יון תומרקין, רווק, נולד ב־1989 וגדל ביפו ובתל־אביב. התחיל לשחק בגיל תשע, בפרסומת לאגפא. בגיל 12 השתתף בסדרה 'הילדים מגבעת נפוליאון'. למד בתיכון עירוני א' ושירת בדוברות זרוע היבשה בצה"ל. שיחק, בין היתר, בסדרות 'חצויה', 'האי', 'הבורר' ו'מועדון החנונים', ובסרטים 'רוק בקסבה' ו'ג'רוזלם'. השתתף בשני פסטיגלים ושיחק בהצגה 'זרעים של שתיקה'. בימים אלה סיים לצלם שני סרטים בכיכובו שיוקרנו על המסך הגדול בקיץ הבא. לצד קריירת המשחק, עובד כיועץ אסטרטגי בחברת תארא. בשבוע שעבר איבד את אביו, האמן וחתן פרס ישראל יגאל תומרקין, שנפטר והוא בן 87 במותו.
אנחנו יודעים הרבה על יגאל תומרקין האמן. איזה אבא הוא היה?
"זה לא יישמע הכי אובייקטיבי, אבל הוא היה אבא מדהים. אבא לא קונבנציונלי, כזה שאומר את הדברים שאבא לא צריך להגיד, גם דברים לא חינוכיים, מהסוג שבדרך כלל חבר אומר. הגישה שלו הייתה בעיקר 'תעשה מה שאתה רוצה'. הוא שמח בשבילי כל עוד הייתי עושה דברים שאני אוהב, והוא היה תומך בכל דבר שהייתי בוחר לעשות, בידיעה שזה מה שאני מרגיש שנכון לי. הוא לא היה אבא שמשחקים איתו כדורגל או כזה שעושים איתו פעילויות בגינה, או אחד שמגיע לאסיפות הורים. אבל עבורי, הוא היה אבא אדיר, שיכול היה לפעמים להיות הכי שטותניק. כאבא, הוא היה שונה לגמרי מהפרסונה שלפעמים יצאה לו בתקשורת, של הילד הרע והעצבני".
הוא אהב את הבחירה שלך במשחק?
"הוא היה רואה כל מיני סדרות נוער, והיה אומר 'זה חרא, אבל אתה טוב'. לא כבדיחה, הוא באמת התכוון לזה. זה לא שהוא היה צריך לנחם אותי שאני עושה סדרות פחות טובות, נניח. הוא פשוט אמר הכל, ומצא דרך איך לומר את הדברים כך שזה יישמע לי כביקורת בונה, ובסך הכל באמת אהב את הדברים שעשיתי ובאמת התגאה בי. זכור לי שבכמה ראיונות אבא אמר שהוא הפך להיות מיגאל תומרקין ל'אבא של יון', ושהוא מאוד גאה בתואר הזה. שמחתי מאוד כשהוא אמר את זה. פרט לזה, אני לא צריך כמעט לומר עד כמה גדולה הייתה התרומה שלו לאמנות ולתרבות הישראלית. אני גאה בו על זה כמו גם על הזכייה בפרס ישראל".
איך נראה הקשר ביניכם?
"הוא היה בן 56 כשנולדתי, כך שלא היה אבא רגיל במובן הזה. הוא היה הרבה בחו"ל - בתערוכות ובטקסי קבלת פרסים - וגם כשהיה בבית, הוא היה עובד. אבל הקשר שלנו תוך כדי הפעילות שלו היה חזק, הרבה פעמים הייתי מתעסק בפלסטלינה בזמן שהוא היה עושה את הדבר האמיתי, או שהיינו בונים יחד כל מיני דגמים של מטוסים. הוא היה בונה לי ולאחי כל מיני צעצועים, מכין לנו תחפושות לפורים, היו לנו את יצירות ההום־מייד הכי שוות שיש. ברכות יום ההולדת שלו, בכל שנה, היו יצירות אמנות. בוא נגיד שהקשר שלנו התבטא יותר בחוויות ובכיף, פחות בעניין של חינוך ונזיפות".
מה העצה הכי טובה שהוא נתן לך?
"לשאול שאלות, לפקפק בכל דבר, ולבחור את מה שנכון לי, ולאו דווקא את מה שאומרים מסביב".
מה היה שלומו באחרונה?
