כל מי שצפה בריאליטי מכיר את הרגע הזה: המוזיקה נעשית רכה, השופטים מרצינים והמתמודד חושף בכאב - ובדמעות - את סיפור ההתמכרות/אובדן/קרע במשפחה/כל טראומה אחרת. כל מתמודד יודע שמתישהו הוא יצטרך לפתוח את ארון השלדים ואת ברז הבכי. כולם, מלבד אחת: זוכת העונה השישית של 'המרוץ לדראג של רופול' (להלן 'דראג רייס') והכוכבת הכי גדולה שיצאה מהתוכנית, ביאנקה דל ריו.
"לאף אחד לא אכפת מהחרא הזה!" היא יורה ופורצת בצחוק. "לכולם יש בעיות. יש לי מזל להגיע לגיל 46, יש לי מזל שאני עושה דראג כבר 25 שנה, יש לי מזל שאני בחיים. למי. לעזאזל. אכפת. למה אני משלמת כסף לפסיכולוג אם אני יכולה לבכות כל יום בטלוויזיה? זה פשוט לא הגיוני. זו אחת הסיבות שחשבתי שאני לא הולכת לנצח: הצד הזה, של עצב וצער, פשוט לא נוכח אצלי".
בשנים האחרונות, ממילא נראה שאין לה הרבה סיבות להיות עצובה. ב־2014, עם חיוך מושלם, גומות חן מעוררות קנאה ולשון ארסית כל כך שהיא צריכה להגיע עם תווית אזהרה משל עצמה, הסטנדאפיסטית המנוסה לקחה את המקום הראשון בתוכנית בקלילות. משם, הקריירה שלה נסקה לפסגות שמעט מלכות דראג הגיעו אליהן. הומור העלבונות המרושע שלה מילא אולמות מכובדים, כולל וומבלי ארנה באנגליה וקרנגי הול בניו־יורק. היא כיכבה בשני סרטים שנושאים את שמה, כתבה ספר, הופיעה במחזמר המצליח 'כולם מדברים על ג'יימי' בווסט־אנד, מנחה פודקאסט ומשתתפת בגרסה הקולנועית של 'ג'יימי'. 'הניו־יורק מגזין' הכתיר אותה בתור מלכת הדראג המשפיעה בתולדות 'דראג רייס'.
בשבוע הבא היא גם תופיע לראשונה בישראל, אחרי סדרת דחיות בחסות הקורונה והטילים, ותוסיף את מוזיאון תל־אביב (2 בספטמבר) והיכל התרבות בעיר (למחרת) לרשימה. דל ריו אף הייתה נחושה לא לאכזב את המעריצים, והסכימה להקדים את בואה כדי לשהות בבידוד של שבוע. "אני יותר מנרגשת שזה סוף־סוף קורה", היא אומרת. "ההגעה המוקדמת והבידוד זה מחיר קטן לשלם כדי להבטיח את הבריאות של כולם".
בחזרה לרזומה: עבור מי שעד גיל 37 הייתה מוכרת רק בסצנה מצומצמת של מועדוני גייז, מדובר בהספק נדיר. "העובדה שהופעתי במועדונים מול שלושה אנשים, או הרווחתי בקושי 50 דולר לערב, בנתה לי את עמוד השדרה", היא אומרת. "זה מאפשר לי להגיד, 'פשוט תמשיכי לדמיין שאת מופיעה מול שלושה אנשים'".
יש לך זיכרון חזק מהופעה כזאת?
"במשך שנים הייתי מנחה אירועי 'דראג בינגו', שלוש פעמים בשבוע, שלוש שעות בכל פעם. זה היה קורה בבר אחרי הצהריים, ואת יכולה לדמיין שכשאת עומדת מול אנשים שרק רוצים לשתות באמצע היום, את לא ממש מעניינת אותם. אני לא מבינה איך שרדתי את זה".
דל ריו נחתה ב'דראג רייס' בדיוק כשהתוכנית התחילה לצבור תאוצה. היא לא צפתה בה באדיקות לפני כן, אבל החליטה לנסות כשהבינה שמדובר בהזדמנות. "היו לי הרבה חברות ומכרות שנבחנו וגם הרבה כאלה שהתקבלו והופיעו בתוכנית. ראיתי שכולן חסרות כישרון בעליל. אז אמרתי, אם הן יכולות, גם אני. האמת היא שבעיקר לא ידעתי למה אני נכנסת".
העונה בכיכובה בישרה על הפיכתה של 'דראג רייס' לתופעה ומשם לאימפריה, עם גרסאות בינלאומיות, עונות חדשות בקצב מסחרר ומקפצה משמעותית לכל אמנ.ית דראג. ובעיקר, ההצלחה אחראית במידה לא מבוטלת לפריחה מטורפת של אמנות הדראג. מתופעת שוליים, שמתקיימת במועדוני גייז חשוכים ובקברטים ומתמודדת עם שמרנות עוינת, הדראג הולך ומתקבע במיינסטרים. גם בישראל התרחשה קפיצה אדירה. המופע של דל ריו הוא חותמת לטרנד וזה ממש לא הסוף: בהפקת המופע של דל ריו, One Night Only, כבר הכריזו על 'דראגפלוזה', פסטיבל בהשתתפות כמה מכוכבות הדראג הגדולות ביותר, שנאלץ להידחות בגלל הקורונה אולם האירוע יתקיים ברגע שיתאפשר.
