מה יש בו, בחבר הכנסת דוד אמסלם, שכל כך מעניין את התקשורת? מה יש בו, שגורם לו לעלות לכותרות פעם אחר פעם? ביוני האחרון דנה ויס אמרה לו באולפן "אל תנפנף בידיים" ועוררה סערה. אמש אבישי בן־חיים ניסה לפצח את "החידה" ולפרגן לחבר הכנסת מהליכוד עם כתבה ארוכה שמראה שיש בו גם צדדים אחרים. הוא רך, מתוק ואהוב על חבריו. ממש קלישאה של ספר מחזור בבית ספר יסודי.
אמסלם הוא ליכודניק, ומזרחי. זה כל פשעו, כך רומז בן־חיים בכתבתו, ולכן התקשורת לא אוהבת אותו. אלא שההפך הוא הנכון: התקשורת מתה עליו ומראיינת אותו בלי סוף. בן־חיים ודנה ויס הם שני הצדדים של אותו מטבע, מטבע הרייטינג שבו קונים רק קליפה חיצונית ולא מהות. הייתי שמח לדוגמה לראות את אמסלם מדבר על נושאים שלא קשורים לבנימין נתניהו, נושאים אמיתיים שמעסיקים את אזרחי המדינה כמו יוקר המחיה ומגפת הקורונה. האם אמסלם חושב שסגר הוא דבר נחוץ, לדוגמה? לא נדע לעולם. כי לא ישאלו אותו. גם בן־חיים לא שאל.
אולי לא שואלים אותו ומתרכזים בעטיפה שלו כי הוא אדם די משעמם, כך מתגלה מהכתבה של אבישי בן־חיים וגם מהראיון ההוא בקשת 12.
הוא פוליטיקאי גנרי שאוהב מצלמות, והמצלמות אוהבות אותו. הוא כמו כוכב רשת שמדבר למצלמה ומנסה למכור לעוקביו הצעירים מכשיר להלבנת שיניים. יש בו אותו להט שיש בבן זיני לדוגמה, אבל לא יותר מזה. הוא מעולם לא ניסה להוביל מהלך משמעותי כחבר כנסת או שר. הכריזמה שלו נועדה לקדם אדם אחד: הוא עצמו.
כל הצדדים מרוויחים מהסיפור הזה: התקשורת מרוויחה רייטינג, ואמסלם יכול להמשיך לטעון לקיפוח. לא נעשה לו עוול אמיתי, כי הוא לא באמת מנסה לשנות משהו. עבודה קשה בכנסת זה לא בשבילו, כי הוא לא מקבל על זה לייקים. יש בליכוד אנשים שהתקשורת אכן מגחיכה אותם, ולא תמיד בצדק. כמו מירי רגב שניסתה לעשות מהפכה בעולם התרבות וחטפה על זה שהיא לא מכירה את צ'כוב (אז מה?), ויש את מיקי זוהר שהראה שהוא שועל פוליטי לא קטן מעבר ל"כסף, כוח וכבוד" שדבק בו שלא בצדק, ואפילו אמר את המשפט הבא: "צריך שתושבי רצועת עזה יוכלו לחיות בכבוד ובנחת".
לא ברור למה מזכירים את רגב, זוהר ואמסלם באותה שורה כמעט כל הזמן כחלק "מהידרדרות הליכוד". ההבדל ביניהם תהומי. יש מי שמנסה לעשות, ויש מי שיושב רגל על רגל במשרד הדיגיטל, מנסח נאומים עם בדיחות אבא עם ציטוטים מסרטי קאלט ("מניאק שיודע שהוא מניאק") ומקבל כתבות מפנקות.
בקטנה
באח הגדול הלכו צעד אחד רחוק מדי במתיחת חוקי הפורמט, נתנו לדיירים להחליט את מי להדיח ובמקום רומי גיאור שקיבלה הכי מעט קולות הודח ג'קו אייזנברג. הצופים התעצבנו והאשימו את ההפקה בהתערבות גסה. המהלך דווקא עשה חסד עם אייזנברג שייזכר כקדוש מעונה ולא כדייר מעייף שמתעצבן מכך ששאר הדיירים מעדיפים לרכל בפינת העישון במקום לנהל שיחות עומק על הגותו של ז'אן־פול סארטר.
