אני מרגישה שנגמרה לי הזכות לשתוק

מאיה אוחנה מורנו פותחת את דלת ביתה שבמושב שוקדה, הנטוע מול עזה והקסאמים ובלוני האש, ומזמינה אותי לסיור מודרך בחדרי הלב. זה נדיר אצלה. מערכת היחסים שלה עם התקשורת היא ריקוד זהיר בין שמחה לכאב. החיים לימדו אותה שזה לא קל לתפקד כאלמנתו של סגן אלוף עמנואל מורנו, איש סיירת מטכ"ל, שעלילות גבורתו נלחשות מפה לאוזן, החייל הראשון בתולדות צה"ל שתמונתו אסורה לפרסום עד היום, 15 שנה לאחר שנפל בלבנון, בשל התפקידים הרגישים שמילא.

"כתבה בעיתון חושפת צד מסוים בחיי", היא מנמקת, "לא את התמונה הרחבה, לא את כל האמת. במציאות, הדברים מורכבים הרבה יותר. גם אם אתאר בהרחבה את הזוגיות השנייה שמסיבה לי אושר, בעיני הציבור תמיד אצטייר כסיפור הצלחה של אלמנה שהשתקמה".

וזה רע?

"כן. תמונת הניצחון מנציחה רק רגע, ודקה לאחר מכן הכל עלול להתהפך".

עמנואל מורנו ז"ל עם בנט בימיהם בסיירת

אז למה את יושבת מולי?

"הגעתי לצומת. מצד אחד אני מבקשת להיכנס לבית המדרש ולהתכנס בעצמי וללמוד תורה עוד ועוד, ומצד שני אני מרגישה שנגמרה לי הזכות לשתוק. יש קול שחייבים להשמיע ולשמוע. בחוויה שלי אנחנו עומדים בפני אסון. השסע והקיטוב הולכים וגדלים, השיח הציבורי הפך לכוחני ולאלים ולרע, מי שדעתו שונה משלך מוכתר כבוגד, ואפילו מה שבעבר נראה לנו מובן מאליו מקבל סימן שאלה".

למה את מתכוונת?

"לסוגיות יסוד כמו מה מחבר אותנו לאדמה הזאת ומה קושר אותנו לארץ. יש שיגידו 'התקווה', אחרים יגידו 'הדגל', פעם השירות הצבאי היווה מכנה משותף, אבל קצת איבדנו את זה, והקורונה הוכיחה לנו שגם בערבות הדדית אנחנו כבר לא מי יודע מה. מבחינתי, ארץ ישראל לא שייכת לאיש, לא לשמאל ולא לימין, לא לדתיים ולא לחילונים, היא של כולם, אבל הניגודים הקיצוניים גורמים לכך שכולנו חיים בהתנצלות על עצם נוכחותנו במדינה, ואם זה המצב אז אפשר לסגור את שערי ישראל".

עם הבעל אלירן. "מאיה עדיין מפחדת לעשות דברים גדולים, אבל עוד מעט זה ישתנה"

הגזמת.

"לא, אני רצינית. הסכנה הכי גדולה היא שנחליט לא לגור כאן. כואב לומר את זה, ויכאב הרבה יותר אם ניאלץ לעשות את זה, ולכן אנחנו חייבים לעצמנו את הבירור לעומק ואנחנו חייבים לנהל אותו ביושר ובאומץ. אם יש מישהו שעמדותיו שונות משלי אני רוצה לדבר איתו ולהבין אותו עד הסוף, בלי לחשוש ממה יגידו לי ועליי. אני כבר לא תמימה, ברור לי שגם על הראיון הזה אחטוף טונות של ביקורות".

ממי?

"נו, באמת", היא מגחכת. "כל פוסט שלי מעורר את השדים בגיבורי המקלדת. אפילו כשאני מעלה צילום של קשת בענן הטוקבקיסטים כותבים לי 'זה בגלל שהצבעת לבנט'. יש את אלה שכותבים 'הוא נבחר בזכותך' ויש את אלה שכותבים 'הממשלה הנוכחית קמה באשמתך' ואני לא פוחדת, לא מאלה ולא מאלה, אבל רבאק, בסך הכל צילמתי קשת.