אלא שבעיני רבים, הפופולריות הגואה של הדראג הביאה לאובדן של האדג' החתרני. הטענה היא שהחשיבות התרבותית, ההיסטורית והפוליטית של הדראג ומוסר העבודה והמחויבות שנדרשו כדי להצליח הוקרבו על מזבח הסלבריטאות המהירה.
דל ריו רואה עצמה שייכת לדור הישן, זה שכיתת רגליים במועדונים, אבל היא גם מספיק מעודכנת ומחושבת כדי לנצל את המהפכה. "יש הבדל אדיר בין אמן דראג, שחקן וכוכב ריאליטי", היא אומרת. "לעיתים רחוקות מגיע מישהו שיכול להיות כל השלושה. זה שאתה עושה דראג בטלוויזיה לא הופך אותך לאמן דראג. וזה שאתה עושה דראג לא הופך אותך לכוכב ריאליטי מוצלח".
ואיך זה נראה היום, מבחינתך?
"אני מנסה לא לנתח את זה יותר מדי, אלא להסתכל על האפשרויות שזה פותח. בצעירותי הייתה הכרה מאוד מוגבלת בתחום. בניינטיז לרופול היה טוק־שואו ושיר אחד, וזה הכל פחות או יותר. זה מדהים שהעולם הזה זוכה להכרה ונחגג כיום. אבל כשמשהו נהיה ענק ומיינסטרים, יש בזה גם הרבה רע. זה נורא להתמודד עם האנשים ברשת. ילדה בת 13 מתווכחת איתך שהיא מבינה בדראג יותר ממך".
מלכות מ'דראג רייס' חוטפות ברשת קללות, גזענות, שמנופוביה, איומים. מאיפה זה בא?
"לא גדלתי עם רשתות חברתיות - מן הסתם כי אני זקנה - אז אני לא מושפעת מכל הדברים האלה. לגייז הצעירים, אלה שגדלו עם הרשתות והצורך שיאהבו אותם ויקבלו אותם פומבית, הרבה יותר קשה. לא אכפת לי מה כותבים עליי ברשת. אני גם מקפידה לא לשתף בחיי האישיים. רק תמונות של הכלבים שלי".
טוב, מי יכול להגיד משהו רע עליהם.
"אף אחד, כי אני פאקינג אהרוג אותו".
מצד שני, ביקרת בעבר את הקלות שבה מדביקים למישהי את הטייטל "אייקון" או "אגדה".
"זה מטורף לחלוטין. טינה טרנר היא אגדה. שר. מדונה. לא איזו כלבה מטומטמת שהייתה חמש דקות בתוכנית ריאליטי. זה מטופש. לא עשית שום דבר בחיים שלך!!"
× × ×
ביאנקה דל ריו היא פרסונת הדראג של רוי היילוק, אבל ההפרדה בין שתי הישויות היא כמעט מלאכותית. לא ממש משנה לה באיזה מהשמות משתמשים, או באיזו לשון פנייה. בניגוד לבון־טון בשיח הדראג, נראה שדל ריו לא מייחסת חשיבות למשחק הזהויות שהז'אנר מאפשר, ולא מתעכבת על שאלות של מגדר. למעשה, היא משתדלת לחתור תחת הכבדות של הסוגיות הללו: בהתאם לאופי נטול הסנטימנטליות שלה, היא אימצה לוק מוגזם ומדגישה שהיא "בסך הכל גבר עם פאה" או "ליצן בשמלה".
אז למה בעצם צריך את ביאנקה? יכולת לעשות סטנד־אפ בתור רוי.
"האמת היא שביאנקה פשוט באה קודם. אפשר לומר שתמיד הייתי מצחיק, אבל לא השתמשתי בזה עד שהייתי בדראג. בשנים הראשונות במועדונים, הייתי היחיד שעולה לבמה ורק מדבר. הייתי זה שמעביר את הזמן כשהמלכות האחרות החליפו תלבושות. בהמשך היו מקרים שהופעתי על איזו ספינת קרוז והמזוודה שלי לא הגיעה, אז נאלצתי להופיע בתור רוי. אני לא מתנגד לזה".
אתה לא לוקח חלק בשיח המגדרי סביב דראג.
"אוי, אלוהים, לא. אני אוהב לספר בדיחות. כששואלים אותי שאלות מופרעות כמו, 'האם כל אחד יכול לעשות דראג', התשובה שלי היא: ברור! כל אחד יכול לעשות מה שהוא פאקינג רוצה".
אבל אתה חושב שדראג הוא פוליטי וחתרני מעצם קיומו?
