מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים סורוקה. במסדרון ההמתנה, מחוץ לחדר מספר 1, יושבים עשרות אנשים בקבוצות ויחידים. בקצה אחד יושבים צעירים על הרצפה, מנגנים בגיטרה ושרים, בקצה השני עומדים לוחמי מג"ב במדים, מחזיקים ספרי תהילים ומתפללים בצמוד לדלת. אחדים מגיעים לבד, יושבים על ספסל בכניסה, פותחים תפילה שהכינו, קוראים וממשיכים בדרכם. המשפחה של בראל חדריה שמואלי, לוחם מג"ב שנפצע באורח קשה בגבול עזה בסוף השבוע האחרון, יושבת במרכז המסדרון וצופה בכולם. בכל רגע מגיעים עוד ועוד אנשים, מחלקים אוכל, שתייה ואפילו בגדים חדשים למשפחה ולחברים הקרובים שישנים כבר מיום שבת בחדר ההמתנה.
"אין חדש, הכל אותו דבר בדיוק", נאנחת הילה רחימי (32), אחותו הגדולה של בראל, אחרי עוד ביקור רופאים שהסתיים. "ובכל זאת, זה נס מה שקורה. זה שהוא ככה מחזיק, זה נס". את ההודעה על פציעתו האנושה של אחיה קיבלה בטלפון. "קצינת נפגעים הגיעה לבית של אמא שלי, אבל היא לא הייתה בבית, רק אחד האחים, אז הייתה המתנה מורטת עצבים כי אי־אפשר להגיד להורים שום דבר בטלפון.
"הנסיעה מרמת־השרון לסורוקה הייתה הדבר הכי ארוך שהיה לי בחיים. הגענו לפה, חיכינו המון זמן ואז הרופאים יצאו ואמרו שהם לא חושבים שיכול לקרות משהו טוב, אבל שנתפלל. ומאז אנחנו עדיין מתפללים שיקרה נס. הוא מורדם ומונשם, אבל זה שהוא עדיין בחיים נותן לנו תקווה שיתעורר. עם כל התפילות וכל האחדות וההירתמות של כל המדינה, חייב לקרות נס. לא יכול להיות שלא. אני ממש מדמיינת אותו על הרגליים. ואני חייבת להוסיף שכל המשפחה שלנו אסירי תודה לצוותים הרפואיים שעושים עבודה כל כך מסורה, אין מילים לתאר. אני יודעת שהוא בידיים הכי טובות".
את הסרטון ששיחרר חמאס ובו רואים את המחבל מתקרב לעמדה שבה הוצב בראל, צלף במקצועו, ויורה ישירות לתוך פתח הירי, לא ראתה "ואני לא רוצה לראות אותו. גם ההורים לא ראו. עד אתמול אפילו לא נכנסתי לראות את בראל מאושפז פה בחדר, לא יכולתי לעמוד בזה. אתמול בערב ראיתי אותו פעם ראשונה - והמעמד היה נורא קשה. אני רוצה לקוות שהוא ייצא מזה. הסיטואציה קשה אבל החיים חזקים והוא חזק. זה ילד שכל החיים שלו עבד על סיבולת, ספורטאי, נחוש. פותח את המקפיא בשתיים בלילה, ממלא את האמבטיה בקרח ויושב בה עד שהקרח נמס".
לצד המילים החמות לצוות המטפל, למשפחה טענות קשות לצבא ולראשי המדינה. "לא טענות, שאלות", הילה מחדדת. "השאלות הן שאלות קשות. אנחנו לא יודעים את הדברים ממקור ראשון, ניזונים מאינפורמציה שאנחנו מקבלים מאנשים. לא באמת יודעים אבל מהמעט הזה אנחנו מצליחים להבין שהתקיימה פה שרשרת של טעויות שיכלה להימנע. אם מישהו היה מתכנן את הפעולה הזו בצורה יותר מקצועית ויסודית זה היה נגמר אחרת.
