מכתב קטן, מאיש אחד רחוק מכאן

13/10/73

אימא שלום!

זהו היום השביעי למלחמה, המצב תקין בהחלט ואין מקום לדאגה, מצב הרוח טוב, והמוראל גבוה, אמנם לא התרחצנו זמן רב, אולם גם זה יעבור. חג שמח ושבת שלום. פגשתי שוב את אלי. להתראות, ד״ש לקלר חיים וזיווה.

ממני באהבה

שמעון

.

את המכתב הזה כתב שמעון כהן ז"ל שנהרג במלחמה. אחותו, קלר יעקובי (69) מספרת בהתרגשות על הזיכרון שנשאר מאחיה.

"אחי שמעון שירת בסיני בחיל השריון, היה נהג טנק. התגורר בפתח־תקווה. נהרג בגיל 19 בסדיר. הוא שרד כמעט את כל המלחמה, עבר בין כמה טנקים שנפגעו עד שבטנק האחרון נהרג. חברים שלו לקרב סיפרו לנו שבקרב האחרון שלו הוא היה בטנק עם האלוף במיל' שלמה ינאי, שהוא היחיד ששרד מהטנק הזה וגם נשאר איתנו בקשר. שמעון ועוד שני חיילים נהרגו מאש של מארב מצרי. ינאי סיפר שהם היו מספר טנקים בשרשרת והתחילו להפגיז אותם כשהטנק הראשון והשלישי של אחי היו אלו שנפגעו. שני חיילים מצוות הטנק של אחי נהרגו במקום, שמעון הספיק לצאת מהטנק כולו בוער ומת מפצעיו בשדה הקרב. ינאי נפצע שם אנוש.

"במכתב שהוא שלח לי הוא מספר שהוא פגש את אלי, אחינו הגדול שהיה אז במילואים, בשדה הקרב. הם לחמו בסיני ובאחד הקרבות הם נפגשו וזו הפעם האחרונה שראו אחד את השני. שתי פלוגות הטנקים שלהם פתאום נפגשו, שמעון היה סדירניק והיה חסר לו ולצוות שלו אוכל אז שלמה העביר לו מהטנק שלו. הם התחבקו ונפרדו. בגלויה ששלח, שמעון מספר על המפגש הזה.

.

"את המכתב השני הוא כתב ל'ממה', לאמא שלנו. בעיקר שלח לה חיזוקים כי ידע שהיא יושבת בבית ומתגעגעת. הייתי אז בסוף חודש תשיעי עם הילדה שלי והוא כתב לאמא שהוא מקווה שילדתי והכל בסדר. חשוב לדעת שהכאב שלנו לא עובר מאז שהוא נפל, אפילו לא טיפה, לא משנה כמה זמן עבר. בתקופה שאחי נהרג לא הייתה מודעות לאחים ולמשפחה שכולה והלכנו ממש לאיבוד. רק בשנים האחרונות התחלנו לקבל טיפול פסיכולוגי ועברו כמעט חמישים שנה מאז הנפילה שלו".

.

 לאבי שלום רב,

מכתב זה נכתב בדקה ה־90 לפני קרב רציני.

האמת היא שאינני שקט לא בגלל שאני פוחד על עצמי אלא שאני פשוט מודאג בקשר לנעשה בעורף. לכן, לא הרגשתי עצמי שלם אלא אם אכתוב לך מכתב זה.

בכל מקרה, ברגע זה, עם סיום המכתב נגולה אבן מלבי.

שלום ולהתראות אחרי הנצחון.

שלך באהבה, יגאל

דרור פסו (63) גר ברעננה, אבא לארבעה וסבא לנכדים. אחיו של יגאל פסו ז״ל שנפל בקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים.

"אני קטן בשבע שנים מאחי יגאל פסו. הוא היה בן 22 כשנפל ביום כיפור. ואני הייתי בכיתה י'.

הוא היה מ"פ בקרב על החרמון, גדוד 51 פלוגה ג', שם הוא נפל. ביום שני בבוקר אני חזרתי מבית הספר, שמעתי באותו יום ברדיו על כיבוש הר החרמון, הוא נפל ביום האחרון של המלחמה.

