לא רק בחוץ היה חם, גם בתוך אולפני הרצליה. במרכז האולפן עמדו גידי גוב, ארז טל, ערן זרחוביץ' ושרון טייכר ושרו להנאתם שירים של להקות "דודה" ו"גזוז". התוכנית האמנותית כללה את "לידיה הלוהטת", כשארז טל אוחז בסטנד של המיקרופון, מניף אותו באוויר כאילו היה מינימום מיק ג'אגר ומגלה בקיאות מרשימה במילים, וזרחוביץ' וטייכר מתופפים עם הידיים באוויר ועושים קולות. "יש פה ידע", הכריז גוב, רגע לפני שהתלבשו על השיר "תשע בכיכר". "אנחנו נראים כמו להקת 'הכל עובר חביבי' בלי שלומית אהרון", סיכם טייכר את המופע, רגע לפני שגוב נטל נייר דבק, הדביק אותו על פיו וניסה להמשיך לשיר ללא הצלחה גדולה. סתימת פיות או לא, צנזורה או לא, הנוסטלגיה והחיוכים חגגו.
וזו הייתה רק התכנסות אחת. כמה ימים לאחר מכן הגיעה למערכת "ידיעות אחרונות" קבוצה נוספת: עינב גלילי ודני סידס שהצטרפו לתחנה בימיה הראשונים, אור ישראלי, הצמד גורי אלפי וגלית חוגי, דליק ווליניץ, שהגיע אחרי שנים ארוכות בגלצ, והרכש הטרי נלי תגר.
כל אחד מהם מוכר היטב לקהל הישראלי מהבמות, העיתונים והטלוויזיה. אבל יש להם עוד מכנה משותף שלשמו כולם התקבצו יחד לצילום משותף וחגיגי: כולם משדרים ברדיו. לרגל חגיגות ה־25 שנה לרדיו תל־אביב הפגשנו אותם לשיחה על המדיום, על עצמם ועל החיים.
גוב, שמגיש את התוכנית "גידי גוב וחברים" כבר חמש שנים ויוצא עכשיו בסדרת הופעות משותפת עם יהודה פוליקר על הבמות, מרוצה מהקריירה הרדיופונית שלו. "לעשות רדיו זה אחד הכייפים הגדולים כי אני עושה את מה שאני רוצה - מנושאים אקטואליים ועד מוזיקה", הוא אומר. "בלי התוכנית שלי ברדיו לא הייתי יודע כלום על שבלולי גינה או צרצרים. פתאום התברר לי שיש ארבע מאות מיליון שנה שבלולים על כדור הארץ. אנחנו, בני האדם, זה המודל הכי חדש".
מה היו שיאי התוכנית שלך?
"אני אוהב לארח אמנים, ואירחתי חלק גדול מאמני ישראל. זה פשוט נהדר".
ארז טל היה ממקימי התחנה יחד עם רפי רשף, מרב מיכאלי וראודור בנזימן, עד שפרש זמן קצר אחר כך. לפני חמש שנים, לרגל חגיגות ה־20 לתחנה, נענה לבקשת המנכ"ל אבי משולם, חזר לתחנה ומגיש בה את התוכנית "פרס ישראל" לצד עידית הרשקוביץ, ישראל קטורזה ואורי גוטליב. "כשיש לי זמן מהעיסוקים האחרים שלי, אני בא בשמחה לשדר, הלוואי שהייתי יכול יותר", הוא אומר. "יצרנו תוכנית אקטואליה רכה עם הרבה צחוק ודברים שמשעשעים אותנו. למרות שזה רדיו וכיף גדול, אני לא יכול להתייחס לזה כמו למשהו שבאים אליו, מלרלרים והולכים. אני יושב ומכין את התוכנית ברצינות, כמו שאני מתייחס לכל דבר. זאת לא חלטורה".
מה עושה לך את זה יותר – רדיו או טלוויזיה?
"שניהם מהנים. אני נהנה מזה שברדיו לא מודדים רייטינג כל דקה, ושאתה יכול להתעסק במה שאתה רוצה".
טייכר וזרחוביץ' - שון ורון בשביל מאזיני הרדיו - הכירו לפני 20 שנים, כשעבדו יחד בחברת אינטרנט. הם החלו את דרכם הרדיופונית בשנת 2005, כשהגישו במשך שנתיים את התוכנית "ציפורי לילה מנקרות" בגלי צה"ל. שנתיים אחר כך עברו לרדיו תל־אביב והגישו בו את "תוכנית הערב", עשו סיבוב נוסף בגלי צה"ל, ונחתו שוב ב־102.