"בראל לא היה שנה וחצי בגזרה הזו, הוא לא מכיר אותה, הוא ליווה חייל שנמצא חמישה ימים ביחידה. התפקיד שלו הוא צלף, הוא לא אמור להיות במרחק כזה קצר מול מחבל. לא ברור לנו איך איפשרו להתקרב לחומה? היה צריך לעצור את זה ולא לתת לחיילים שלנו לעמוד ושיצלפו בהם כמו במטווח. למה מדברים על אירועים וירי שצריך 'להכיל' אותם? מה זה אומר? מה, הוא פסיכולוג? מה זה אומר להכיל? אני לא מבינה איך מכילים מחבלים? אני מאוד מקווה שמי שצריך לתת את הדין ייתן אותו ושיפיקו לקחים.
"אנחנו אנשים פשוטים. לא מחפשים כלום חוץ מלדעת למה זה קרה. אני רוצה להיות הפה של החיילים שמרגישים שהם מטרות. בינתיים אין לי תשובות, הפאזל לא שלם".
"לנצח את הפחד"
במסדרון יושבים החברים הטובים, עוטפים את ההורים של בראל, את המשפחה. "מהדקות הראשונות התחילה לפה נהירה של אנשים", הילה מתרגשת. "כל מי שמלווה אותנו זה חברים של בראל שהוא צבר כל החיים. ילד בן 22, עם כמויות של חברים הכי איכותיים, הכי טובים. כל הימים האלה שאני פה אני מרגישה שהוא ידע את מי לבחור, שיעמוד לצידנו. כל הטוב שהוא הקרין לאנשים עכשיו הם מחזירים. אף אחד לא זז מפה. יש פה אנשים שלא מסוגלים ללכת לישון בבית, לא מסוגלים".
"בראל הוא כמו אח שלי", אומרת שירה צפיר (20), מש"קית חינוך במג"ב. "כל מי שפה שאב ממנו משהו במהלך החיים. היינו יחד במכינה הקדם־צבאית 'דרך ארץ' בשלוחת אשלים. חצי שנה לא הייתה משימה שלא שמו אותנו בה יחד – ישנו במדבר, עשינו מסעות, הכל. פעם אחת, לפני עלייה מטורפת להר ארדון, לא ידענו איך נצליח לעשות אותה. הוא עצר אותנו וביקש שכל אחד יחשוב על הפחד הכי גדול שלו בעלייה הזו, ואמר 'אחרי שתסיימו אותה אתם תראו שאפילו את הפחד הכי גדול שלכם אתם יכולים לנצח'. כמו מפקד סידר אותנו בשורה בן־בת בן־בת ודחף אותנו כל הדרך ורק צעק 'תחשבו על הפחד, תחשבו על הפחד ובסוף תנצחו'.
"בראל רצה להיות במכינה כדי להצליח להגיע לימ"ס (יחידת המסתערבים של מג"ב). זה היה החלום שלו מאז ומתמיד. למרות שיש לו פציעה קשה, פריצת דיסק, הוא רצה לתפקיד הכי קרבי שאפשר. הוא היה שחקן כדורגל מצטיין לפני המכינה והיה צריך לבחור אם ללכת לצבא או להמשיך בכדורגל ובחר לפרוש. הוא תמיד אמר שאם יסגרו לו את הדלת הוא ייכנס מהחלון. כשסירבו לתת לו מיונים למג"ב הוא הגיע למטה בלוד עם תיק קטן על הגב וישב שם בש.ג עד שנתנו לו להיכנס. בסוף הוא הצליח לדבר עם אנשים ולהתקבל למג"ב בדרכים שלו".
חבריו מספרים שלמרות הכאבים הבלתי פוסקים מפריצת הדיסק, ההקפצות בשבת ללא הרף, הקושי והגעגועים לחברים והמשפחה, הם לא שמעו אותו מעולם מתלונן. "הוא היה מגיע ליציאות עם סוואנה ומדים מוכנים בבגאז', נשק צמוד מוסתר מתחת לחולצה, בלי לעשות דאווינים אבל מוכן לכל תרחיש", אומרת רותם סבח (20).
