום חדש לספר פרי עטו, שכותרת המשנה שלו היא 'מדריך מאולתר לאבהות', עוררה אצלי אפוא ציפיות גבוהות, מה עוד שכ"אב צעיר" אני הנמען המובהק שלו. שורה תחתונה: על אף שהספר קולח ושנון — לפרקים אפילו קלטתי את עצמי צוחק בקול — הוא מאכזב.
'משחק ביתי', שיצא ב־2009, מחולק לשלושה חלקים: כל חלק מרפרף על השנה הראשונה שלאחר לידת כל אחד משלושת ילדיו של המחבר. לואיס כותב שמכיוון שאין תקן אחיד לגידול ילדים, הורים רבים חשים ורטיגו גמור בעת ניסיונם לפעול "נכון". כאן הוא נכנס לתמונה, ומנסה להמחיש באמצעות הספר את "הכלל העליון של האבהות: אם אינך מוטרד בגללה... אם אינך הופך לשבר כלי בגללה, אתה כנראה עושה משהו לא־נכון". הבאג הוא הפיצ'ר. ובאמת, הספר מציג מצבור מרשים של מבוכות ומפחי נפש.
אם זה נשמע כמו סיטקום, רק בפרינט — רוב הזמן זה אכן המצב. הבעיה המרכזית של 'משחק ביתי' היא, שלא זו בלבד שהמכונה המשוכללת של לואיס עובדת כאן רק על חצי קלאץ' — זהו ספר קצרצר, משקל נוצה תרתי־משמע — אלא שהיא מוכפפת לתפיסת הורות שאבד עליה הכלח. בטח בקרב קהל קוראיו, רובו ככולו ליברלי ומעודכן.
הייתי מכנה את תפיסת ההורות הזאת "מודל רמזור", בעקבות הסדרה של אדיר מילר. במסגרתו, האֵם היא לביאה חסרת פשרות שמתקתקת את כל משימות הבית וההורות, ואילו האב הוא מעין עובר־אורח יוצמח שנקלע לסיטואציה. כמובן, התיאור הזה מכיל גרעין זעיר של אמת אוניברסלית, ויש מקום לכל הפחות לשאול מדוע, גם בזמנינו הפרוגרסיביים (במירכאות או לא), יש לאמהות מאגרים גדולים יותר ממה שעינת נתן, גורו ההורוּת, מכנה "המשאב ההורי". כך למשל גם בהורויות הכי שוויוניות, האמהות הן כמעט תמיד אלה שנושאות במרבית הנטל הקוגניטיבי: הן זוכרות את הפעילויות הקרֵבות והמינהלות שהן מחייבות, תורים לאילו רופאים יש לקבוע ומתי, ועוד. והדינמיקה הזאת, קצת בדומה לטענותיו של לואיס, אכן כרוכה בתחושת אשמה מצד האבות.
אולם צריך לקרוא את לואיס מבכה את רגעי ההמתנה שלו ללידת בתו השנייה דיקסי, בין השאר משום שלא היו במכונה האוטומטית ממתקים מספיק אטרקטיביים, כדי להבין עד כמה זה איננו סוג הדיון שמתנהל בספר. כשכמה עשרות עמודים אחר כך, לואיס מספר באופן אגבי לחלוטין שאשתו כמעט מתה בלידה ההיא, כבר עולה חשד שההתמקדות בו ובצרותיו איננה תולדה של תפיסה תרבותית אנכרוניסטית, כי אם של אישיות גבולית. אלא שנמצא לה הסבר הגיוני יותר בעובדה ש'משחק ביתי' לא נכתב כסיפור רציף אחד; הוא למעשה אסופה של טורים שפורסמה לאורך שנים בכתב העת 'סלייט', וכך קרה שנושא שלואיס אולי לא יכול היה עדיין לדבר עליו ב־2003, הפך למרכז המחשבה שלו ב־2008. זה טבעם האקלקטי של אוספים.
האפקט העיקרי של הספר של לואיס, מלבד כמה אבחנות יפות ורגעי צחוק, הוא ההבנה כמה השתנה בעשור החולף. בפשטות, אין שום סיכוי שספר כזה היה משוגר כיום מלב הסצנה הליברלית בארה"ב. אם לואיס, אחד מדובריה הבולטים, יכתוב מתישהו סיקוול, חזקה עליו שזה יהיה סיפור שונה לחלוטין, ולא רק מהסיבות שנדונו: לפני שבועות ספורים, בתו דיקסי, זו שכמעט הרגה את אמה בלידתה, מתה בתאונה עם משאית והיא בת 19 בלבד. לפתע המושג "שבר כלי" מקבל משמעות שונה לחלוטין. •
קראו פרק מהספר באתר ''עברית"