"כבר הרבה שנים שבריאותו לא הייתה טובה. היו לו כל מיני מחלות של הגיל השלישי, והוא לא שמר על עצמו. אבא חי את החיים הכי טובים ומלאים שהיה יכול, עם אוכל משובח ואלכוהול; חווה את ימי 'כסית' והוויסקי באהלן־אהלן. בשנים האחרונות הוא שילם את המחיר על זה. בשנה וחצי האחרונות זה היה מאוד קשה. בקורונה הוא היה בבית, ובמשך תקופה ארוכה לא יכולנו לראות אותו, כי לא רצינו לסכן אותו. גם אני מאוד הסתגרתי בעצמי ומאוד נזהרתי מהקורונה, כי לא רציתי שיהיה שום סיכוי שאדביק אותו כשאוכל לראות אותו".
רגע מצחיק אחד שאתה זוכר ממנו?
“אבא שלי היה מעיר אותנו בבקרים, וכבר לא היה לו כוח להמשיך בזה, אז כדי שאמא שלי לא תבקש ממנו את זה שוב - הוא נכנס לחדר עם סירים ומחבתות והיה שר לנו ‘מי קם? עמיקם!' אחרי זה, אמא שלי כברבהפסיקה לבקש ממנו להעיר אותנו".
אחרי מותו נשמעו גם ביקורות על דברים שאמר ועוררו סערות.
“אח שלי אמר בהלוויה משהו נכון: ‘אם אבא שלי לא התנצל על מה שאמר בעבר, אז כנראה לא חשב שיש על מה’. מאוד הפריע לי שאנשים לוקחים שברי אמירות שלו ומנסים להתנגח בו אחרי המוות, בלי לתת את הקונטקסט. למשל, תוקפים אותו על זה שאמר, ‘כשאני רואה את החרדים, אני מבין את הנאצים’. אם היו שומעים אותו מסביר למה הוא התכוון ועל איזה רקע זה נאמר, היו מבינים. במהלך השנים הוא הבהיר את דבריו, אבל עושים לאבא עוול ולוקחים חצאי משפטים שכביכול אמר. אני לא אתנצל ולא אסביר, רק אשלח אותם לקרוא את הדברים שלו לעומק ולגבש דעה. לדעתי, כשהם יעשו את זה, הם יתביישו”.
מתי הייתה השיחה האחרונה שלכם?
"הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו, הייתה יום לפני שנסעתי לצילומי הסרט באוקראינה, לפני חודש וקצת. סיפרתי לו על הפרויקט שלי ואמרתי לו שאני מתכנן לנסוע לביקור בצ'רנוביל. אבל בגלל העומס בעבודה, לא פגשתי אותו מאז שחזרתי. אבל הפגישה האחרונה שלנו, שעשתה אותי מאושר, התרחשה עוד לפני הקורונה. בגלל המצב שלו, היו לי הרבה מאוד ביקורים שקטים. אבא היה קצת שקוע בתוך עצמו, תלוי ברמת העייפות שלו ובכל מיני דברים מסביב. יום אחד הגעתי לביקור ולפני שהלכתי חשבתי שזה עוד ביקור שקט, כמעט בלי לדבר. הרגשתי שאין עם מי. ואז, איך שבאתי ללכת, אבא התחיל לדבר. הוא היה ברגעים של צלילות והתחלנו ממש לשוחח על המשפחה והוא אפילו סיפר כמה קל לו לדבר. יצאה לנו שיחה ארוכה, צלולה, שלא הייתה לנו שנים. הרגשתי שאני מקבל הזדמנות לדבר עם אבא, כשגם הוא מבין שכנראה זה חלון שבו אני יכול להעביר לו את כל מה שאני חושב. אמרתי לו כמה שאנחנו אוהבים אותו וגאים בו וביצירה שלו, וזה היה רגע מדהים. יצאתי משם עם המון עצב, כי הרגשתי שאנחנו לקראת הסוף, אבל גם הכי מאושר שיש. זה היה סוג של פרידה, למרות שבזמן אמת לא ידעתי שזה יהיה ככה. אחד הרגעים שלא אשכח בחיים. מיד אחרי שיצאתי, התקשרתי לאח שלי ולאמא. הם מאוד התרגשו".
