באחת הסצינות המבריקות ב"הברך" הכה מדובר של נדב לפיד - ויש הרבה כאלה - מקבל גיבור הסרט, במאי תל-אביבי סנוב ושמאלני מוצהר בשם י' (אבשלום פולק), טרמפ ממושבניק מסביר פנים בערבה (יורם הוניג). הסרט עוקב אחרי יממה וחצי בחייו של הבמאי, בעל לא מעט קווים מקבילים ללפיד עצמו כמובן, כיוצר שמוערך יותר באירופה מאשר בישראל, בעת שהוא מבקר במושב המבודד כדי להציג את סרטו. כמו כמעט כל הסצינות עד לנקודה הזו, הבמאי נוקט בגישה שנעה בין זלזול והתנשאות עמוקה כלפי כל מי שנקרה בדרכו, לעניין מועט במקום החדש הזר והמוזר שהוא פוגש בפריפריה של הערבה, שמצולמת כל הסרט באופן מבריק (על ידי הצלם הנפלא שי גולדמן) קצת כמו כוכב אחר בסרט מד"ב.
בסצינה המדוברת המושבניק פוצח עם במאי בשיחה, האחרון מעמיד פני-מתעניין-אבל-לא-ממש, ואז מהרדיו נשמע אחד השירים המתוקים אי פעם ששמעתם באינספור פרסומות: Lovely Day של ביל ווית'רס. המחיצות נפרדות, הבמאי והמושבניק מתחילים לזמזם את הנעימה המופלאה בעודם נוסעים אל השקיעה. זה רגע מבלבל. עברו רק 40 דקות להערכתי, וזה הרגיש כמו סוף הסרט. ואז הבמאי, בעודו מדמיין את המושבניק המעט עילג בעיניו רוקד לצלילי השיר בביתו, אומר לעצמו ולנו בקריינות "כך נראה מארש הוולגריות", או מצעד הבהמיות, אם תרצו - שבו הוא כולל את עצמו, את המושבניק, וכמובן אותנו הצופים.
כזה הוא "הברך", שעוטר כידוע לא מזמן בפרס יוקרתי בקאן ושמו מתייחס לברכה של הפעילה הפלסטינית עאהד תמימי (היא לא מופיעה בסרט, מי שיראה אותו יבין במה מדובר) - אך אולי היה שווה לקרוא לו "הברכייה": סרט שבועט כל הזמן, בעצמו ובצופים, בהשתללות אמנותית ופוליטית וגם בלא מעט מרירות. לפיד מקפיד למשוך את השטיח מתחת לרגלי הצופים, ממש כפי שפתח את סרטו המוכר ביותר עד כה "הגננת" בתמונה של רגל בסלון שמסתירה תוכנית בידור שמשודרת בטלוויזיה בשיא הפריים טיים של ערוץ 2, ואז בועטת במצלמה. באנו לעורר אתכם. יש מי שבורחים מסרטים כאלה כמו מאש, אני מת על קולנוע כזה. למשל, השימוש של לפיד במוזיקה ושירי פופ הכי מזדמזמים מגלגל"צ, ברגעים הכי פחות צפויים ו"לא מתאימים", שגורמים לי להרגיש שבליבו לפיד בעצם רוצה תמיד לביים מיוזיקל: סרט עם סיפור רזה ואתנחתות מוזיקליות. יש שימוש מבריק למשל בשיר של שב"ק ס' באחת מסצינות השיא בסרט. צמרמורת לדמיין מה חשב על זה ספייק לי כשראה את זה בקאן.
הבעיה היא שקשה לפעמי לדבר על קולנוע אצל לפיד, כשהוא כל כך רוצה לדבר על פוליטיקה (או לפחות, הדמויות שלו רוצות). ובדיון הצר המתיש והעילג של "בעד או נגד ישראל", יש שלוש דרכים לקרוא את הסרט. הראשונה, והכי שטחית, היא שאכן מדובר בפמפלט שמאלני של לפיד כנגד משרד התרבות בעידן רגב. שני מונולוגים מלאי ארס שלו כנגד הממשלה והמדינה לבטח יתנו לכל מי שמאמינים שליוצרי סרטים "אסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" את מלאי התחמושת שלהם. אני אמנם משוכנע שרגב והממשלה הקודמת הרוויחו ביושר את הביקורת הנוקבת - כמו גם יוזמות מחרידות כמו "נאמנות בתרבות" של "אם תרצו" שפעלו בתיאום איתה. אבל גם אני זעתי באי נוחות מול חלק מהטקסטים (סביר להניח שלפיד יאמר: "טוב מאוד"). כך או כך, לפיד יכול להגיד מה שבא לו, ובכל מקרה אני לא חושב שמתפקידי להגן עליו או על "אהבת ישראל" שלו. זה בדיוק מסוג המשחקים המטופשים שמנהלים האנשים שקוראים להחרים את סרטיו מבלי שראו אותם.
