מי נתן את ההוראה

שלשום ביקר צוות חוקרים מטעם משרד הביטחון במשרדי חברת הסייבר NSO בהרצליה. השאלות נשאלו והתשובות ניתנו. אנחנו בסדר, אמרו, בתמצית, מנהלי החברה. אם יש בעיות, צריך לחפש אותן במקומות אחרים, מעלינו או מתחתינו, אצל הקליינטים שלנו או אצל יריביהם. הביקור התקיים במקביל לפגישה של גנץ עם שרת ההגנה הצרפתייה, פלורנס פארלי, בפריז. העיתוי לא היה מקרי. ממשלת ישראל מנסה לתמרן בנושא הזה בין ארבעה קליינטים מנוגדי אינטרסים: דיפלומטיה, הסברה, קשרים חשאיים, ביזנס. סיכויי ההצלחה לא גדולים. הצוות, שהורכב על פי מומחיותו בסייבר, לא יוכל לתת את כל התשובות. את ההחלטות יצטרך לקבל הדרג המדיני.

היצוא הביטחוני מתנהל בשני אפיקים: במכירות מממשלה לממשלה ובמכירות מחברות עסקיות לממשלות זרות. את רישיון המכירה נותן משרד הביטחון. יש מדינות שמנפיקות רישיונות במכה אחת. בישראל עושים את זה בשני שלבים: פעם אחת בשלב השיווק, פעם שנייה בשלב המכירה. זה מאפשר למשרד הביטחון להתחרט.

החברה המוכרת אמורה לקבל מהקונה התחייבות שישתמש בנשק – גם תוכנת ריגול היא נשק – לשתי מטרות בלבד: מניעת טרור ומניעת פשע. משרד הביטחון לא בודק אם הלקוח עמד בהתחייבות: אין לו מנגנון פיקוח כזה. הוא לא יודע מי יורה בעוזי באמזונס ובאילו נסיבות, והוא לא יודע איזה טלפון נייד נפרץ בפריז. אפילו את החוזה שנחתם עם המדינה הלקוחה הוא לא קורא. הפיקוח נעשה בדיעבד. משרד הביטחון יכול להתלות רישיון, לקחת רישיון או להוציא את החברה מרשימת החברות שמותר להן לייצא.

כל מקרה של ספק עולה לדרגים הבכירים במשרד הביטחון. מיאנמר (בורמה) היא דוגמה טובה: הצבא שלה ביקש לרכוש נשק בישראל. הנשק היה בלמ"ס – ללא סיווג ביטחוני. הרישיון לא ניתן בגלל הפעולות של צבא המדינה נגד הרוהינגיה, מיעוט מדוכא. הפרת זכויות האדם הוציאה שם רע לא רק למדינה אלא גם לכל מי שביקש למכור לה נשק.

ורק ירושלים אפס־שתיים: בניין הקונסוליה האמריקאית בבירה | צילום: עמית שאבי

NSO, חברת הסייבר ההתקפי מהרצליה, מוכרת ללקוחות שלה שירות. היא לא מוכרת כלי נשק, היא מוכרת את השימוש בו. פגסוס, התוכנה שפיתחה, מאפשרת למדינה הלקוחה לחדור למכשירים ניידים, אבל נמצאת בשליטת החברה. אם החברה משתכנעת שהלקוחה פעלה בניגוד לחוזה, היא יכולה להשבית את התוכנה.

מה עושים עכשיו

משרד הביטחון מאפשר לחברות למכור נשק, גם תוכנות סייבר התקפיות, למדינות שהמשטר שלהן מפוקפק ולמדינות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. סעודיה היא דוגמה מצוינת. גם מרוקו. על פי הגדרות המשרד, סעודיה איננה מדינת טרור. לכן מותר למכור לה נשק.