ביום רביעי הגיע נציג של קצין העיר שהודיע על מותו ונפילתו של יגאל והתחלנו לשבת שבעה. במהלך השבעה המכתב הגיע בדואר. חברה של המשפחה הקריאה אותו. כאשר פרצה המלחמה, אחי הגדול יגאל לא יצא לחופשה, נשאר בצבא. אחי השני יהודה שהיה בצנחנים יצא באותה השבת ללחימה וחזר רק ביום האחרון של השבעה. כל הזמן דאגנו ליהודה, לא שמענו ממנו כלום. לא קיבלנו טלפונים ולא מכתבים. מאחי יגאל שמענו, הוא הצליח להעביר מכתבים, המכתב הזה הוא אחד מתוכם.

אני זוכר שיום אחד בערב, במלחמה ישבנו בבית שמענו דפיקות בדלת. חבר של יגאל מהיסודי נכנס ואמר לנו שהוא כתב בגלי צה"ל. הוא סיפר שהוא פגש את יגאל בשדה הקרב, שביקש להעביר לנו שהכל בסדר - שלא נדאג. כשהמכתב נקרא בשבעה השתררה דומייה והייתה הרגשה מאוד קשה וכואבת. עד היום- כל פעם שאני קורא אותו אני מתרגש מחדש ".

למושון

לא בא לי לישון לבד בבית.

בלילה, בגלל האפלה יש נורא חושך. בהתחלה היה ירח מקסים, אבל גם לו נשבר כבר לחכות שהמלחמות ייגמרו, והוא הולך ומתמעט.

מוקי, אני מקווה שיהיה לך זמן, ותעשה טובה, תן אות חיים שלך, מתגעגעת מאוד.

ד"ש רותח מהילדים שכל הזמן מדברים. ורד אמרה שהיא מכירה רק חייל אחד והוא – אבא.

תמי שדה היום בת 79 נזכרת במכתב ששלחה לבעלה מושון, אז איש מילואים שחזר בשלום מהמלחמה.

"באותם הזמנים בעלי שמעון היה קצין אג"ם בחטמ"ר צמח שהיום הוא מבנה משטרה עזוב, כי החטיבה עזבה את המקום. מהיום הראשון שפרצה המלחמה לא שמעתי ממנו כלום, לא ראיתי אותו ולא היה לי מושג איפה הוא נמצא, אפילו לא הודעה או חצי מכתב. הבנתי מחברים ומנשות הקיבוץ שהבעלים שלהם סיפרו שמושון ממש מסתובב ברחבי רמת הגולן בשטחי האש אבל לא ידעתי איפה. הוא היה בשטח ונתן הוראות והנחיות לכל המפקדים שהיו אמורים לעלות לרמת גולן ולאבטח את כל הסביבה – דרום רמת הגולן, מעברים מירדן לתוך הארץ - כוחות שלא שירתו שם והתגייסו ללחימה. הוא ישב ימים ולילות ליד טפסים ומעליו ערמות של מג"דים, מח"טים, מפקדים בכירים שחיכו ממנו לפקודות ליציאה למלחמה. הבלבול היה גדול מאוד לצערם.

"באותם הימים כיבו אצלנו בקיבוצים הקרובים לגדר את כל האורות, השמיים היו אדומים מטילים ועשן. אני שומרת על הילדים הקטנים שלנו, שלושה ילדים שהקטנה בת שלוש, נכנסים למקלטים ולא יודעים איפה מושן נמצא. הוא לא דיבר איתנו שבועיים שלמים ורק שלחתי לו מכתבים. לא היה לי באמת מושג איפה הוא. הוא לא שלח לאורך כל הלחימה אף מכתב. יום אחד פגשתי מפקד מהחטיבה של מושון שחזר לכמה ימים הביתה והוא מסר לי דרישת שלום מבעלי, שהוא מרגיש טוב וקיבל את המכתב שלי והתרגש מאוד.

"שכחתי ברבות השנים מהמכתב הזה, שכחתי מה כתבתי שם אבל רק זוכרת שאחרי שכתבתי יצאתי עם הילדים החוצה מהמקלט כי הילדים כבר לא יכלו להיות סגורים. יצאנו לחצר גרוטאות ועמד שם ג'יפ צבאי כגרוטאה וישנו שם כל הלילה. הירח האיר מלמעלה, המלחמה צועקת מרמת הגולן וכולנו חושבים יחד על מושון. היום מושון בן 84 ואנחנו גרים במושבה כינרת".