"במכינה היינו מאוד 'צהובים', מפגרים", מספר שותפו לחדר מהמכינה גיא ירדני (21). "קמים בשש בבוקר, מתאמנים כדי להגיע לסיירת. לא עניין אותו כלום. כדי לעבור לימ"ס צריך לעבור טירונות מג"ב של חמישה חודשים, טירונות עם מפקדים ושגרה משתנה. הרבה אנשים בזמן הזה נשחקים, יורדת להם המוטיבציה והם באים לגיבוש ימ"ס גמורים. בראל, לא רק שעבר את הגיבוש, הוא גם היה מצטיין גדודי בטירונות של מג"ב – מתוך 500 לוחמים. המשפחה שלו הגיעה לטקס ורק שם גילו שהוא מצטיין".
מה הוא סיפר על השירות?
"הוא שומר לעצמו את הדברים הקשים", אומר איתי פורמן, חברו הטוב ביותר מהבית. "היה מתגאה רק בהצלחות – 'סיכלנו פה, הורדנו שם', אסור היה לו לספר יותר מדי. הוא גם רצה קצת להתקדם בצבא אבל בגלל הבירוקרטיה ודברים פנימיים הוא לא הצליח וזה ביאס אותו ברמות. לא היה אכפת לו על הכאבים בגב, הוא שיקר בוועדות רק כדי להגיע לתפקיד הזה".
צליל פלטקוב (20), בת הזוג של בראל בחודשים האחרונים, הייתה זו שנפגשה איתו אחרונה, רגע לפני שיצא למבצע. "ביום חמישי הוא ישן אצלי ובשישי בבוקר הוא הוקפץ", היא מספרת ודמעות יורדות על לחייה. "ראיתי אותו בשבע בבוקר, הכנתי לו לאכול והוא יצא לדרך. אנחנו מדברים כל יום, כל היום. ביום שישי ב־12 בלילה הוא עוד עשה אימון חזה, התכונן לפעילות, הניח את הטלפון לידו ודיבר איתי כל האימון. הוא כל יום מתאמן, יוצא לרוץ בשעות הזויות רק כדי להתאמן. אין לו שעות שינה. דיברנו בפייס טיים ביום שבת בשלוש בצהריים ואז הוא יצא לפעילות. הוא אמר שלא יהיה זמין כמה שעות וזהו".
ידעת שהתפקיד שלו מסוכן?
"כן. בראל אמר לי מהתחלה שהתפקיד מסוכן אבל הוא תמיד השרה שלווה. הפעם הזו לא חשבתי בכלל שיכול לקרות משהו, יחסית לפעמים אחרות שלא נרדמתי בלילה בגלל המורכבות של המבצעים. הוא היה מספר לי עד כמה הוא חושב עשרה צעדים קדימה תמיד, נכנס לרכב, יודע איפה הוא שם את הנשק, איך הוא נוסע, הכל.
"בשישי הקודם הוא גם הוקפץ והשבת הזו פעם ראשונה שהוא קצת התבאס ללכת, אבל כמובן הלך ולא התעכב לשנייה. הוא תמיד היה מהאנשים שמקפיצים, לא יכלו לוותר עליו בפעילויות. גם אם לא דורשים ממנו אלא רק מבקשים, הוא עדיין מתנדב ללכת. לא משנה מה. הוא כל כך אוהב את המדינה, כל הזמן היה שואל אותי, 'אם הייתי מרגל סורי, עדיין היית יוצאת איתי?' הייתי עונה שכן והוא היה כועס. 'אני בחיים לא הייתי עושה את זה', הוא היה עונה, 'קודם כל המדינה שלי, לפני כולם'".
הם הכירו בפסטיבל מוזיקה. "התחלנו כחברים טובים אבל היה מיד קליק. כמה ימים אחרי הפסטיבל הוא התקשר אליי ואמר שהוא חושב עליי כל היום ומהשיחה הזו הקשר שלנו לא התנתק לרגע. לשנינו היה קשה להיכנס למערכת יחסים, הוא לא היה בזוגיות שלוש שנים ואני שנתיים, אבל אנחנו נשמות תאומות. אני פה משבת, לא זזתי לשנייה, ואשאר פה עד שהוא ייצא".