מה קורה כאשר מדינה מתייחסת אל כל מי שמבקר אותה – פוליטיקאי, איש רוח, אמן, עיתונאי – כאל טרוריסט? זאת לא שאלה בעלמא: מוחמד בן־סלמאן, השליט בפועל של סעודיה, ראה בג'מאל חאשוקג'י, העיתונאי שביקר אותו, טרוריסט. נשיא רוסיה פוטין מגדיר כל רוסי שמבקר את משטרו, טרוריסט או פושע מסוכן. כך נוהג כל משטר לא דמוקרטי כלפי מבקריו, וכמו שאנחנו יודעים מאמריקה של טראמפ, אולי גם מישראל – כך דיברו וכך צייצו גם בבית הלבן וגם בבלפור.

להרגיש בלי: ראיסי | צילום: אי-פי-איי

NSO לא יודעת לבדוק אם האיש שהלקוחה קוראת לו טרוריסט, עוסק באמת בטרור; האם הוא באמת פושע; משרד הביטחון לא יודע לבדוק מי האיש ומה עיסוקיו. לעיתים קרובות מדובר בהיתממות, בשקר מוסכם.

מעל השאלה הכבדה הזאת יש שאלה נוספת: האם גורמים ממשלתיים דחפו את NSO וחברות סייבר אחרות לזרועות סעודיה, מרוקו ומדינות אחרות. כך טענו שוב ושוב בכירים בחברות הסייבר: גורמים ממשלתיים דחפו אותנו, בנימוקים של טובת המדינה.

משרד הביטחון ערך בדיקה פנימית שמסקנתה: אנחנו לא במעגל הזה. לא דחפנו; לא ביקשנו. האם המל"ל או/ו המוסד שידלו את החברות להציע את שירותיהן לממשלות הללו? אינני יודע. נאמר לי שהמוסד הבהיר שלא היה שותף למעקבים. במילים אחרות, אם היו ציתותים לנשיא צרפת מקרון ולמנהיגים אחרים, האוזן של המוסד לא הייתה שם.

השאלה נוקבת: האם כדי לסלול את הדרך לליבם של ראשי מדינות, עודדו גורמים בממשלת ישראל מכירה של תוכנות התקפיות, על אף שיכלו לדעת מה יהיה השימוש בהן ומה הסיכונים? חוסיין מלך ירדן נהג לתת שעונים במתנה: ישראל נתנה תוכנות ריגול.

צוות החוקרים שמינה משרד הביטחון לא יוכל להשיב על השאלות האלה: הן מעל לדרג שלו. אבל הבירור חייב להתקיים. מורשת השנים האחרונות של ממשלת נתניהו מעניינת. היה בה שילוב יוצא דופן של שיתוק בכל מה שאמור לפעילות הגלויה, האזרחית, של הממשלה, ופעילות יתר בכל מה שנעשה בחשאי, מחוץ לתחום השיפוט של המשפטנים ושומרי הסף. כמו ששיקרו אותנו בפרשת מכירת האף־35 לאמירויות, יכלו לשקר אותנו גם בנושאים האלה. העיקר שאפשר לשווק לבוחרים אגדה על שלום תמורת שלום.

מה לעשות עכשיו? כאשר התרחשה פרשת פולארד, נקרא לארץ לאונרד גרמנט, מי שהיה יועצו המשפטי של הנשיא ניקסון. הממשלה ביקשה את עצתו. הוא אמר: או שתגידו לממשל האמריקאי שישראל מסרבת לשתף פעולה, או שתחזירו את כל המסמכים ותאמרו את כל האמת. רק אל תשקרו, כי יתפסו אתכם. השרים שאלו עורך דין ישראלי בכיר מה עצתו. הוא הציע פתרון הרבה יותר נוח: תנו להם חלק מהמסמכים. תמרחו. הם פעלו על פי עצתו, כמובן. האמריקאים גילו מיד את האמת, והנזק היה אדיר.

הלקח: במקרים מביכים כאלה מוטב לומר אמת, בשקיפות מלאה. אשר לחברה מהרצליה ולשאר החברות: היצוא הישראלי בתחום הסייבר ההתקפי הוא חלק קטן מתעשיית ההיי־טק. יש שמעריכים אותו בעשרה אחוזים, אולי פחות. לא ייגרם אסון אם ממשלת ישראל תטיל איסור על היצוא בענף הזה. ההפסד במסים יתקזז ברווח בשם טוב, בהסברה וביחסים עם מדינות מערביות.