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"הטיסה הראשונה לחו"ל, בסביבות גיל שלוש. ישבתי עם אמא שלי במטוס, ואני זוכר שעברנו דרך העננים ושאלתי, 'אמא, איפה אלוהים?' אנחנו משפחה שלא מאמינה, אבל ההורים שלי תמיד נתנו לנו להתמודד עם כל דעה ולגבש את הדעות שלנו בעצמנו. אמא לא ידעה מה לענות, ואני זוכר שתיקה".
מתי היית הכי מאושר?
"באותה שיחה צלולה עם אבא, לפני הקורונה. לגמרי".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"אני בן אדם שמאוד קשה לו להיפתח בפני אנשים, למרות שבתוכי אני מלא רגש. בסופו של דבר אני מגיע לנקודה הזאת, אבל לוקח לי הרבה מאוד זמן. הייתי רוצה להיות יותר פתוח".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"שונא חרקים, עכבישים וג'וקים. זה נורא. זה מגעיל אותי ומפחיד אותי ברמות, ואני לא מתפקד במצבים האלה".
מי צריך לבקש ממך סליחה?
"ראיתי כמה טוקבקים מכוערים על אבא שלי. אני לא צריך את הסליחה שלהם אבל שיחשבו בינם לבין עצמם על מה שהם כתבו. אני לא חושב שהם יהיו גאים. חייב לומר גם שהיו המון תגובות מדהימות וסיפורים מרגשים, אבל יש את המגעילים, ואפילו כאלה שהביעו שמחה"
מתי היית הכי קרוב למוות?
"בצילומים של 'האי', בשנת 2007. היינו ביום שלם של ריצות במרינה באשקלון, והסצנה האחרונה כללה ריצה וקפיצה מהרציף, כשבעריכה היו צריכים להראות שאנחנו עוברים דרך שער בזמן. קפצנו למים, בסוף יום שבו הייתי מותש לחלוטין. ידידיה ויטל היה לידי, הוא התחיל לשחות בחזרה, ואני מרגיש שאני לא מסוגל. הבגדים הרטובים סחבו אותי למטה, ואז בא ידידיה והציל אותי".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"על אבא שלי. חיפשתי לקרוא עליו סיפורים שאני לא מכיר ומאוד ריגשו אותי"
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגביך?
"בתקופה של 'חצויה' הפיצו שמועות שאני ועמית פרקש מתחתנים ושלא הודענו לאף אחד. היינו ילדודס בכלל, ובאור הזרקורים, וזה היה משהו הזוי לחלוטין".
מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגביך?
"למה אני כל כך קשה עם עצמי לפעמים. אני מאוד ביקורתי כלפי עצמי, והם רצו שאקח הכל הרבה יותר בקלילות. אני עובד על זה עד היום".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?
"אמרו עליי בתוכנית טלוויזיה שאני גבינה לבנה ושאני לא מעניין. כמה שנים אחרי, אותו בן אדם ראיין אותי ואמר, 'יון, אני מצטער, לוקח את הדברים שלי בחזרה'. אני לא מחפש להתערבב ולהרעיש, אלא מחפש את העשייה, אז זה נתפס לאנשים מסוימים כגבינה לבנה. כשאותו בן אדם הכיר אותי לעומק, הוא הבין דברים אחרים. זה היה קלוז'ר יפה ועד היום אנחנו שומרים על קשר".
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
"התחלתי לשחק כבר בילדות ושרדתי במקצוע. אפילו השפיות עדיין איתי, משהו שלפעמים שחקנים מאבדים".
מי היה משחק בתפקיד יון תומרקין בסרט על חייך?
"מיכאל אלוני. הרבה אומרים לנו שהיינו יכולים לשחק כאחים".
מה נשים לא יודעות לגבי גברים?
"אל תכניס אותי למקומות כאלה, שלא יגידו שאני מסגביר".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"לזכור את כל המשימות למחר. אני איש משימתי, איש של סדר".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"התחלתי לראות את 'סמוך על סול', הספין אוף של 'שובר שורות'. לא חדשה, אבל עשויה מעולה".
מה האלבום הראשון שקנית או הקשבת לו?
"הראשון של בקסטריט בויז. הייתי ביסודי אז והם היו להיט, גם אקווה היו פופולריים אצלנו. בהמשך השתפרתי והתחלתי להקשיב לבלינק 182".
