ניו־יורק, אני סטודנט בקולומביה. אחרי התואר הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים החלטתי שאני רוצה אמריקה, לראות עולם, ללמוד באחת האוניברסיטאות הטובות. התקבלתי למסלול ישיר לדוקטורט. על הלימודים האלה צריך לשלם. אמא מורה, אבא מנהל מתנ"ס, אין מאיפה לתת לי.
זה על הגב שלי. לא כמטאפורה. כי האופציה הכי זמינה להרוויח כסף היא "מוישס הובלות", החברה שבה להיות ישראלי בוגר יחידה קרבית מיוחדת זה יתרון. אני מובר. קם מוקדם, לוקח קפה בכוס קלקר ובייגל עם חביתה ממשאית האוכל שעומדת בחוץ, איסט הארלם, רחוב 119.
בערך עשרה ימים אחרי שהתחלתי כסבל הפכו אותי לאחראי צוות. אני מגיע למשרד, מקבל לוח עבודות, אוסף את החבר'ה ולוקח את המשאית. כשמגיעים לדירה אני זה שמדבר עם בעלי הבית. למדתי שהכי טוב להראות ללקוחות שאתה מבין בפני מה הם עומדים. אחר כך עובר איתם בין הרהיטים והארגזים, מבין לאן כל דבר הולך, מתכנן ומצייר. מספר סיפור. התהליך הזה יצר אמון ומוטו לחיים: אין משהו חשוב יותר מיצירת אמון בעסקים.
וככה דירה אחרי דירה. לפעמים שלוש ביום. לחשוב, לתכנן, לסחוב, להרים, להזיע ועדיין לחייך ולהיות נחמד. ניו־יורק לוהטת ולחה בקיץ, במרבית הדירות יש רק מזגני חלון, אחרי שעה אתה מרגיש בסאונה. בחורף הטמפרטורות מתחת לאפס. בדרך למשאית אתה חייב להקפיד שלא תחליק על הקרח ותשבור את כל העצמות.
באחד הימים הגענו לדירה באפר ווסט סייד. אישה מבוגרת קידמה את פנינו. זה היה יום המעבר שלה לבית של בתה בפרוור בניו־ג'רזי. הגיל עשה את שלו והבת שיכנעה אותה לגור איתה ועם הנכדים. בעיניים שלה אפשר היה לראות את השבר הגדול, את הגעגוע לחיים שהיו לה. היא הסתובבה בדירה הלוך וחזור, נפרדת מהכתלים אבל בעצם נפרדת ממה שהייתה. לא ידעתי מה אומרים. כל מה שעלה לי בראש זה ציטוט של טולסטוי שאמא שלי אהבה, "החזקים מכל הלוחמים הם זמן וסבלנות".
היא הסתכלה במבט המום. הגברת הייתה מרצה לספרות. משם השיחה קלחה. כשהבת הגיעה לאסוף אותה היא הודיעה שהיא נוסעת איתנו. הבת ניסתה להתווכח. מה פתאום אישה בגילה במשאית עם סבלים? אבל היא התעקשה. "השארתי מאחורי את הבית, לא את עצמי", אמרה.
היא נסעה איתנו. ואני, בזכותה, יודע דבר מאוד חזק ועמוק על בני אדם וקירות: אתה עוזב את הבית אבל הוא, לעולם, לא יעזוב אותך.
* * *
ובלי לשים לב אני לומד את אמריקה והאמריקאים. תרבות, מנטליות. חי את הניגודים שבין סבל לסטודנט לדוקטורט. בבוקר שובר את הגב, בלילה שובר את הראש. כשאני מגיע הביתה אחרי 14 שעות סחיבה הגוף כואב, הידיים נוקשות, כל מה שאני רוצה זה להתקלח ולישון. אבל שוקע בויטגנשטיין ובקאנט ובניטשה ובהגל, נשאב לעולם של תיאוריות ומתמטיקאים ופילוסופים גדולים.
יום אחד אני מטפס במדרגות עם ארגזים על הגב וכדי להסיט את המחשבה מהקושי מדמיין אותי מתווכח עם אפלטון. ופתאום זה קורה: אני מצליח לענות לו על מעמד האמת בשפה.
אחרי חצי שנה בניו־יורק דבי מצטרפת אליי. תאיר שלנו נולדת בהארלם ביום הכי קר בשנה. זמן קצר לאחר מכן אבא שלי נפטר בפתאומיות. בלב כבד מחליטים לחזור לארץ. אמנם לא סיימתי את הלימודים אבל אחי כבר לומד רפואה ואחותי רק השתחררה מהצבא. מישהו צריך לסייע כלכלית למשפחה.
נוחתים בלי כלום. רציתי להשתלב בהיי־טק שהיה אז בחיתוליו. אבל לא הייתי מהנדס, ופילוסופיה לא נראתה לאף אחד כמו משהו שבאמת צריך. אחרי חצי שנה של חיפושי עבודה אני מצליח להיפגש עם טדי קולק שמקבל אותי לרשות לפיתוח ירושלים. החזון הוא לתת לירושלים ממד של טכנולוגיה בינלאומית. אנחנו מתחילים לשכנע חברות בעולם להגיע לירושלים, השם של טדי פותח דלתות, ואני משתמש במה שאני יודע על אמריקה.
המסע מוצלח. אנחנו מוכרים 70 מגרשים בהר חוצבים, ומקימים את ארבע החממות הטכנולוגיות הראשונות ואת הגן הטכנולוגי במלחה. השלב הבא זה צעירים שמפתחים מוצרים בעצמם. כשטדי מפסיד בבחירות אני מחליט לעשות מעשה: בעולם קראו לזה וונצ'ר קפיטל, בארץ קרן הון סיכון. JVP קמה כשאני עם מינוס של 40 אלף שקל בבנק, שתי בנות והשלישית בדרך.
משנת 1994 הקמנו 150 חברות. הנפקנו 12 חברות בנאסד"ק והייתי מעורב בעוד 26 אקזיטים לחברות בינלאומיות. זה מסע ארוך, הרבה אכזבות בדרך, אבל כשאתה זוכה לראות יזמים ממציאים משהו חדש, ויוצרים חברה שמספקת עבודה בישראל ובעולם, הלב מתרחב.
לפני כשנתיים זכיתי לסגור מעגל ולפתוח בלב התפוח הגדול את מרכז הסייבר. פרויקט ענק של "מרגלית סטארטאפ סיטי" בשיתוף עיריית ניו־יורק. עשרות חברות שהופכות את העיר למרכז גלובלי של אבטחת סייבר.
יום לפני ההשקה ירדתי במדרגות ונתקלתי במובילים שהעלו ארגזי ציוד. חבר'ה צעירים, כמו שאני הייתי. רציתי להגיד להם שלא יפסיקו לחלום, שהעבודה הזאת היא שלב בדרך, ושלא משנה מה, אסור להפסיק לטפס.
את המשא שעל הגב פרקתי לפני שנים. אבל את מה שהשאירה התקופה ב"מוישס הובלות" אני לוקח איתי לכל מקום. ומסר ברור, צרוב בעור: לזכור תמיד את המשקל, על הכתפיים שלך מונחים חיים של אנשים.