פעמוני היובל

ביום ראשון תאשר הממשלה את טיוטת התקציב – ידיעה שגרתית בעבר הרחוק אבל בשורה גדולה במציאות הפוליטית שבה חיינו עד לאחרונה. בת 50 היא תהיה השבוע – 50 יום. ציון הדרך לא מצדיק צלצול בפעמוני יובל, אבל אפשר לומר, בכל הזהירות, שממשלת בנט מפתיעה לטובה. היא מתנהלת, מה שאי־אפשר היה לומר על קודמתה. השרים עובדים; המשרדים עובדים. תנו לנו ממשלה משעממת, התפללנו בין סבב בחירות לסבב בחירות. אין להוציא מכלל אפשרות שתפילתנו התקבלה.

הכותרות המרעישות על מלחמות קורונה בין השרים מלמדות בעיקר על הקושי להשתחרר מדפוסי ההתנהגות שהתרגלנו אליהם בשנות נתניהו. הוויכוח לגיטימי: הוא חוצה מפלגות, חוצה מומחים, חוצה דעת קהל. אף אחד מהשחקנים לא חף מפופוליזם, לא ליד שולחן הממשלה, לא בדיווחי התקשורת. לפעמים אין מנוס מלהזכיר את המובן מאליו: ראש הממשלה הוא בשר ודם, ראשון בין שווים. שר שחולק עליו עושה את העבודה שלו – הוא לא מורד במלכות, לא בוגד ולא גיבור. ממשלות נבחנות בביצועים שלהן, לא בחלל שהן ממלאות ברשת החברתית.

על דבר אחד מסכימים כולם: נגזר עלינו לחיות לצד המגפה. לא חכם להתעלם ממנה; לא חכם להפוך אותה לחזות הכל. אין מנוס ממשהו שהוא בין לבין. אין מדליות בסיפור הזה, אין תהילה, אבל גם אין הצדקה לפאניקה ולזעקות חמס. הבעיה היא שבלהט הוויכוח אנחנו שוכחים על מה הסכמנו, וחוזרים לחפש פתרונות סופיים.

הדמוקרטים לא שכחו

ביום חמישי הבא, 5 באוגוסט, יוכתר אברהים ראיסי לנשיא הרפובליקה האיסלאמית של איראן. מבחינת בנט זהו תאריך משמעותי. האיראנים הקפיאו את המשא ומתן על הסכם הגרעין עד להתחלת כהונתו של ראיסי. את הביקור הראשון שלו בבית הלבן בנט מתכוון לקיים במהלך אוגוסט, אחרי ההכתרה ולפני החתימה על ההסכם.

אם יהיה הסכם. בלשכת ראש הממשלה מתחזקת ההערכה שאיראן איבדה או עשויה לאבד את העניין שלה בחידוש ההסכם. במאי 2018 הוציא הנשיא טראמפ את ארצות־הברית מההסכם והטיל סנקציות כלכליות קשות על איראן. נתניהו לחץ. הוא שיכנע את הבית הלבן שהלחץ הכלכלי ימוטט את הרפובליקה האיסלאמית. זה לא קרה, כידוע. בשלוש השנים שעברו מאז, התקרבה איראן למרחק של חודשים ספורים מייצור פצצה. יש מי שמדבר על שבעה חודשים, יש מי שמדבר על שנה. גם אם תחתום על ההסכם, מרחק הזמן לא ישתנה.

המחיר הכלכלי ששילמה איראן היה כבד, האוכלוסייה סבלה קשות ועדיין סובלת, אבל האייתוללות שרדו. עכשיו, כשסין הגדולה מאחוריהם, כשכסף מקטאר מממן חלק מתקציבי משמרות המהפכה, כשהנשיא הנבחר מעוניין פחות מקודמו בשיקום הכלכלה, לא בוער לאיראנים לחתום. ראיסי, טראמפ ונתניהו מוצאים את עצמם בחזית אחת.