עם בנט ובתה באזכרה. "זו לא ממשלת חלומותיי, אבל זו הייתה הדרך היחידה לחולל שינוי"

"מהשנאה הזאת נבע בי הדחף לעשות מעשה, ליצור ולהקים משהו שיאחד את החברה הישראלית. כל אדם מתהלך בעולם הזה עם תפקיד ובחצי השנה האחרונה הדחף הזה הפך אצלי לבעירה גועשת ושוצפת. השעון מתקתק, אנחנו עומדים לפני קרייסס עולמי. והרי למה חזרתי בתשובה?"

את שואלת אותי?

"אחרי הצבא נסעתי לטיול של חצי שנה ועל פסגת הר באפריקה חוויתי זריחה מיוחדת. התבוננתי בבריאה והבנתי שיש מישהו שמנהל את הטבע המופלא. מאז, במקביל ללימוד תורה, אני עסוקה מאוד בהתבוננות בקסם. עכשיו כולם מודאגים ממשבר האקלים, והדאגה מוצדקת, אבל אני יותר מוטרדת מהאקלים החברתי. אנחנו חיים בבידול ובנתק, ואני מרגישה שאסור לי לשבת רגל על רגל. יש לי אחריות לעשות משהו לפני שהעולם הנפלא הזה יקרוס כתוצאה מחוסר הקשבה. אני חייבת לעשות מעשה למען הנכדים שלי, שעוד לא נולדו וגם עוד לא נראים באופק, כדי שהם יוכלו לחיות כאן".

אז לכי לפוליטיקה. בנט ישמח לצרף אותך לשורותיו.

עמנואל מורנו עם אחד מילדיהם. "כעסתי עליו פעמיים"

"לא, אני לא מתאימה לפוליטיקה. החשיפה המזערית שלי לפוליטיקה רק גרמה לי להתרחק ממנה יותר. היא לא בית ספרי. מהר מאוד אני אפסיק לישון בלילות ואפרוש. לא שעכשיו אני לא סובלת מנדודי שינה. הם מופיעים בכל פעם שאני מסתכלת על המדינה שאני כל כך אוהבת. היא הייתה יקרה לי גם לפני שקברתי בה את בעלי, שנהרג בשבילה". סוף המשפט נבלע ושתיקה קצרה אופפת אותה.

"שיהיה ברור", קולה הופך לחד ולתקיף. "אני לא אומרת את הדברים האלה בשמו של עמנואל. כבר 15 שנה אני לא יודעת מה הוא חושב. מיום שהתאלמנתי לא הוצאתי מפי משפט כמו 'עמנואל היה אומר'. למה? מפני שלכל אחד יש את העמנואל שלו. לחבריו הטובים היה עמנואל שלהם ולי יש את עמנואל שלי. הוא גם לא היה רוצה שאני אדבר בשמו. הוא תמיד דחף אותי לעמוד בזכות עצמי ולדבר בקולי".

לשתוק ולהקשיב

מאיה אוחנה מורנו. היא מקפידה על הסדר. ההווה מקדים את העבר. החיים קודמים למצבת האבן. "כן", היא מודה, "הדחף לשנות את האקלים החברתי התעצם בי בגלל היותי אלמנה. השכול הוא חלק מהדנ"א שלי, אני מגדלת שלושה ילדים שהתייתמו מאביהם, לצד שתי בנות מבעלי הנוכחי, אבל השכול הוא לא הדבר היחיד שמגדיר אותי".

את מדברת כמאיה מורנו או כמאיה אוחנה?

"נולדתי כמאיה ויצמן, הייתי מאיה מורנו וכבר 12 שנה אני מאיה אוחנה, רעייתו של אלירן. המהפכים שעברתי בחיי הפכו את הקול שלי למורכב. אני בתם־של, ואמא־של, ואלמנתו־של, ואשתו־של, נולדתי בסיני, באתי מעולם המחול, אני חוזרת בתשובה ששומרת תורה ומצוות, אני חיה בין העולמות ונוגעת בכולם, אבל בשורה התחתונה אני מאיה. אישה בעשור החמישי, שמרגישה אחריות כלפי עמה וארצה ומתמודדת מדי יום ביומו עם השאלה לאן אנחנו הולכים ומה החובה שלי כאזרחית.