"באחד השידורים של התוכנית אני רואה התקהלות במדרגות", נזכר זרחוביץ'. "מתברר שמישהו בחוץ איבד את ההכרה. טייכר, שהוא חובש בהכשרתו ובהווייתו, ירד לעשות לו החייאה והציל אותו".
טייכר: "ערן הציל את המצב כשהחזיק לבד את השידור במשך 20 דקות. זה לא פחות חשוב".
יש עוד זיכרונות כאלה?
"באחת התוכניות יצאנו על המנכ"ל הישן של התחנה", מספר זרחוביץ'. "הוא נזף בנו כמה דקות לפני התוכנית כי לא הסכמנו לפרסם משהו שקיבלנו לפרסם, רצינו שיתקנו שם משהו. נזפנו בו בחזרה בשידור חי והושעינו לשבוע. היום אני חושב שהוא צדק ולא היינו עושים את זה כמובן".
טייכר: "זה ממש מזכיר לנו איזה צעירים היינו. היינו מאוד קנאים לזמן שלנו לפני השידור, כי עבדנו נורא קשה על התוכנית. זימנו אותנו לשיחת נזיפה מיותרת לחלוטין דקה לפני השידור, בשיא האנרגיה של ההכנות, ובשידור לא הצלחנו להבליג".
אופירה אסייג ואיל ברקוביץ' – עוד לפני שנדבק בקורונה – יוצאים מצילומי תוכנית הטלוויזיה שלהם ומגיעים לסטודיו. "יש משהו קסום וכיפי ברדיו ואני לא יכולה לוותר עליו גם כשאני עושה טלוויזיה ומשתדלת להצליח בה", אומרת אסייג. "התחלתי את דרכי ברדיו, ונראה לי שזו אהבה לזמן ארוך. רדיו זה פסיכולוג אישי, רק שכל הארץ שומעת את הטיפול. רדיו תל־אביב הוא רדיו בוטיק, משפחתי, כיפי, נעים, מבין ומכיל שניים כמוני וכמו ברקו, וזה כנראה הבית האמיתי. איפה אתה מרגיש בבית? כשמכילים אותך ומחבקים אותך".
איזה מגיש את אוהבת מלבד ברקו?
"את ישראל קטורזה. הוא מצחיק אותי עד שהפנים כואבות לי. אני שוכחת הכל כשאני איתו".
טלוויזיה או לא, גם ברקו לא מוכן לוותר על הרדיו. "הרדיו הוא הבית שלנו כבר שנים", הוא אומר. "זה אהבה יומיומית שבה אני מדבר על הדבר שאני הכי אוהב בעולם – כדורגל. התוכנית מושכת את כל אוהדי הכדורגל בישראל. אני מרגיש שאנחנו משנים וקובעים דברים ויש לי סיפוק אדיר מזה".
מי המגיש הכי אהוב עליך ברדיו?
"אני אוהב את כל השדרים. כולם האחים שלי. מאזינים לא מאמינים לי שאופירה ואני בכלל לא יושבים יחד באולפן. במשך שנים שידרתי מהאולפן בחיפה ואופירה שידרה מהאולפן בתל־אביב. מאז הקורונה שנינו משדרים מאולפן מיוחד בבית. ככה, בלי קשר עין בכלל, אנחנו זורמים בקצב רצחני בשידור, בזכות גישה מקצועית ואהבה אמיתית לרדיו. מאז העבודה על התוכנית בטלוויזיה הרדיו נהיה עוד יותר קליל וזורם. אני תמיד אומר: טלוויזיה דורשת מלא הכנה מראש, וברדיו אני בא ליהנות ולדבר על הנושא שאני הכי אוהב".
לעינב גלילי, שמשדרת עכשיו יחד עם אור ישראלי, יש הרבה שנות רדיו ברזומה. המאזינים הוותיקים של התחנה זוכרים נהדר את התוכנית "היפות והאמיצות", אותה הגישה לצד מיכל ניב המנוחה, תוכנית שהייתה השראה עבור הרבה חובבי רדיו. "ממיכל ניב אני זוכרת בעיקר רגעים של להתבונן בה עובדת במהלך השידור", אומרת גלילי בערגה. "זה היה דבר באמת מרהיב. פרסונה רדיופונית סופר־מתוחכמת ומלוטשת, ומצד שני חשופה במידה מדהימה. הכל כמובן בהומור ובהתנסחות מושלמת".