הדרך השנייה היא לומר: להפך, היעד המרכזי למתקפה בסרט הוא לפיד עצמו. זה סרט על במאי המתואר כנרקסיסט ובלתי נסבל, שחושב שהמדינה קטנה עליו, ומתנהג באותה בהמיות מאצ'ואיסטית שבה הוא מאשים את יושבי המדינה. הדבר הולך ומתחוור לקראת הסוף, חלקו הוא ספק-הזיה, ספק-קריאת-ייאוש של אדם שצמא להכרה ואהבה. ואז נשאלת השאלה מי בכלל הגיבור ומי הנבל בסיפור הזה. לא בכדי הדמות היחידה בסרט שמעוררת אהדה בסרט היא לא הבמאי, אלא פקידת משרד התרבות (נור פיבק בתפקיד קולנועי גדול ראשון, והיא נהדרת) שקרועה בין הרצון לחבק את הבמאי ולצנזר אותו - בבואה של מדינת ישראל "הטובה", אם תרצו.
והדרך השלישית, בה אני בוחר, היא להגיד שהסרט הוא לא זה ולא זה, אלא גם וגם. גם מלא ביקורת וגם מלא ביקורת עצמית, אהבה, שנאה, תיעוב, התנשאות ואינטימיות עם המקום הזה. מודה: כמי שמעריך מאוד את הקולנוע של לפיד, "הברך" פחות חד ומשוייף מיצירותיו הקודמות (ובראשן "הגננת" ו"מילים נרדפות"). יש משהו מאוד פריבילגי בהחלטה של במאי לעשות סרט על במאי, ולהציגו במרכז הייקום וכתמצית הקונפליקטים במדינה. גם ההחלטה לעשות סרט שמתייחס בכותרת לעאהד תמימי - מהדמויות הכי טעונות בדיון הישראלי-פלסטיני - ואז לדבר עליה רק כ"מטאפורה", מרגיש כנובע מפינוק של מי שהבעיה הפלסטינית היא עבורו רק תירוץ לדבר על עצמו (ואז יגידו המסנגרים: זו בדיוק הביקורת העצמית של לפיד). נכון, כל סרטיו של לפיד היו מאוד אוטוביוגרפים, ובכל זאת נחצה כאן איזשהו גבול של נרקסיזם שהעיק עליי.
ולמרות ההסתייגויות, השורה התחתונה ברורה: זה פשוט קולנוע מסעיר, והסרט הזה - על מעלותיו ומעט חסרונותיו - הולך איתי מאז שראיתי אותו.
"עד שהגשם יחזור" של סלעית שחף פולג הוא סנונית ראשונה מהמיזם המסקרן ביותר שמתרחש בביצה הספרותית שלנו הקיץ – הוצאת "שתים" המבטיחה של אושיות התעשייה אורנה לנדאו ומירי רוזובסקי. ספוילר: בשורה ספרותית אמיתית אין כאן, אבל ספר זורם, קצבי ומהנה – יש ויש.
זה נפתח בסגנון הבלדה לעוזב קיבוץ הידוע והמוכר: שתי אחיות חוזרות מובסות לקיבוץ ילדותן שבעמק, אחרי שחייהן לא התנהלו בדיוק כמתוכנן. הבכורה, יעלי, שבורה מהתפרקות נישואיה, בחודש השמיני להריון בסיכון גבוה, כתוצאה מתסמונת משפחתית עלומה שעוד תתברר בהמשך. היא חולמת להשתקע בקיבוץ ולהפוך את הבית הישן של דודתה לצימר, אך לא יודעת שלבכירי המשק יש תוכניות אחרות לגמרי הקשורות בהרחבתו המתוכננת. אחר הבכירים האלה, אגב, הוא רובי הקשוח והסקסי, שלפני מספר חודשים יעלי שכבה אתו, די בטעות, כשברחה לנפוש באילת.