"תגדירו לי מהי מדינת סף", ביקש בנט במהלך ההכנות לפגישה שלו עם ביידן.

אם איראן תחתום בסופו של דבר על ההסכם, ישראל תרצה להבטיח לעצמה חופש פעולה; אם איראן לא תחתום, היא תחתור לגיבוש תוכנית פעולה משותפת עם הממשל האמריקאי. יש הרבה על מה לדבר: סוריה, לבנון, סעודיה, ירדן, מצרים, עיראק. ביידן מוציא את הכוחות האמריקאיים מזירות הלחימה במזרח התיכון. מה זה אומר מבחינת המדינות הסוניות (סעודיה כבר פתחה במגעים לשיקום היחסים שלה עם איראן); מה זה אומר מבחינת ישראל.

בנט ולפיד יצטרכו להחליט בקרוב את מי הם ממנים לשגריר בוושינגטון. למרות שבנט מתכוון להוביל את המגעים מלשכתו בירושלים, לשגריר יהיה מעמד משלו: שגריר חדש לממשלה חדשה. גדי איזנקוט הוא אחד השמות החמים. שם חם אחר הוא מייק הרצוג, תת־אלוף בדימוס ואחיו של הנשיא החדש.

מעבר לסוגיות המדיניות, הממשלה חייבת לשקם את היחסים שלה עם המפלגה הדמוקרטית. הממשלה הקודמת הימרה על טראמפ ועל המפלגה הרפובליקנית. הדמוקרטים לא שכחו – בעיקר לא האגף השמאלי, הפרוגרסיבי, שלהם. ביידן איננו הבעיה: הוא מבין את האילוצים הפוליטיים שממשלת הקצוות של בנט מתמודדת איתם. אין בו שמץ געגוע לנתניהו ולמה שייצג. הנושא הפלסטיני נמצא בתחתית סדר היום שלו.

אבל לאגף הפרוגרסיבי יש סדר יום משלו.

שאלת הקונסוליה האמריקאית בירושלים, למשל. ארצות־הברית לא הכירה, פורמלית, בירושלים כבירת ישראל. זה איפשר לה להחזיק בירושלים קונסוליה, שתפקידה היה לעבוד מול הרשות הפלסטינית. הקונסוליה ישבה ברחוב אגרון, במערב ירושלים, לא הייתה כפופה לשגריר בתל־אביב ודיווחה ישירות לוושינגטון. בתקופת טראמפ צומצמו המגעים בין האמריקאים לרשות ורוכזו על ידי הסי־איי־אי. ואז טראמפ, באחד המהלכים החיוביים שלו, העביר את השגרירות מתל־אביב לירושלים.

ממשל ביידן השלים עם ההעברה. למרות זאת, הוא פעל לחידוש עבודת הקונסוליה. לכאורה, שתי שגרירויות אמריקאיות נועדו לפעול במקביל בעיר אחת. בנט לא יכול היה להשלים עם הסידור הזה: הוא היה חושף אותו לביקורת מימין. בינתיים עניין הקונסוליה תקוע, ותקועים גם היחסים של האמריקאים עם אבו־מאזן.

חידת בנט

הסקרנות כלפי בנט גדולה, גם בישראל, גם בבירות העולם. מאילו חומרים עשוי האיש הזה, ראש הממשלה הראשון שמתחיל את כהונתו ללא קהל תומכים וללא מפלגה של ממש: האם הוא ימני שמבקש להתמרכז, או מרכזי שאיפסן את ימניותו, האם הוא נתניהו בכיפת מיקרו סרוגה – "ביבון'' כמו שכינו אותו בעבר – או שהוא אנטיתזה לכל מה שנקשר לעידן נתניהו.