"היו לנו, למשל, ארבעה דגי זהב באולפן שקיבלנו במתנה ממאזינים של התוכנית. כשאחד מהם נמצא יום אחד צף על גבו, מיכל ערכה לו בשידור מסע לוויה ממלכתי מפורט כל הדרך מהאולפן עד למנוחת עולמים באסלה. זה היה מצחיק ברמת אובדן שליטה בסוגרים. המשפט האחרון שלה לפני סיום האייטם, בנונשלנטיות מוחלטת, היה: 'ככה, אחותי, תוליכי גם אותי'".
מה מחזיק אותך כל כך הרבה שנים ברדיו?
"אני מאוהבת ברדיו כי זה מדיום כל כך לא מתוכנן, לא מתוקתק ולא צפוי. לרוב אני מתחילה לדבר בשידור כשיש לי עמדה, דעה או זווית קומית על משהו, אבל אין לי שום מושג איך זה הולך להתפתח משם, והרבה פעמים השיחה הולכת למקום שונה לגמרי משחשבתי. זה הכי כיף בעולם כי הכל ספונטני לגמרי ואף פעם אין לך מושג מה הולך לצאת למישהו מהפה. בטלוויזיה הדברים לרוב יותר מתוסרטים ומתוכננים והכל הרבה יותר כבד, כי הפקת טלוויזיה היא עסק מורכב וכל דקה באולפן עולה המון כסף".
איזה עוד יתרונות יש לרדיו?
"יש כמובן את הפטור הגורף מלהתעסק במאמצי איפור, שיער והלבשה, שזה חיסכון עצום בזמן ובאנרגיה, ובאמת למי יש כוח לזה. הגשתי במשך שנים תוכנית בוקר בטלוויזיה, ואני לחלוטין לא מתגעגעת לפן 2.5 כוח סוס בשעה שש בבוקר. פעם נימנמתי בחדר איפור של 'רשת על הבוקר' בזמן פן, והתעוררתי כי נפל עליי מכשיר בייביליס רותח. עולם שלם של סכנות שאת פטורה מהן ברדיו".
אחד הדברים שגלילי אוהבת בעבודה הוא שיתוף הפעולה עם אור ישראלי, בוגרת גלי צה"ל. "עם אור אני עובדת בגרסאות שונות המון שנים", היא אומרת. "יש לה את היכולת שמבחינתי היא קריטית - לעסוק באותה מידה של כובד ראש והתלהבות באיום האיראני, בנתוני הקורונה, במסרק כינים קדום שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות בים המלח, או בתלאותיהם של בן ומנור ב'חתונמי'. היא מצחיקה אותי ומפתיעה אותי בלי סוף".
גם לדני סידס, שמשדר את "גומרים הולכים" עם אודי סגל, יש המון זיכרונות ממיכל ניב, חברתו הטובה. "הגעתי לתחנה לפני 25 שנה, שבועיים אחרי שהיא החלה לשדר. מיכל היא שהביאה אותי. שמעתי שמקימים את הרדיו ושהיא בעניינים והתקשרתי אליה. מוזיקה הבנתי, אבל אף פעם לא ערכתי תוכנית רדיו מוזיקלית. אלו היו הפעמים הראשונות ששידרתי ברדיו, ולמדתי רדיו תוך תנועה. התגלחתי על הזקן של התחנה. אני תמיד שואל את עצמי האם הנהלת הרדיו תקועה איתי ואומרת טוב, בוא נשאיר אותו, שיעלה עובש איתנו, או שהם אומרים לעצמם סבבה שהוא איתנו. מיכל הייתה מבחינתי הרוח החיה. ההשראה. הייתי בא לרדיו ומחפש אותה, או שהיינו חוזרים הביתה יחד ברגל כי גרנו אחד ליד השני. מה שלא תשאל אותי על הרדיו, אני אדבר על מיכל. אני מאוד מתגעגע אליה".
מה הזיכרון הכי טוב והכי רע שלך מהתחנה?
"הזיכרון הכי טוב הוא שריצ'רד גיר דיבר איתי בשידור וידע איך קוראים לי. יש לי זיכרון גדול נוסף ממיכל. הזיכרון הרע הוא המוות של מיכל. שבועיים לפני שהיא התאבדה היא הביאה לשידור את אריק לביא ופעם אחרת את שולה חן. היא אמרה, 'אלה האנשים שאני אוהבת ואותם אני רוצה לשמוע שרים'. אריק שר את 'כל הנחלים זורמים לים', ואני ליוויתי אותו עם גיטרה אקוסטית ועשיתי קולות. אותו הדבר עם שולה חן, ששרה את 'בוא הביתה'. יש לי את ההקלטות האלה עד היום".