"היה לו חשוב לעשות מה שהוא חלם", מוסיפה האחות הילה. "הוא היה בטוח שהוא יבוא לצה"ל, ויעשה בעולם הזה קצת יותר טוב. אף פעם לא היה לנו מושג מה הוא עושה ואיפה הוא נמצא. ידענו שהוא אוהב את המסגרת והחברים אבל הוא לא סיפר שום דבר על מהות השירות. כל פעם שאמא שלי הייתה שואלת מה הם עושים הוא היה עונה – כדורגל, התאמנו, פלייסטיישן. באיזשהו שלב חשבתי שאולי הוא לא בתפקיד בכיר. כל הזמן זמין, עונה, מספר חוויות טובות, נוסע לאילת ומסתובב בקניון. כל מיני סיפורים כאלה. בתחושה ובמסר שהוא העביר לנו היה 'אני לא עושה שום דבר חריג'. רק אחרי הפציעה הבנו את גודל הסכנה".
"שום מיגון לא היה מציל"
באירוע שהתרחש ביום שבת, שם הוא נורה מטווח אפס על ידי מחבל, בראל לא היה אמור בכלל להשתתף. המפקדים שלו מספרים על היערכות שהייתה אמורה להיות עם סד"כ הרבה יותר קטן אך בגלל התחממות מפתיעה בגזרה החליטו להקפיץ עוד לוחמים מהבית וביניהם בראל.
"בראל לוחם מקצועי מאוד שהשתתף בהמון מבצעים ובהרבה משימות שברובן תיפקד כמפקד על לוחמים למרות שלא עבר קורס מ"כים", מתאר סגן מפקד הצוות של בראל. "באחד המבצעים שלנו נקלענו לסיטואציה מסכנת חיים, לא אפרט יותר מדי, וכשהרמתי את הראש וראיתי שבראל לידי הרגשתי הקלה מיידית. לפני כל פעילות המפקדים יושבים על שיבוץ כוחות ותמיד יש את הוויכוח של המפקדים אם מי הוא יהיה".
"הוא ילד מיוחד. חבר, לוחם, ובן אדם מהטובים שפגשתי", אומר רפ"ק ד', מפקד הפלגה של בראל. "דעתן מאוד אבל מנומס. חיובי וחברתי. מקצוען ומחנך במהות שלו. אין הרבה לוחמים ברמה שלו. היינו חברים טובים. הוא התייעץ איתי לגבי חתימת קבע, הוא ממש רצה לחתום עוד ולצאת לקריירה ביטחונית. היו לנו שיחות רבות על זה כי עוד חודשיים הוא כבר אמור להשתחרר. אצלנו אין דיסטנס, אני כמפקד רואה בחיילים אחים קטנים שלי. חולק איתם הכל".
זאת אומרת שהם גם שותפים לתכנון הפעילויות כדוגמת הפעילות שהייתה בשבת?
"נכון מאוד. החיילים מעורבים בתהליך, שותפים בבנייה של הפעילות, יכולים לשנות דברים, לתכנן אחרת, רשאים לעשות הרבה דברים לבד. יש מעט מאוד מפקדים בפלוגה ובראל היה מפקד בלי דרגות. האחריות והמעורבות שהוא שאב אליו גרמו לנו להאמין בו כאילו הוא מפקד לכל דבר. הוא היה מוצמד אליי לכל פעילות, יש לי את הפריבילגיה לבחור מי איתי והייתי סומך רק על השיקול דעת שלו".
אלא שבפעילות האחרונה הם לא צוותו יחד, וכשד' יצא גם הוא למבצע ביום שבת הוא שמע בקשר דיווחים על פגיעה קשה בראשו של חייל. "הדיווח הראשוני היה שהוא נפגע מירי צלפים. לא הבנתי איך, כי זה לא התאים לנסיבות הפציעה שלו, הייתי בטוח שנזרק מטען ומזה הוא נפצע, מהרסיסים. בדיעבד מהדיווח המודיעיני הבנתי שהירי בוצע מטווח קצר מאוד. זו הייתה פגיעה ישירה. שום מיגון מטווח כזה קצר לא היה יעיל".
הפעילות הזו הפתיעה אתכם?