בכיר בשירות המדינה, שבתוקף תפקידו מרבה להשתתף בדיונים עם ראש הממשלה, אמר לי השבוע שבנט הפתיע אותו. "הוא קשוב, פתוח, מנומק, רציני, פרגמטי", אמר לי. אדם אחר שבילה עם בנט לא מעט, גם זה בתוקף תפקידו, התאכזב: "עמוק בפנים הוא ביבי", אמר. "בסוף הכל אצלו שיווק".

ושלישי אמר לי שבנט הוא מסוג האנשים שגדלים עם התפקיד. הבעיה היא שאין לו הרבה זמן: בעוד שנתיים וחצי הוא אמור לפנות את כיסאו ללפיד ולעבור למשרד הפנים או למשרד המשפטים. זה במקרה הטוב; במקרה הרע הוא עלול להפסיד את כיסאו קודם.

הוא החליט להתייחס אל בעיות החוץ והביטחון כאל קודש הקודשים: בנושאים האלה אין פוליטיקה. את לשכתו מילא באנשי מקצוע: צעירים יחסית, מצטיינים בתחומם ולא שייכים לשום חוג פוליטי. זה יכול לעבוד יפה כשמדובר באיראן, בסוריה, בלבנון, בירדן. המהלך המוצלח ביותר שלו עד היום היה שיקום היחסים עם ירדן: נתן מים, קיבל פיוס ומחמאות פומביות מפי המלך. זה יכול לעבוד אפילו מול ממשל ביידן.

אבל הפלסטינים הם סיפור אחר. לשכת ראש הממשלה מוצפת בבקשות של שרים מהשמאל להיפגש עם אבו־מאזן. מערכת הביטחון, וגנץ בראשה, מבקשת לחזק את הרשות. הימין בממשלה לוחץ לכיוון הפוך: לא פגישות, לא משא ומתן, המשך הסיפוח הזוחל. כל החלטה בנושאים האלה משליכה על השקפת העולם של בנט; כל החלטה מקרינה על העתיד הפוליטי שלו. האם ינסה לבנות לעצמו קהל בוחרים בימין הרך, במרחב שבין לפיד וגנץ לליכוד, או שיפנה לימין המובהק, למצביעי הליכוד וסמוטריץ'? איילת שקד מושכת ימינה. ראשות הממשלה מושכת אותו שמאלה.

מעל הכל, הוא חייב להצליח, ומהר.

רגל פה, רגל שם

ביום שלישי הקרוב תודיע חברת גוגל שהיא מתחילה בעבודות לסלילת כבל תקשורת שיחבר את ישראל לאירופה. הכוונה היא להפוך את ישראל לתחנה במערכת תקשורת סובבת עולם: יש היום כבל שמונח בקרקעית תעלת סואץ; גוגל מתכוונת לעקוף אותו בכבל שיחצה את ישראל, מים סוף עד לים התיכון.

גוגל היא אחת משתי הזוכות במכרז לאחסון כל המידע האזרחי שנאגר בממשלה, כולל תיקים רפואיים ותיקי רשות המסים. הזוכה השנייה היא אמזון. גם במקרה הזה מדובר במגה־פרויקט: ישראל אמורה לשלם תמורת השירות. החוזה הוא ל־24 שנים. התשלום המצטבר יגיע לעשרות או למאות מיליארדי דולרים. שתי החברות המתחרות, אורקל ומיקרוסופט הגישו ערעור. מנכ"לית אורקל, צפרא כץ, בת ליורדים מישראל, נפגשה בנושא הזה עם בנט, לפיד וליברמן.

שתיים מהטענות שלה ראויות לדיון: האחת, בשלוש השנים הקרובות, עד לבניית חוות שרתים בישראל, המידע יאוחסן בגרמניה. ישראל לא תוכל למנוע דליפה של המידע כתוצאה מתביעות משפטיות. השנייה, עובדי גוגל דרשו בזמן מבצע שומר החומות להפסיק את פעילות החברה בישראל. מה תעשה ישראל במבצע הבא.

הטענה משקפת את מעמדה הכפול של ישראל: ברגל אחת אנחנו בלב העולם הגלובלי; ברגל שנייה אנחנו תקועים בעזה. אלה חיינו.