"למרות שהייתי מעדיפה לנהל את חיי הפרטיים בשוליים, כיום אני מבקשת עזרה מהתקשורת: אני מחפשת את המפתח לאחדות מחודשת בעם. זה אפשרי, וזה יקרה אם כל אחד מקוראי העיתון ייעתר להזמנה שלי להצטרף".

אלייך?

"לא אליי, אלינו. המטרה היא לא אני, אלא ארץ ישראל. אני לא רוצה להיות חוד של משהו, אלא חלק משורה רחבה שצועדת יחד. עבודה משותפת הרבה יותר קשה מטיסת סולו, ה'יחד' די מסובך, אבל היא הרבה יותר מתגמלת. זה כולם למען כולם, ואני מאמינה שהמפתח יבוא מלמטה, מהעם.

"הקורונה החזירה לכל אדם את האחריות האישית. את זו שדואגת לילד שלך, את זו שתיקחי אותו לבדיקת מטוש ואת זו שתטפלי בו כשהוא ייכנס לבידוד. תארי לעצמך מה יקרה אם כל אחד ייקח את האחריות האישית שהוטלה על כתפיו ויכוון אותה גם לעבר הסביבה. שיתחיל בקטנה. שמחר בבוקר הוא ישנה את הנהיגה שלו בכביש, שיגיד שלום למנקה הרחוב, שיתכופף ויאסוף את הגללים של הכלב מהמדרכה. על זה אני מדברת. על האחדות שחיונית והכרחית לקיומנו כחברה. תראי מה קרה השבוע. כולם נרעשים מזה שאזרחים ערבים דיווחו למשטרה על המחבלים שברחו מהכלא. אותי זה מעציב. האם היה עולה בדעתי לא לדווח למשטרה על רוצח שברח מפני שהוא יהודי?"

בחזון שהיא רוקמת, אוחנה מורנו רואה קמפיין ויראלי שיתפוס כמו אש בשדה קוצים. "משהו סקסי, לא, תמחקי את ה'סקסי', משהו מגניב כמו הקמפיין להצלת פרחי הבר. הרי כשאנחנו רוצים להילחם למען משהו אנחנו יכולים לעשות דברים שמשפיעים. אני רוצה שאנשים יגידו, 'זה מגניב להיות ישראלי טוב' ו'זה מגניב להיות אדם מוסרי' ו'זה מגניב להקשיב לדעותיו של האחר'.

מימון לקמפיין רשתי? דף פייסבוק? צוות חשיבה? כל אלה עוד אין. לשלב הנוכחי היא קוראת "לדייק את עצמי". "החלום הוא שכל השיח ישתנה. איך עושים את זה? זו שאלה שעדיין לא מצאתי לה תשובה. כבר חצי שנה אני מחפשת ומתלבטת, וברגעים מסוימים נדמה לי שעליתי על משהו שעוד לא הומצא, ואחרי יומיים זה מתמוסס. בחודשיים האחרונים עברתי לפגישות עם אנשים חכמים שלא קיבלתי רשות לנקוב בשמותיהם. אחד מהם אמר לי, 'עד לא מזמן בנינו את ארץ ישראל, עכשיו אנחנו צריכים להתחיל בבניית העם היושב בארץ ישראל'".

הכוונה לבניית העם היהודי?

"הארץ היא של העם היהודי, אבל לא רק יהודים גרים בה. לכן אני מדברת על אקלים חברתי ואחדות חברתית. זה כוחנו. אני גרה בעוטף ובכל יום שישי, כשאני מגיעה ל'חץ השחור', למפגן התמיכה במשפחות השכולות שלא זכו לקבור את יקיריהן, אני גם ממלאת את חובתי כאזרחית וגם תוהה מה יהיה העתיד.

"הרי עזה לא עומדת להיעלם. אז מה התוכניות שלנו לטווח ארוך? מה היעד? מה הכיוון? הרבה שמאלנים שמתיפייפים לא מעלים בדעתם לשאול 'עזה לאן?' אבל אני מאמינה שרק מי ששואל יקבל תשובה. והנה עוד שאלה. איך הגענו למצב שבו אם שכולה תוקפת את המפקדים שמגיעים אליה לביקור תנחומים?"