לרכישת הספר באתר עברית
גלי, האחות הצעירה, חוזרת לקיבוץ כדי להינשא לבן זוגה, יותם. היא לא מגלה לאיש שהחתונה המיוחלת היא טלאי אחד גדול על משבר נורא שפקד את יחסיהם לאחר שיותם בגד בה ללא בושה. למה היא נמצאת כאן לבד? ומה נאמר בהודעה שהשאיר לה והיא כה חוששת לפתוח? לא משנה – ההכנות לאירוע ממשיכות במרץ, כשברקע מרחפים שלל הורים, סבים וסבתות, חורשי מזימות ומעללים. שפת התיאור של "עד שהגשם יחזור" עטורה קלישאות על גברים "נאים" בתספורות "הלוואה וחיסכון" וקשישים שלשמותיהם מודבקת הסיומת "קה". אבל שחף פולג יצרה עלילה מתוחכמת, רכילותית, עסיסית, שמעמיסה מצוקות וצרות על גיבוריה האומללים, כאילו ניסתה לבדוק כמה יוכלו לסבול עד לנקודת השבירה הסופית.
"עד שהגשם יחזור" בנוי היטב מתחילתו ועד סופו, כאילו הורכב בתוכנת עריכה שיודעת לסמן בדיוק היכן צריך להימצא כל טוויסט ומתי חייבת לצוץ דמות חדשה. התוצאה היא מיתולוגיה בת שלושה דורות של ישראלים אמיתיים, שורשיים, עם אידיאלים וציונות, שהולכים וננטשים בתהליך מייאש, שלא ניתן להסיר ממנו את המבט. הם פשוט אנחנו.
אחת מהשפעות הלוואי של מגפת הקורונה היא שמדע הפך להיות נושא אופנתי. מי לא רוצה להסביר לחבריו מה זה mRNA ואיך מחשבים התפשטות אקספוננציאלית? רוב האנשים, בעיקר ברשתות החברתיות, מתבטאים בביטחון רב על דברים שאין להם שום מושג בהם, אבל יש כמה מדענים אמיתיים שמנסים לפזר את הערפל. בולטים ביניהם אנשי עמותת "מדע גדול, בקטנה", והם עושים זאת גם בפודקאסט שלהם מדברימדע, בהגשת יומירן ניסן ושמעון ראיצ'יק.
בפרק האחרון של הפודקאסט, מספר 96, הם החליטו לפרק עבורנו נושא לא פחות מטריד מקורונה: השמש הלוהטת של אוגוסט והשפעתה על חיינו. אורחת הפודקאסט פרופ' כרמית לוי מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מתמחה בנושאי קרינת שמש וסרטן העור.
כבר בפתיחה היא עושה מה שמאזינים להסכתי מדע אוהבים במיוחד: מחסלת "עובדות". מתברר ממחקרים מדעיים שדווקא אנשים שנמנעים לגמרי מחשיפה לשמש מקצרים את חייהם, ויש אפילו סוגים של סרטן שנמנעים בזכות יציאה לאור היום. וזה עוד לא הכל: חשיפה מבוקרת לשמש הופכת עכברה לאטרקטיבית יותר בעיני הזכרים. אז תמשיכו להשתזף, רק בזהירות.
המנחים, מדענים בעצמם, לוקחים את השיחה למקומות מדעיים מדי, כאלה שהקהל הממוצע יתקשה להבין. הם מגדירים את עצמם "מדענים פעילים או חובבים בעלי תארים מתקדמים במדעי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה והרפואה – ולא אנשי תקשורת". זה ניכר, לטוב ולרע.
חוקרת הסרטן ממשיכה להפתיע באמירות חיוביות על השמש שחונכנו לחשוב בעיקר על הסכנות שבה. 10 דקות בשמש מספיקות כדי ליצור שינויים לטובה במערכת החיסון שלנו. יש אפילו רעיונות לטיפול באור נגד קורונה.
פרופ' כרמית לוי מצליחה להפוך את חקר הסרטן, למשימה בלשית מרתקת. ההתלהבות שלה סוחפת, גם את המנחים, אבל הם מקפידים להישאר באזור הנוחות שלהם: מונחים מדעיים.
לפרקי "מדברימדע" אפשר להאזין בכל אפליקציות ההסכתים ובאתר
הפרק האחרון
https://www.podbean.com/ew/pb-k4e9h-10a3c5e
עד לאמצע הסיקסטיז, ג'ורג' האריסון היה כנראה די מרוצה מיחסי הכוחות בתוך הביטלס. כצעיר החברים בה, הוא השתדל להתמקד בנגינה בגיטרה ושמח שמדי פעם שיר פרי עטו מצא את דרכו אל האלבומים שג'ון לנון ופול מקרטני כתבו. ייתכן שהרביעייה הייתה יכולה להמשיך במתכונת הזאת לנצח, אך להקות טובות באמת לא נשארות באותו המקום, והאריסון רצה יותר. הרבה יותר.