"לא הפתעה אבל ההיערכות בסד"כ כזה גדול לא הייתה מתוכננת בכלל. כשהבנו את סדר גודל הפעילות ושהולך לקרות משהו רציני נערכנו בהתאם, וכמובן שבראל היה חלק מההיערכות. היחידה תמיד נמצאת באירועים כאלה בגלל היכולות, שיקול הדעת של לוחמים כמו בראל. גם כשצריך לפגוע במישהו עושים את זה בצורה מידתית ומקצועית כדי לא לגרום לאירוע להידרדר.
"בראל שימש כצלף. לפני הפציעה הוא ביצע מספר פעמים ירי כנגד חשודים שהתקרבו וניסו לפגוע בו ובכוח ולאחר מכן קרה המקרה הזה. הוא והצוות שלא היו על רכוב, חולייה דינאמית שנעה בגזרה בהתאם למיקומים של מפירי הסדר. הם הגיעו לנקודה שבה בראל נפגע מספר פעמים, צפו ממנה ועזבו אותה, ושוב צפו ועזבו. עד הפעם האחרונה שבראל נפגע".
וכשאתה שומע על חיפוש אשמים?
"למשפחה מותר לבחור להתבטא ולעשות הכל. היא נמצאת בסערת רגשות ואף אחד לא צריך לשפוט. זו זכותם ואני מבין אותם. אשמה זו מילה גדולה וחייבים לחכות לתחקיר כדי להבין את כל הנתונים ואת התמונה הכוללת ואז ללמוד מהדברים האלה. מנקודת המבט שלי אני לא חושב שיש פה אירוע עם מחדל".
בעוד חודשיים היה אמור בראל להשתחרר מהשירות וכבר היו לו תוכניות לעתיד. "הוא התלבט עד הימים האחרונים אם להמשיך בקבע", מספר חברו גיא. "תיכננו תכלס שהוא ישתחרר ואז נחסוך כסף, ניסע לדרום אמריקה יחד ונמשיך משם להדריך במכינה".
הפציעה גדעה הכל. "כשראיתי בחדשות והתחלתי לקבל הודעות לווטסאפ, הייתי בשוק, לא יכולתי לדבר", הוא מוסיף. "בראש זה שולח אותך לגרוע מכל וכבר כמעט השלמתי עם התרחישים השחורים, אבל אז הייתי פה ביום ראשון והרופא המנתח שלו יצא לאבא ואמר 'איזה ילד גיבור יש לך, הייתי בהרבה ניתוחים אבל הבן שלך חזק, לא ראיתי דברים כאלה'. זה נותן הרבה תקווה ואופטימיות".
"כל בית החולים רעד"
בראל נולד בתל־אביב לאמא ניצה, אלמנה עם שלושה ילדים מנישואיה הראשונים, ואבא יוסי. במהלך היסודי המשפחה עברה להתגורר בראשון־לציון, ולאחר גירושי הוריו עבר לבאר־יעקב. במסדרון בית החולים יושבים האם והאב, כל אחד על ספסל אחר לצד קרוביו. האם צמודה לבן זוגה ושלושת ילדיה והאב עם אחיו ואחיותיו. בין עשרות המבקרים מגיעים גם לא מעט פוליטיקאים, סלבס, רבנים ומפקדים רבי דרגות.
ביום שלישי, קרוב לשעה שלוש בצהריים, הגיע אלוף פיקוד דרום, אליעזר טולדנו, כשמסביבו סוללת פקודים ודוברים. הוא נכנס לחדר האישפוז של בראל שבו נכחו ההורים ושם חילופי הדברים היו קשים מאוד. "תוריד את המדים", צרחה האם לעבר האלוף. "תתפטר מיד. אני לא מקבלת תשובות ואני דורשת שבנט יגיע". האלוף השיב כי "הוא לוקח אחריות על המקרה" ולאחר חצי שעה עזב את המקום. יום קודם האב יוסי הטיח מילים קשות גם בנפתלי בנט. "אתה פחדן אתה וכל הממשלה שלך פחדנים", אמר לראש הממשלה. "תעשו משהו, איך אתם נותנים לערבים להתקרב ככה לגבול".