את מתכוונת לניצה, אמו של בראל חדריה שמואלי? היא לא צדקה כשאמרה שעדיין לא נולד המחבל עם סוכריות טופי בכיסים?

"ששש", היא מנמיכה את הלהבות. "למה בורא עולם יצר את האדם עם שיניים ועם שפתיים? כדי ששתי חומות יהיו על פיו, למקרה שהוא לא יידע מתי לשתוק. כשבאים לביתה של משפחה שכולה אין צורך לומר דבר, בטח שלא להגיב. רק לשתוק ולהקשיב".

חיוך של פקמן

בשכול היא מבינה. וגם בבניית חיים חדשים. מי שמלווה אותה בחודשיים האחרונים בסבב הפגישות הוא אלירן אוחנה, בעלה. מאחורי גבה הוא לוחש באוזני, "מאיה יושבת על הגדר מפני שהיא עדיין מפחדת לעשות דברים גדולים, אבל עוד מעט זה ישתנה".

מאיה (48) ואלירן (39) עמדו מתחת לחופה לפני 12 שנה. שלוש שנים וחודש אחרי שהתאלמנה. "בכ"ה באלול", היא מציינת. "תאריך מיוחד. היום הראשון של בריאת העולם". עד לרגע שהוא אמר לה "הרי את מקודשת" ריחפו סביבם ומעליהם שאלות קנטרניות בנוסח "מה לא בסדר".

"לא היה צורך לשאול מה לא בסדר אצלי", היא מחייכת. "אני אלמנה עם שלושה ילדים ומבוגרת מהחתן בתשע שנים. השאלה הייתה מה לא בסדר אצלו, למה הוא בחר דווקא בי".

"הייתי רווק בן 26", הוא מרענן את זיכרונה.

היא מעפעפת. אולי גרגיר אבק הסתנן לעינה. אולי זו דמעה. "בגיל 26, כשהתחתנתי עם עמנואל, דתי מבטן ומלידה, הייתי בטוחה שנגדל יחד ילדים ונכדים ונינים. אחרי שהוא נהרג עולם הרגש שלי כבה, רק ההיגיון והשכל הניעו אותי. זה לא פשוט להיות אלמנה בחברה דתית שבה כל המערכת זוגית. אחרי שנתיים הבנתי שאין ברירה, עליי להתחיל להיפתח לזוגיות שנייה.

"לא חשבתי שאתאהב. חשבתי על נישואי נוחות שמושתתים על כבוד הדדי מפני שטוב יותר לגדל ילדים בזוגיות ומי רוצה להישאר לבד לעת זקנה. פעלתי ממקום שכלתני עד ללילה מדהים אחד, מלא כוכבים, שבו ישבתי בגינה ואמרתי לבורא עולם, 'חזרתי בתשובה, התחתנתי עם עמנואל, אם אתה רוצה שתהיה לי זוגיות שנייה תשלח לי אותו לדלת'. אחרי יומיים אלירן עמד בדלת", היא צוחקת. "חטפתי פרגית".

אוחנה הגיע לביתה של מורנו כקבלן שיפוצים. "גרתי אז בתלמים, קניתי את הבית שעמנואל ואני גרנו בו בשכירות", היא מספרת. "חבר שלי עובד עם אח של מאיה, והם שידכו בינינו מבחינה מקצועית", הוא משלים.

"היו לי כל מיני חברות בעולם החילוני, וכשהגעתי לבית של מאיה כבר הייתי רגע לפני שאמרתי 'מה שאני מחפש לא קיים'. לא ידעתי שאשת חיי תגיע בדמות אלמנה פלוס שלושה, מבוגרת ממני ודוסית. הנתונים האלה לא הופיעו בתוכנית".

תשע השנים שמפרידות ביניהם לא היו הפער היחיד. "באנו מעולמות שונים", היא אומרת. "אלירן גדל בקריית־גת, באווירה עירונית לחלוטין, ואילו אני מושבניקית. פעמיים פינו אותי מביתי. בגיל תשע החזירו את סיני ופוניתי ממושב שדות, והפעם השנייה הייתה הגירוש מגוש קטיף".