את האוזן הקשבת שהוא התקשה למצוא בבית הוא גילה בחוץ. אחרי שהוציא שני אלבומים ניסיוניים, במקביל לשירותו בלהקה, הוא החל לעבוד עם אריק קלפטון ובוב דילן. השניים עודדו אותו להמשיך לכתוב, ובשלהי 1970 הוא השלים את יצירת המופת המשולשת שלו, All Things Must Pass. עכשיו האלבום האגדי הזה זוכה למהדורה חדשה ומאוד מורחבת לרגל יום הולדתו ה-50. היא אמנם מגיעה באיחור של קרוב לשנה (כמו היורו והאולימפיאדה, גם לה מוצמדת השנה "2020"), אך כשהמוזיקה כה שמימית אין טעם להיתפס לקטנות.
מי שיעבור על אלבומי הסולו הראשונים של אנשי הביטלס, יגלה במהרה שפירוק הלהקה הייתה מההחלטות היותר נכונות שהן קיבלו - לפחות מהפן המוזיקלי. כל אחד מהם הכין תוכנית גיבוי ליום שאחרי. של האריסון – שהייתה המרשימה מכולן - כללה לא מעט שירים שלנון ומקרטני חשבו שהם לא ראויים דיים כדי להיכלל באלבומי הלהקה.
האיש שכונה "הביטל השקט" התפוצץ פה. בעזרת שכבות הסאונד העצומות שתפר עבורו המפיק פיל ספקטור, ובעיקר הודות לסוללת הנגנים החלומית שכללה בין היתר את רינגו סטאר, קלפטון (עם ובלי חברי דרק והדומינס), בילי פרסטון (שניגן גם עם הביטלס), להקת בדפינגר, דייב מייסון מטראפיק, ג'ינג'ר בייקר, ואפילו פיל קולינס הצעיר, טרום ימי ג'נסיס.
All Things Must Pass הוא אלבום ארוך מאוד - 106 דקות שנפרשו על פני שלושה תקליטים. במהדורתו החדשה הוא התנפח עוד יותר. אפשר להתווכח האם המיקס החדש מתעלה על המקורי (אלו שסלדו מהבומבסטיות של ספקטור ינשמו כעת לרווחה), אך הפנינים האמיתיות מתגלות באגף הבונוסים שחושפים כיצד נכתבו כמה מהשירים היפים של האריסון, כמו למשל במקרה של Isn’t a Pity או Run of the Mill.
יש המון סיפורים סביב האלבום הזה, וכל אחד יפה מחברו. העובדה שהאיש הצליח לכנס כל כך הרבה מוזיקאים (היה שפע של מקום באחוזה שלו, שבה הוקלט רוב האלבום) מעידה רבות על אופיו, כמו גם על ההזדמנות של מוזיקאים רבים לנגן עם מחצית מחברי הלהקה הכי חשובה בעולם, כעת לשעבר (כפי שאלו מונצחים בג'אמים שתפסו שליש מנפח האלבום המקורי). הבונוס עבורם היה לחזות בקסמים שהאריסון מבצע בנגינת הסלייד שלו.
בשלהי 1970, קצת יותר מחצי שנה לאחר שהביטלס הודיעו לעולם שהם כבר לא, האריסון היה לכוכב הגדול מבין הארבעה. שירים כמו My Sweet Lord, Beware of Darkness ו-What Is Life, זכו לזמן אוויר נאה ברדיו והאלבום טס במצעדי המכירות, למרות תג המחיר הגבוה שהוצמד לו. ואגב כסף, אלו שיבקשו להפוך לבעלי הגרסה היקרה ביותר בסט המהדורות החדשות יצטרכו להיפרד מאלף דולר. אפשר בהחלט להסתפק במהדורה המחומשת, שגם היא רחוקה מלהיות זולה.
האריסון הוציא כמה אלבומים יפים לאורך הסבנטיז (וקצת גם אחרי). לשיאים שרשם פה הוא לא התקרב. זה לא משנה את העובדה שגם 50 (וקצת) שנים אחרי, All Things Must Pass היה ונותר האלבום הטוב והמרשים ביותר שאחד מחברי הביטלס הוציא כסולן. הגיע הזמן שתיתנו לו סיבוב נוסף.
https://open.spotify.com/album/0pDJt9M0HWkIs4vrTK6aC6