שלום נירית.

בספר ׳שלום לך עצבות׳ כותבת פ.סגן באיזה מקום כי בו ברגע שחש הילד לראשונה את טעמו של המוות בשניות בהן חודרת התבונה הזו אל תוך הכרתו, בוקעת חוויה זו את קליפת הילדות שלו והנו הופך לאיש שמתבגר...

כיצד אני יודע רגש מהו, ומהו לאהוב. שלך יוסי,

אוקטובר 1973

את המכתב הזה שלח יוסי קורן (69), אז יוסי גרובינצקי, לנירית. אתמול הוא סיפר עליו.

"בעת המלחמה הייתי מפקד סוללה בגדוד ארטילריה של חיל התותחנים שהגיע בראש השנה לגזרה הדרומית ברמת הגולן. מפקד סוללה בדרך כלל מצטרף לכוחות המסתייעים – הטנקים והחי"ר שיוצאים למטרות באופן רכוב או רגלי – ואנחנו מחפים עליהם.

"ביום שישי אמרו לנו שבשבת מתחיל יום קרב ולכן היינו צריכים להיות מוכנים. שמו אותנו על הגבול, מרחק שני ק"מ מתל פארס. טנקים סוריים חדרו דרך כוחות חטיבה 188 והגיעו לכוחותינו. בלילה הראשון היה לנו 15 הרוגים רק מסוללה אחת של הגדוד שלי (היו לגדוד שלי 21 הרוגים עד סוף הלחימה). הייתה ממש שחיטה באותו לילה. המשכנו לעמוד שם וירינו בסורים עד שנגמרה לנו התחמושת. אמרו לנו שהמילואים יגיעו ביום ראשון בבוקר, אבל הם הגיעו רק בשני אחר הצהריים ואנחנו נשארנו ללא תחמושת. עמדנו שם על נפשנו ועל נפשה של המדינה. היינו במעלה גמלא ומח"ט 188 לא הרשה לנו לרדת משם כי הדרך תהיה פתוחה לכינרת והסורים ייכנסו, אז עצרנו את הדרך הזו בגופנו. התחבאנו כל הלילה כדי שלא יראו אותנו. מאזן הכוחות בינינו לבין הסורים היה לפחות אחד מכוחותינו על 20 חיילים שלהם.

"במכתב שלי, שנכתב יום לפני סיום הלחימה, אני כותב למישהי בשם נירית אבל הוא לא נשלח אף פעם - המכתב נשאר אצלי. במרוצת השנים כתבתי ספר שנקרא 'המלחמה שבפנים' שמספר על חיילים שסוחבים את המלחמה עד היום דרך רומנים, וחברה טובה שלי שאלה אותי אם יש לי מכתבים מהמלחמה חוץ מהדברים שיש בספר. המשכתי לחפש עוד מכתבים ומצאתי פתאום את המכתב הזה במחסן ליד מספר עותקים של הספר שלי בתוך קופסה. פתחתי וכתוב "נירית שלום". אני לא זוכר מי זו הנירית הזו ולמה המכתב הזה לעולם לא נשלח. הוא במצב ממש טוב, אני גם מזהה את הכתב שלי, והוא נכתב לפני 48 שנה – ב־23 באוקטובר 1973 – יום לפני סיום המלחמה, כנראה מרמת הגולן. הוא נמצא בין עשרות מכתבים שכתבתי. במכתב אני מזכיר שני אנשים – אבי שניר ז"ל שלחם לצידי בדרגת סגן במלחמה ונהרג מטרים מאביגדור קהלני ביום שכתבתי את המכתב. הוא היה חבר קרוב שלי ונהרג מהפגזות של מטוסים. אני מספר במכתב לנירית איך אפשר לאהוב אהבה אמיתית כשיש לידך אנשים, חברים שלך, שנהרגים. וגם כתבתי על אבנר סעדון ז"ל שהיה בן כיתה שלי ששירת באגוז ונהרג שנה לפני הלחימה בפשיטה של כוחותינו בלבנון שהשתתפתי בה גם". •