אלירן: "כשמאיה פתחה לי את הדלת ראיתי מיד שהיא דוסית. היא הייתה בשמלה ארוכה ועם שביס, אבל היה לה חיוך מאוזן לאוזן, כמו של פקמן, והשאלה הראשונה שעברה בראשי הייתה 'איך יכול להיות שיש שמחה בתורה?' בילדותי, בכל פעם ששאלתי 'למה', כמו 'למה נוטלים ידיים', הוריי ענו לי 'ככה'. בגיל עשר ה'ככה' כבר לא סיפק אותי אז חתכתי. עברתי לעולם החילוני וטעמתי הכל מהכל. עם השנים גיבשתי משוואה שלפיה אנשים דתיים לא שמחים ושדת שווה עצב. ופתאום מאיה עומדת מולי עם החיוך הרחב שהרטיט לי את הגוף והנפש. נתתי לה הצעת מחיר. קרעתי אותה".

מאיה: "סוף־סוף האמת יוצאת לאור. הרווחת עליי ימבה כסף. אלירן היה בטוח שאני אתווכח על המחיר והוא חטף הלם מזה שלא ביקשתי הנחה".

אלירן: "אחרי שבוע התחלתי לעבוד אצלה עם עוד עובד או שניים, והתחלתי להציג לה מלא שאלות כמו 'מה הקטע של הכיפה'. אלה לא היו שאלות מתריסות, הן נבעו מהרצון להבין. מאיה לא התחמקה מאף שאלה, הייתה בינינו אינטראקציה מאוד נעימה ולקראת סוף השיפוץ היא אמרה, 'יש לך שאלות חשובות ואני רוצה להפנות אותך לרב שמואל מורנו'. לא ידעתי שהוא אחיו של עמנואל. בכלל לא ידעתי מי זה עמנואל".

מאיה: "וזה שימח אותי. במהלך השיפוץ שאלתי את אלירן, 'שמעת על עמנואל מורנו?' והרגשתי הקלה כשהוא ענה בשלילה. למה שמחתי? מפני שבהרבה מקומות התעקשו לתת לי הנחות וזו הייתה תחושה מאוד קשה. ההנחה הפכה אותי, בעיני עצמי, לנזקקת ולמסכנה. יש מקום להכיר תודה ללוחם אגדי, זה מרגש, אבל בגלל זה לעשות לי הנחה במוסך? לא מספיק שאיבדתי את בעלי, אני צריכה גם לאבד את הכבוד הבסיסי?"

אלירן: "כשנסעתי לרב שמואל מורנו כבר הייתי בתהליך של חיפוש, אבל לא ידעתי שאני מחפש את העולם הדתי. חצי שנה לפני שמאיה פתחה לי את הדלת הרגשתי שהחיים שלי לא בכיוון הנכון. נעתי במסלול של נשים ומסכים והייתי ריק בפנים. הרב הוריד מהמדף את הספר 'מסילת ישרים' ובדף הראשון חזרתי בתשובה. כשיצאתי ממנו קניתי כיפה. הרגשתי שעולם חדש נפתח בפניי. חודשיים אחרי השיפוץ שלחתי למאיה הודעה, 'אפשר להזמין אותך לקפה?'"

מאיה: "אמרתי לעצמי, 'אוי ואבוי, עכשיו את נענשת בגלל שהיית נחמדה מדי'. אלירן היה חמוד, חשבתי שהוא בן 16, והרשיתי לעצמי להשתחרר, לא להפגין את הפלקט הרשמי של האלמנה. הייתי קצת שטותניקית, הראיתי לו שיש לי חוש הומור. אז צילצלתי אליו ואמרתי, 'תקשיב, זה לא רלוונטי, אצל הדוסים אין ידידים'. אלירן שאל, 'מתי גבר יכול להזמין אישה דתייה לקפה?' ועניתי, 'כשרוצים לבדוק היתכנות לחתונה'".