את הכימיה המידבקת בתוכנית הבוקר של גורי אלפי וגלית חוגי אפשר להרגיש בקלות גם בלי לראות אותם. הם מכירים מאז שאלפי ביים את הסדרה "האחיות המוצלחות שלי", שחוגי יצרה יחד עם נועה ארנברג ושודרה לפני חמש שנים ב־yes. "נועה ואני חיפשנו במאי, ולא ידענו במי לבחור", היא מספרת, "ואז אמרנו, בוא נפנה לבן אדם הכי מצחיק בארץ. מבחינתנו זה היה גורי. נפגשנו והקשר שנוצר היה נהדר".
באוקטובר 2018 עלתה תוכנית בוקר שבועית בהגשת אלפי וחוגי, כשאלפי שידר לרוב מלוס־אנג'לס שבה התגורר אז, ולפני שנתיים עברה התוכנית למתכונת יומית. "פעם שידרנו תוך כדי שעדי יהוה (ארגון משיחי נוצרי – י"ב) דפקו לו בדלת הבית באל־איי והוא פתח להם. הם רצו להזהיר אותו מיום הדין".
אלפי: "הם רצו לדבר איתי על מתי כספי".
מה סוד הדינמיקה ביניכם?
אלפי: "אנחנו מזהים את הקטע הרגשי של השני ואז יודעים אם זה יום של הרמות או יום של הקנטות".
"רוב הימים הם ימים של הקנטות", צוחקת חוגי, "אבל יש ימים שצריך להרים - אם יש לי זיף שהתפתח לזקן צרפתי של מנהל משמרת או שזה יום של חצ'קון, אז הוא מרים לי. אם לא, הוא יודע ועוד איך להקניט".
אלפי הוא זה שהביא את חוגי לרדיו. "כשאני באתי לשיחה הראשונה עם אבי משולם", היא מספרת, "אבי אמר לי, 'תדעי שגורי ממש התעקש עלייך. אני לא...'"
אלפי: "עכשיו היא מחזיקה את התחנה על הכתפיים שלה".
חוגי: "לגורי יש רעב של סטודנט שסיים לפני שנייה את הלימודים. יש לנו חופש שידור שבו אנחנו אומרים גם דברים איומים. גורי, רוצה להדגים?"
אלפי: "לא, היופי שזו לא תוכנית מעונבת אלא מאוד אותנטית לגבי מה שאנחנו מרגישים".
חוגי: "הרבה פעמים אחרי שגורי אמר בתוכנית דברים איומים, הוא אומר שהוא מקווה שהאנשים מסוימים לא שמעו אותו. היו מרואיינים שלא קלטנו את המצב הנפשי שלהם כשהם עלו לשידור. אנחנו היינו במצב רוח טוב והם רע. שאלנו אותם בחיוך גדול 'מה שלומכם?' והם ענו 'חרא' וסיפרו לנו על טרגדיה נוראית שקרתה להם השבוע. היינו מאוד נבוכים".
אלפי: "אני זוכר שאחד המרואיינים שהיה מאוד נרגש התגלה עם קול מאוד בלתי הגיוני".
חוגי: "גורי פשוט החזיק לי את היד, סתם את הפה והחניק צחוק. ידעתי שאם אני רק מסתכלת לגורי בעיניים, אני לא אצליח להתאפק ואצחק".
איך התמודדתם עם הקורונה?
אלפי: "הקורונה אילצה אותנו לעשות שידורים מהבית. פעם אחת גלית באה אליי כדי שנשדר מהבית שלי. זה לא עבד, אז היא לקחה טלפון ושידרה מהצד השני של הגינה".
מה גבול הסבל שלכם?
חוגי: "זה כל כך עניין של בנים לאכול בנינוחות כריך סלמון וכריך ביצה שממלאים את החדר בריחות לא נעימים עד שאי אפשר לשאת את זה. גורי אלוף בזה".