"זה התחיל ככה. הייתה תקופה שהסתכלו על דראג בעין ממש לא יפה. יותר מזה: זה קרה גם בתוך הקהילה הגאה. ועכשיו זה עולם אחר לגמרי. בגלל הרשתות החברתיות, אני חושב שהאג'נדה הפוליטית של הרבה אנשים היא הם עצמם. אני מסתכל על זה כבידור".
היילוק נולד וגדל בניו־אורלינס, אביו מהונדורס ואמו קובנית. כילד רביעי מתוך חמישה, הוא מספר, ההומור היה הדרך האידיאלית מבחינתו לבלוט. בגיל 17 גילה את הכישרון לעיצוב תלבושות ולתפירה, עבד בתיאטראות ובאופרה וזכה על כך בפרסים. גם בשיא הצלחתו, הוא עדיין מעצב ומכין את כל התלבושות והפאות שלו, וגם מתאפר לבד. אחרי שהוריקן קתרינה שיבש את חיי התרבות בניו־אורלינס, היילוק עבר לניו־יורק וכיום הוא ממוקם בקליפורניה.
× × ×
לדראג הגיע כמעט במקרה. "זה היה בתיאטרון", הוא מספר, "היו לי את כל המרכיבים להיות דראג קווין, כי אני תופר ומעצב פאות ומאפר. עבדתי באיזו הצגה וביקשו ממני פעם לעשות תפקיד קטן - וזהו. אחרי חודש התחלתי להופיע בברים. זה היה ב־1996 (עושה קולות של הקאה) ובאותו זמן הנחתי שזה יהיה תחביב, לא קריירה".
למה המשכת?
(צוחק) "זה לא היה בכלל סביב גילוי עצמי. בתקופה ההיא דראג היה כיף! זאת הייתה, יותר נכון חשבתי שזו תהיה, דרך קלה להרוויח כסף. בימים עיצבתי תלבושות ובלילה עשיתי דראג. התקופה הכי כיפית של צעירותי".
איך המשפחה הגיבה? כמו שאמרת, גיי זה דבר אחד, דראג זה כבר עניין אחר.
"איך את מעיזה להניח שאני גיי?! סתם, צוחק. אני לחלוטין גיי. גיי־גיי־גיי. ממש לא הטרדתי את עצמי במה המשפחה שלי חושבת. הייתי ילד מאוד עצמאי ומוכוון מטרה: לצאת מהבית, להתחיל לעבוד ולחיות את חיי. לא ידעתי מה זה 'להיות גיי', לא ידעתי מה זה דראג, לא הושבתי את המשפחה ועשיתי שיחה. תמיד אמרו לי, 'תסיים תיכון, אחר כך תעשה מה שאתה רוצה'. וכך היה: שרדתי את התיכון ועזבתי. כמובן שהיום הם מקבלים אותי ומבינים מה אני עושה. אני בטוח שבשנים הראשונות, זה היה די משוגע מבחינתם לחשוב, אוקיי, זה מה שהבן שלי בחר".
כמו בכל צעד אחר בקריירה שלו, גם מאחורי שם הבמה שבחר אין משמעות מיוחדת. "ישבתי עם חבר והוא אמר לי, 'אתה צריך להיות ביאנקה, כי אתה מזכיר לי את חברה שלי ביאנקה שמתה'. אז אמרתי, 'אוקיי אחלה', וזה נהיה השם. כשזכיתי ב'דראג רייס', 17 שנה אחר כך, הוא פתאום התקשר ואמר, 'דרך אגב, ביאנקה עדיין חיה והיא ממש עצבנית שאתה משתמש בשם שלה'".
והדל ריו? מחווה לרקע הלטיני של הוריך?
"יכול להיות! בכל זאת, ההורים שלי לטינים, אני חום. אם כי בדיוק האשימו אותי שאני לא היספאני מספיק, מה שזה לא אומר. אבל הנה, אלה הרשתות החברתיות בשבילך. כנראה שאני צריך לאכול טאקו כל יום ולהוציא פיניאטה מהתחת".
למה התקבעת על הסגנון של הומור העלבות?
(צוחק) "אה, זה בגלל שאני פשוט שונא את כולם! האמת היא שכשרוב החיים שלך מעליבים אותך זה פשוט הרבה יותר קל להשתלח בחזרה. אז אני מאשים את כל מי שהיה גס רוח אליי בצעירותי. ג'ואן ריברס אמרה בזמנו, שהיא פשוט אומרת את מה שכולם חושבים. כיום זה קצת יותר מסובך".
אין נושאים שהם טאבו מבחינתך.
"נכון, אבל הקונטקסט חשוב מאוד. למשל, אם אני אומר משהו ומישהו מצלם ומעלה רק את הפאנץ', וזה מתחיל לרוץ בתור 'ביאנקה אמרה ככה וזה בעייתי'. צריך להבין את ההקשר, וזה חסר כי אנחנו חיים בעולם של כותרות. אוהבים להרים אותך ואז להפיל אותך. כקומיקאי, לא כל בדיחה שלך תהיה בדיחת המאה. זה לא סוף העולם, למען השם. לא כל שיר של סלין דיון הוא להיט".
7nights@yedioth.co.il
מיה אשרי