אלירן: "אז אמרתי לה, 'נהדר, בואי נבדוק היתכנות לחתונה'. הזמנתי אותה למסעדה חלבית אקסקלוסיבית באשדוד".

מאיה: "הוא רצה לאסוף אותי מהבית והתנגדתי. מה יגידו השכנים. נהגתי לאשדוד וכל הדרך כעסתי על עמנואל. זו הייתה הפעם השנייה שכעסתי עליו. הפעם הראשונה הייתה בסוכות הראשון שלי בלעדיו. סוכות היה החג שלנו, קישטנו את הסוכה, אכלנו בסוכה, ואחרי שהילדים שכבו לישון בסוכה ישבנו שנינו ולמדנו תורה. בסוכות הראשון שלי כאלמנה כעסתי על עמנואל בקטע של 'הילדים ישנים בסוכה ואני לומדת לבד'. כשנהגתי לאשדוד כעסתי על עמנואל בקטע של 'איך הבאת אותי למצב של דייט? למה אני נפגשת עם חוזר בתשובה ששואל אותי מה מברכים על קורנפלקס?' בכיתי על הכביש".

אלירן: "היא לא הסכימה לשבת במסעדה כי לא הייתה לה תעודת כשרות. יצאנו והתיישבנו בחוץ, על ספסל. מאיה דיברה ובכתה ואני שתקתי והוצאתי עוד טישו מהקופסה. אחרי שלוש שעות נתפס לי השריר בזרוע והטישו נגמר". מאיה: "הדייט הראשון היה זוועה".

אלירן: "אבל הייתי מכוון מטרה. לא היה לה סיכוי לחמוק מהמלתעות שלי".

מאיה: "ניסיתי להתחמק. אחרי כמה חודשים החלטתי להיפרד מאלירן. הלכתי עם השכל, אפילו לא שאלתי את עצמי אם יש בינינו אהבה. החלטתי שאני לא מתחתנת עם מישהו צעיר ממני, שבא מחיים שונים מאוד ורק עכשיו חוזר בתשובה. אולי מחר הוא יוריד את הכיפה ויש לי אחריות על שלושה ילדים. כדי לחזק את הפרידה עזבתי את תלמים ועברתי לגור ליד ליסה ומתן כהנא, שהיה חבר טוב של עמנואל מהסיירת. כבר לא היה לי שום קשר עם אלירן עד שיום אחד התחילו לשפץ את הבית שצמוד אליי ומי היה הקבלן? האדון אוחנה. הבנתי שעם כל הכבוד להיגיון, הלב שלי לגמרי שלו".

התאהבנו. קורה

מי שקיבל את הזיווג בטבעיות היו הילדים. אביה הייתה בת שמונה, נריה בן חמש ונועם בן ארבע. "הם היו מאוד בעדו", היא מספרת. "בחודשיים שאלירן עבד אצלנו בבית הם עפו עליו. נריה חיטט בארגז הכלים שלו. כשהתחלנו לצאת הם נכנסו לקטע של 'לאמא יש חבר', שאלו לאן אנחנו יוצאים והעירו לי שכיסוי הראש לא מתאים לנעליים. זה היה רמז דק, אבל העמדתי פנים שאני לא קולטת. לא עבר לי בראש לצאת מהבית עם שיער גלוי. כשאישה מתגרשת, אפשר להבין את הצורך שלה בהורדת כיסוי הראש, אבל באלמנות? לא בדקתי את הסוגיה מבחינה הלכתית. גם בחתונה הייתי עם כיסוי ראש".

אלירן: "הוריי חשבו שהשתגעתי. הם לא הבינו מה אני עושה וממש לא התלהבו מהרעיון".

מאיה: "ההתנגדות שלהם הלחיצה אותי מאוד, אבל ניסיתי להבין אותם. בסך הכל החיבור הזה באמת לא מובן מאליו, אבל באהבה לא תמיד יש היגיון. פשוט התאהבנו. קורה. יותר מזה, לפני החתונה סיפרתי לאלירן שאולי לא אצליח להרות. עמנואל ואני עברנו דרך עד שהפכנו להורים. אביה נולדה רק שנתיים אחרי החתונה".