דליק ווליניץ, שחגג לפני חודש 70, נכנס לחדר שבו אנחנו יושבים, וזוכה לברכה לבבית במיוחד מנלי תגר הכספיתית. ווליניץ, שמגיש את רצועת הבוקר בחמש השנים האחרונות, רגיל כבר לקום לקראת ארבע בבוקר מאז שהגיש את תוכנית הבוקר של גלי צה"ל במשך קרוב לעשרים שנה. "המון שנים אני קם כל בוקר ב־20 לארבע ומגיע לתחנה, ואני עושה את זה בעונג שרק הולך וגדל עם השנים", הוא אומר. "עכשיו, פעם ראשונה, יצאתי לחופש והפסדתי 12 ימים. הדבר המצחיק הוא שהגעתי מגלי צה"ל לרדיו מסחרי וברדיו מסחרי יש פרסומות. ארבע בבוקר זו שעה מצוינת כדי לעשות לך שטיפת מוח. רכשתי שורה ארוכה של מוצרים שאתה רק יכול להעלות בדעתך. יש לי סירים שאני לא צריך, מכשירים שאני לא צריך. בקיצור, אני מאוד משתכנע מהפרסומות שאני משדר".
מה המאזינים אוהבים במיוחד?
"אני פותח את הבוקר עם 'חידליק' - זו חידה שכמו שאני מסיים לומר אותה כל המסך מתמלא בתשובות. מדובר בהצלחה מאוד גדולה. אנשים נאבקים לחדור לרשימה ומשתמשים בזהויות בדויות כדי שלא אנפה אותם. כל בוקר אני גם מספר איזשהו סיפור קצר. זה אומר שאני צריך לספק 280 סיפורים חדשים כל שנה. יש לי ספרייה ענקית של סיפורים, ולפעמים, כשאין לי ברירה, אני ממחזר אותם".
וכשהכל מסתיים אתה הולך להשלים שעות שינה?
"תחנת הרדיו ממוקמת ליד הפארק ברמת החייל, וכשאני מסיים אני רץ בפארק. זה עונג בל יתואר שלאחריו אני יכול להתחיל את היום".
מה מאפיין את התוכנית?
"יצרתי משהו שמצד אחד הוא תוכנית אקטואליה שמבוססת על עיתונים, ומצד שני זאת לא האקטואליה שאנחנו רגילים אליה. אנשים שמקשיבים לתוכנית לא מתחילים את היום בבאסה, אלא ברגוע".
נלי תגר – אשת הרדיו הצעירה בחבורה - מביאה איתה לחדר רוח תזזית כמו שרק היא יודעת, ואינספור חיוכים. "התחלתי לשדר לפני ארבע שנים", היא מספרת. "החלפתי את מיה דגן בבקרים. הייתי כמו מורה מחליפה, המורה המחליפה שאוהבים אותה, ולאט־לאט גיליתי את עצמי בתוך המדיום הזה. זה היה בהלימה עם המון דברים שקרו לי בתקופה ההיא – מופע הסטנד־אפ שעשיתי והעובדה שהתחלתי לכתוב טור ב'ידיעות אחרונות'".
איך נוצר הקשר עם התחנה?
"אבי משולם בא עם הצעה שאשדר משתיים עד ארבע. בהתחלה לירון ויצמן, השותפה שלי למשבצת, ואני עשינו ממש טסט בבית. ישבנו אצלי והקלטנו כאילו תוכנית שסתם אנחנו מדברות בה על נושאים, ושלחנו למשולם במייל. איכשהו הכוכבים הסתדרו, ואחרי המון חודשים של תכנונים התוכנית עלתה לאוויר בזמן הכי לא צפוי, אחרי הסגר הראשון".
לא העיתוי הכי מדהים.
"את לירון הכרתי קודם באופן די שטחי. לא היינו חברות עד אז, אבל הייתה שם הידלקות חזקה מצידי ואני שמחה שזה היה הדדי. דווקא מתוך הריחוק החברתי בקורונה יצא שלירון ואני הפכנו לקפסולה משל עצמנו. חוץ מהשותפות המקצועית שהיא נדירה, ויש בינינו באמת כימיה שקשה להסביר אותה במילים, גיליתי את הבחורה הכי חכמה, שנונה, עם ההומור הכי מפותח. אני ממש מרגישה שהיא משלימה אותי בהמון דברים".
מה מייחד את הרצועה שלכן?
"יש לתוכנית אפקט שעוד לא הכרתי. זה נשמע כמו אצל הפסיכולוג, שאני מדברת על הרבה דברים שבאמת מעניינים אותי. בשעות שאנחנו משדרות יש המון אמהות בדרכים. אני מרגישה שלירון ואני קידמנו המון אג'נדות שהתעקשנו עליהן. אמהות עובדות היו מגזר מאוד מדוכא בקורונה".
וחזרת לשדר די מהר אחרי הלידה. לא חיכית.
"הייתי באה פעם בשבוע אחרי הלידה שלא ישכחו אותי ולא יפטרו אותי. למזלי הם לא שכחו".
