"סינמה פרדיסו" זה הסיפור של אחי לאון ושלי.
ב־1961, כשהייתי בן עשר, ולאון בן 13 וחצי, עלינו ארצה מטנג'יר שבמרוקו, היישר לדימונה. בהתחלה גרנו בצריף. אחר כך כמו בסאלח שבתי עברנו לשיכון. אבא קונדיטור, אמא עקרת בית, חמישה ילדים. מאחורי הבית אבא הקים מבנה עץ קטן, שבו הכין את העוגות בבוקר. בשעות המאוחרות יותר אני ולאון היינו משתלטים על המקום. מניחים כמה ספסלים, מוכרים כרטיסים באגורה או שתיים, עושים הקרנות לילדי השכונה.
לאון בנה מכונה שיודעת להקרין. הסרט שלנו התבסס על ניירות קומיקס של מסטיק בזוקה. היינו לוקחים, מדביקים אחד לשני, ארבעה־חמישה מטרים של בזוקות, ולאט־לאט מגלגלים. ברקע השמענו מוזיקה מתוך רדיו, מקווים שלא ניפול על איזה מבזק חדשות. סרט בלי עלילה, רק תמונות וצלילים. לכל הקרנה כזו היו באים 15, 20 ילדים. זו הייתה דימונה של שנות ה־60. לא היו טלוויזיות, שני בתי קולנוע – "גיל" ו"קולונוע דימונה" – וחוץ מזה כלום.
* * *
בסרטי הבזוקות החלה האהבה. שם נולד החלום שלנו לקולנוע אמיתי, זה עם המסך הגדול וכיסאות העץ, כשאתה מקרין את גלילי הפילם, וצוחק ובוכה עם הקהל.
זה קרה זמן לא רב אחר כך. לאון החל לעבוד כעוזר מקרין בקולנוע "גיל". מכונות ההקרנה עבדו אז על פילמים ופחמים. לאון היה עוזר, ומדי פעם הייתי מתגנב ועוזר לו. הייתי בן 12 או 13, והפכתי לעוזר של העוזר. מהר מאוד למדנו לעשות הכל. לנקות, למכור כרטיסים בקופה, למכור במזנון. בשבילי זו הייתה הזדמנות לראות סרטים, כי כסף לא היה בבית. הייתי מגיע לקולנוע, הופך את הגלגלים, ואז יושב עם הקהל, לומד את תגובות הצופים. הכרתי כל קטע. למשל כשהיו קומדיות של לואי דה פינס, אז להיט בדימונה, ידעתי איפה יצחקו, איפה לא.
כשהייתי בן 14 וחצי, לאון התגייס, ואני החלפתי אותו. שיכנעתי את הבוס שייקח אותי איתו לתל־אביב, לבחור את הסרטים. "לך על זה, בדימונה זה יעבוד", הייתי מפציר בו. אחר כך כבר התחלתי להחליט על התוכן. הצעתי רעיון שייתן פייט למתחרה "קולנוע דימונה": שני סרטים בכרטיס אחד, למשל הרקולס ומערבון.
לפני כל הקרנה הקופאי סנטוס ואני היינו מתערבים על ארטיק לוקס כמה דקות הקופה תהיה פתוחה לפני שייגמרו הכרטיסים. ב־95 אחוז מההתערבויות הייתי מנצח. קנו הכל אז, זו לא הייתה שאלה. החוכמה הייתה לדעת תוך כמה זמן.
מקולנוע גיל עברתי לקולנוע דימונה, עבדתי אצל שלושת האחים שרוני. עם אחד מהם, ציון שרוני, לאון ואני הקמנו ב־1975 את "יונייטד קינג", חברה להפקה, שיווק והפצה של סרטים. הימים הראשונים היו קשים. הגענו לתל־אביב, שני מרוקאים ועיראקי, וסביבנו עשרות מפיצים. התחלנו עם סרטים הודיים, אקשנים, ו"ברוס לי" - עד שהגיע "סופרמן", השלאגר שפילס לנו את הדרך לליגה של הגדולים.
אז לא היה מקובל להיות מפיץ וגם בעל קולנוע. אנחנו חשבנו אחרת. "קולנוע אילת" בדימונה היה הראשון שקנינו. זו הייתה הגשמת חלום. לאבא עד מותו לא היה חשבון בנק, ופתאום אנחנו, בקושי שתי כיתות סיימנו, רוכשים בית קולנוע בדימונה, ועוד את החדש שנבנה שם, מהבודדים בארץ שהקרין סרטים על מסך גדול של 70 מילימטר. זו הייתה גאווה. סגרנו קופות כמו לחמניות.
אחר כך התפשטנו. הפעלנו בתי קולנוע בשכירות באופקים וביבנה, לקחנו את "מקסים" ו"אופיר" בתל־אביב, הפכנו שותפים בחיפה ובנתניה. בשיא החזקנו מעל 20 בתי קולנוע בודדים. לימים גורלם ייחרץ כמו גורלם של מעל 300 בתי קולנוע בודדים במדינה. הם ייעלמו.
פעם אחר פעם הטכנולוגיה והזמן ישנו את פני התעשייה, אבל אנחנו לא ניתקע מאחור; בשנות ה־80 נוביל את תעשיית קלטות הווידיאו, נפיץ סרטים קלאסיים כמו "12 הנועזים", "הנשרים פשטו עם שחר", ו"חלף עם הרוח"; ואז יבואו הכבלים, yes, HOT, נטפליקס; שוב ושוב נצטרך להתאים את עצמנו; ואז נקים את "סינמה סיטי" בגלילות; קודם לכן יזהירו אותנו, "אף אחד לא יגיע, זו פשיטת רגל, אתם תחזור לדימונה בטרמפים"; ולאון יאמר, "עזוב, תן להם שידברו".
עד ליום מותו, לפני שלוש וחצי שנים, אחי לאון ואני נפעל כצוות בלתי נפרד. החלוקה תהיה ברורה: הוא, שמכיר כל כיסא, מסך ובורג, יבנה את בתי הקולנוע; ואילו אני, כשר החוץ, אתעסק בבנקים, בהפקה ובהפצת סרטים.
* * *
הקולנוע של היום, עם כל הקדמה והנוחות שבו, נראה אחרת מזה של דימונה בימי נעוריי. שוב ושוב קורה שאני מביט אחורה בגעגועים, או מוצא את עצמי שוב אותו ילד בן 12, והתמונה אותה תמונה:
יושב בקולנוע, וכולם סביבי מעשנים. מעליי עשן כבד. זה מהמקרן? מהקהל? קשה לדעת. על הרצפה קליפות גרעינים, שנערמו לשניים־שלושה סנטימטרים. אנשים מפצחים, ושותים, ואת בקבוקי הטמפו מניחים על הרצפה. והרצפה משופעת אז הבקבוקים מתגלגלים למטה, עד שנעצרים בשכבות הגרעינים. ובדרך הם יוצרים רעש שמפריע לסרט, והופך חלק בלתי נפרד מהפסקול שלו. פסקול תחילת דרכי.