אלירן: "ואני התעקשתי לשאת את מאיה לאישה בידיעה שאולי בכלל לא יהיו לי ילדים ביולוגיים. לאט־לאט ההורים שלי הכירו את מאיה והבינו מה אני מוצא בה".

מאיה: "בסוף הכל הסתדר, זכיתי במשפחה מדהימה, חמה ואוהבת וגם להריונות זכינו. יש לנו שתי בנות. בת עמי (10) ושי (8). הן אחיותיהן הקטנות של אביה (20, חיילת), נריה (17) ונועם־ישראל (16) שאלירן הוא אבא שלהם. הם קוראים לו אבא ומתייחסים אליו כמו אל אבא ומעריצים אותו כמו אבא, ומתעצבנים עליו כמו שילד בגיל ההתבגרות צועק על אבא שלו. אבל בחדרים של שלושת ילדיי הגדולים, מעל המיטות, יש תמונות של עמנואל מורנו. אבא שלהם בשבילם הוא לא פנים מטושטשים".

מתי הודיעו לך שאסור לפרסם את תמונתו?

"אם אני זוכרת נכון, אז כשהודיעו לי על נפילתו. עמנואל נהרג בארבע לפנות בוקר, בלילה שבין שישי לשבת, ואני קיבלתי את ההודעה בשבת בשמונה בבוקר. באותה שבת התארחתי עם הילדים אצל הוריי, בעין בשור. דפקו בדלת, נכנסו חמישה־שישה אנשים במדים, ומסרו לי את ההודעה בניסוח חד וברור שלא משתמע לשני פנים. לדעתי, זו הדרך הנכונה להודיע. ולמרות זאת שאלתי אותם: 'אולי הוא פצוע?'"

דמותו של עמנואל הפכה למיתוס. יש האומרים שאפילו את לא ידעת על מעשי הגבורה שצבר.

"עמנואל ואני האמנו שזוגיות היא שותפות, ידעתי את מה שאישה צריכה לדעת, ומה שידעתי לא הפך אותי לחרדתית. עמנואל דאג לעדכן אותי כשהוא חוזר".

אלירן: "לפני החתונה שאלו אותי מה אני מחפש אצל אלמנה דוסית, ואחרי שנולדו שתי הבנות התחילו לשאול מי ימשיך את השושלת. ככה זה, יש אנשים שתמיד שולפים שאלות. אז שאלתי את מאיה, 'נריה ונועם יגידו עליי קדיש?' היא ענתה, 'ברור, אתה אבא שלהם' וזהו. אני לא דואג".

מאיה: "סליחה, אבל אני לא מסוגלת להכיל את הדיבורים האלה. הבנים שלי יודעים את הקדיש מגיל צעיר מאוד. לימדתי אותם. כבר בימי השבעה החלטתי שלא אעמוד בדרכם. הם לא חייבים ללכת ליחידות קרביות, אבל אם זה יהיה השירות שהם יבחרו אני אחתום. זה בטח יהיה מאוד מאתגר, אבל אני לא רוצה לעצור את ההתקדמות שלהם בחיים בגלל הפחדים שלי. זה לא הוגן. בהרצאות שלי, כשאני נשאלת אם אני לא פוחדת לשלוח את ילדיי לקרבי, אני שואלת את הקהל מי אסר על ילדיו להוציא רישיון נהיגה. בתאונות דרכים נהרגים יותר מאשר בצבא. יש לי רק בקשה אחת: ללכת מהעולם הזה לפני כולם. אני לא אעמוד בעוד לוויה".

שיקראו לי נאיבית

אוחנה מורנו חורשת את הארץ על גלגלים. "אני נוסעת לכל מקום, השבוע הייתי באריאל, בעלומים ובחברון, אני לא פוחדת מבחירה. החלטתי שאני לא מוכנה לפחד בארץ שלי". היא סטודנטית ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן, מעלה עם המוזיקאית רוחמה בן יוסף את המופע "המשבר כמבשר", מוסרת שיעורי תורה במדרשות וגם מרצה עם בעלה. "אנחנו מדברים על הזוגיות שלנו, שהיא מאוד מורכבת. יש בי מקומות ורגעים שמאוד מתגעגעים לעמנואל, וכשזה כואב אני בוכה על הכתף של אלירן. יש לו יכולת הכלה בלתי נדלית.