לאחר שאלוף הפיקוד יצא, נכנסו אביו ואחיו של החטוף הדר גולדין. הם ישבו עם האם בכניסה לטיפול נמרץ וסערת הרגשות לא שככה. "אני רוצה שבנט יגיע לפה וישכב במקום הבן שלי", צעקה האם מול הנוכחים במקום. "כשהוא דיבר איתנו הוא לא יודע מה השם של הבן שלי, לא יודע באיזה בית חולים הוא שוכב. הבן שלי נלחם בגופו סתם, המדינה לא שווה את זה". בשעה חמש גם הרמטכ"ל אביב כוכבי הגיע לבקר את המשפחה והותקף בטענות קשות. "הלוחמים היו כמו בובות", צעק לעברו האב, "איך נתתם לזה לקרות?"
בסביבת בנט טוענים שההורים שלו הופעלו על ידי גורמים בימין, שסיפקו להם דף מסרים. העובדה שהשיחה עם בנט הוקלטה ושודרה בעמוד הפייסבוק של "הצל" האולטרה־ימני מחזקת את טענותיהם. "חשוב לי להבהיר שאנחנו לא אנשי פוליטיקה, לא ימין ולא שמאל", דוחה את הדברים האחות הילה. "הטענות שאמא שלי הביעה כלפי בנט יצאו מתוך כעס גדול. השיחה הייתה צריכה להיעשות אחרת. הוא היה צריך להכין את עצמו לדבר עם אבא שהבן שלו נמצא בין שמיים לארץ, אבא שיש לו בן יחיד, לפחות לקרוא בריף. לשאול איזה בית חולים הוא? אנחנו לא יודעים איך הצל הגיע לזה, לא יודעים מי העביר ואיך התפרסם. אף אחד מאיתנו לא נתן. ליוסי אין קשר לצל, הוא אדם פשוט. לקחו את זה לפן הפוליטי, כשיש פה גיבור שיושב על כתפיו של אלוהים".
כרגע בראל עדיין ממשיך להילחם על חייו. הוא עבר כבר שלושה ניתוחי ראש מורכבים ומשעה לשעה משתנה ההערכה לגבי מצבו הבריאותי והתפקודי. "מדובר בפגיעת ראש מאוד קשה", אומר ד"ר עמית פרנקל, רופא בכיר במחלקה לטיפול נמרץ כללי ומנהל היחידה לאיתור וניהול חולים בסיכון, שהיה הראשון שקיבל לטיפול נמרץ את בראל. "זה דורש הרבה תשומת לב וניטור קפדני. תגובה לכל תנועה, השגחה על כל מערכות הגוף. רק היום לקחנו אותו פעמיים להדמיה של הראש לבחון תגובות. כרגע אנחנו באמת לא יודעים להגיד שום דבר על הרגע שבו יתעורר".
ביום שני נערכה תפילת ענק בחניה של בית החולים ביוזמת החברים שיצאו בקריאה לכל המדינה לבוא לחזק את המשפחה. מבחינת הילה הייתה זו הפתעה מוחלטת. "אנחנו משתדלים להיות מנותקים מהתקשורת. לא רואים חדשות, לא רואים פוסטים ברשתות חברתיות. שמענו על התפילה מהחברים שלו, לא ציפינו לכמות כזו של אנשים. פתאום התחילו להגיע עוד ועוד וזה לא נגמר. והצעקות של התפילה הגיעו עד החדר שלו, כל בית החולים רעד".
"היו פה אלפי אנשים שהגיעו מקצוות הארץ ברכבות רק כדי להשתתף בתפילה", מספר רביד שמן, חברו הקרוב. "כשבראל יקום הוא לא יאמין למה שהלך פה. אנחנו כבר מדמיינים אותו מרצה לאנשים על הפציעה ומספר מור"קים".
אבל אמרת שהוא אדם צנוע.
"איזה צנוע", צוחק איתי פורמן, חברו ללימודים. "הוא יעוף על זה שהוא סלב. האינסטגרם שלו יתפוצץ ויתלהב מכל החינמים בהופעות. הוא כל הזמן היה צוחק על אלה שמקבלים תהילה ויוצאים גיבורים אבל הוא הכי יתלהב מזה - ביבי צייץ עליו, עומר אדם דיבר עליו בהופעה. בטוח יתלהב. אחד האושיות כתב עליו שהוא היה איש של צללים, רואה ואינו נראה – הוא יעוף על זה ברמות. עוד יכתוב שירים על המקרה, יהיה זמר עם סיפור".
ומה הוא יספר על הפעילות כשיקום?
"כשהוא יתעורר וישאלו אותו אם הוא מתחרט על האירוע הוא בטוח יגיד שלא. אני בטוח בזה. זה החרא שלו וזה הטוב שבו. אין ספק שהוא היה עושה את זה עוד פעם".
בכניסה לבית החולים אנחנו נתקלים בזוג נשים עמוסות שקיות מתוקים. "בעלי מאושפז פה", מסבירה האישה. אבל המתוקים הם לא עבור בעלה. אלא עבור משפחתו של בראל. "מרים פרץ הייתה פה. הרמטכ"ל היה פה. כולם היו פה", אומרת האישה במעין גאווה. בחדר ההמתנה, שבימים כתיקונם ריק לחלוטין, ספרי תהילים ונרות נשמה פזורים לצד מסכות פנים וכיפות ודפי תפילה. בפינה בקבוקי משקאות ממותקים, עוגיות וזר פרחים שהחל לקמול. כך נראתה הכניסה למחלקה גם ב"צוק איתן" ו"עמוד ענן", רק שכעת יש פה רק חייל אחד שהצליח לאחד כל כך הרבה אנשים תחת התקווה להחלמתו. צעירות מעמותת "אור מיכאל", שהוקמה לזכר הרב מיכאל מרק שנרצח בפיגוע, יושבות במסדרון. "באנו לחזק את המשפחה", אומרת נועם סרוסי בת ה־17 מאופקים. "אנחנו רוצות להיות יחד איתם ולתת להם כוח". חליל מונח על ברכיה. "אני רוצה להראות למשפחה שהיא לא לבד", אומרת שרה בן עמי בת ה־15. "להראות להם שאנחנו פה. ולשמח". עם כל העצב והכעס והלחץ שממלאים את חלל המחלקה, הן רוצות להכניס שמחה. לפתע הצעירים פורצים בשיר. "שמע ישראל אלוהי... נתת לי את חיי נתת לי הכל... הכאב גדול ואין לאן לברוח. עשה שייגמר כי לא נותר בי כוח". יונתן רחימי ונויה אביטל, קרובי משפחתו של בראל, מחייכים כשהם מדברים על ההתגייסות של זרים מוחלטים לתמוך בהם. את השירה הם מוצאים מנחמת במיוחד: "זה נשמע לא מתאים אבל זה הכי מתאים שיש. זה מוציא אותך מהמחשבות ומחבר בין כולם, כל מי שנמצא בסביבה". בינתיים, שר הביטחון בני גנץ נמצא בתוך המחלקה. כשהוא יוצא הוא מחבק את האב יוסי. "הוא לוקח את המקרה ממש אישי", אמרה האם ניצה. "הוא הביע המון כאב והזדהות והיה מאוד קשוב אלינו ורגיש אלינו וכאוב". למרות שהטיחה בו ביקורת על המחדל שגרם לפציעתו של בנה היא עדיין אומרת עליו מילים רכות. "כל העולם היה פה. גם מי שלא רציתם", אומרת אחת המבקרות בבית החולים. "אמרתי לאבא שלא יחפשו אשמים. שיחפש שהבן יקום ויפתח את העיניים". לצד הביקורת על ההנהגה, המשפחה אסירת תודה לכל המבקרים והמתפללים. "אין לי מילים להודות לעם ישראל", אומרת הילה. "עד היום לא הבנתי ולא הערכתי איזה עם חזק אנחנו, שמסוגלים להתאחד בשביל אדם פשוט מן השורה. זה לא מובן מאליו בכלל". "תודה לכל עם ישראל על התמיכה והברכות", אומרת האם ניצה. "נוכחתי לדעת כמה אהבת חינם יש. כמה הבן שלי הוא הבן של כל עם ישראל".