"אני מאיה אוחנה, רעייתו של אלירן", היא חוזרת, "אבל אני גם מאיה מורנו. זה לא משהו שנעלם. אני לא פועלת בשמו של עמנואל, השותף שלי לפעולה הוא אלירן שגם דוחף אותי וגם מרסן אותי. בזוגיות שלנו יש גם שכול, אבל ברוב ימות השנה אנחנו חיים כמו כל זוג. יש פעמים שהשכול והגעגוע קצת יותר נוכחים, אבל אני לא חיה את השכול, אנחנו חיים את החיים.

"זכיתי פעמיים, בשני בעלים מדהימים. אני לומדת משני אנשים בעלי שיעור קומה. יש שילוב מעניין ביניהם. אלירן מלמד אותי להעז, ללכת עם החלומות שלי, להגיד אותם בקול רם. עמנואל לימד אותי לא לפחד ליפול. בין שני הילדים הגדולים ילדתי שלישייה, בחודש השישי, ושלושתם לא שרדו. כשחזרתי מבית החולים, עמנואל ציטט לי את הפסוק 'שבע ייפול צדיק וקם'. העניין הוא לא להימנע מנפילות, מטעויות לומדים, העניין הוא שאם נפלת – קומי על רגלייך".

בחודשים האחרונים בעלה גם יושב לצידה בפגישות בנושא האחדות הלאומית. "אלירן שונא דיבורים, הוא ביצועיסט, וזו חלוקת העבודה בינינו. לפני הבחירות האחרונות, כשאלירן קרא ברשת את הרעל שנכתב על נפתלי בנט ומתן כהנא, הוא מצא לנכון לכתוב פוסט. נפתלי ומתן היו חברים טובים של עמנואל, מסיירת מטכ"ל, ומאז הם חברים טובים של כל המשפחה".

ובשם החברות גם את תמכת בבנט?

"גם. מה שעמד מול עיניי היה 'רק שלא נלך לקלפי בפעם החמישית'. האם עשיתי נכון? ימים יגידו, נפתלי הוא ראש הממשלה שלנו, מתן הוא שר הדתות ואני מאחלת להם הצלחה. לא אגיד שזו ממשלת חלומותיי, אבל זו הייתה הדרך היחידה לחולל שינוי ולהוכיח שאפשר אחרת. אני שמחה לראות שקצוות כל כך מנוגדים מצליחים לעבוד יחד ואני נבהלת להיווכח שזו לא ממשלת אחדות, חסרים בה קולות מאוד משמעותיים, אני קוראת לה 'ממשלת חיבור'. גם אם הממשלה הנוכחית לא תעמוד בכל הציפיות היא סוללת את הדרך לממשלה הבאה, שהלוואי שתהיה יותר מלוכדת".

את מצטערת על התמיכה בבנט?

"לא. למרות שאני לא אדם פוליטי הבעתי עמדה פוליטית ואני משלמת מחיר. חוויתי מצבים מאוד לא נעימים, קללות, נאצות. אנשים מטיחים בי 'נתת יד לטעות'. אולי הם צודקים. עדיין מוקדם לשפוט, אבל החשש מטעויות ימנע ממני מלהביע את עמדתי? לא. יש שיקראו לי נאיבית אבל אני אמשיך לשאול ולחפש ולנסות".

את מבקשת שלום בתוכנו, אבל את גם מאמינה שיהיה שלום עם שכנינו?

"אני האדם האחרון שרוצה מלחמה, אני בעד שלום, פעמיים פינו אותי מהבית שלי תמורת שלום – או יותר נכון תמורת מה שהגדירו כשלום – אבל אסור לנו לטמון את הראש בחול כמו בת יענה. אמא שמתמודדת עם בעיות בחינוך של ילדיה, וכל מה שהיא רוצה זה שקט, מניחה להן ואומרת 'זה יעבור'. אבל זה לא עובר, ובעוד עשר שנים אותה אמא תשאל איך יצאו לה ילדים כאלה אגואיסטים. שתשאל את החול. שם התשובה".