עולים למגרש

סאם סאנק (30) עלה לארץ מלונדון לפני 12 שנה כדי לשרת בצה"ל. הוא השאיר את המשפחה מאחור, את החברים ובת הזוג, אך הדבר שכאב לו יותר מכל היה לעזוב את התחביב הקבוע והאהוב עליו — קבוצת הכדורגל שבה שיחק שנים. למרות הקושי, סאנק בחר להשתקע בארץ, ואפילו מצא פתרון מיוחד לגעגוע — הוא היה בין מקימיה של קבוצת כדורגל לעולים חדשים. ב־2016 עלתה הקבוצה לליגה ג' של התאחדות הכדורגל, וסאנק הוא הקפטן שלה.

"בחרתי לעלות כי אני מאוד ציוני", אומר סאנק – שגר היום בתל־אביב, יש לו חברה והוא עובד בהיי־טק – בזמן שהוא מתארגן למשחק שיחל בעוד מספר דקות. "כל המשפחה שלי עדיין בלונדון ואני נוסע עכשיו לבקר אותם בחגים, אחרי שנה שלמה שלא הייתי שם. שיחקתי כל החיים כדורגל, באנגליה בבית ספר וגם בקבוצה היהודית של לונדון. כשבאתי לארץ הייתי עולה חדש בודד, לא היה לי פה אף חבר. התגייסתי לצבא, הייתי בצנחנים, ולמרות שהייתי מוקף בחברים לצוות עדיין הרגשתי קצת בודד. אחרי השחרור החלטתי יחד עם עוד קבוצת חברים מהצבא להקים קבוצת כדורגל של חברים עולים חדשים שרצו כמוני לשחק. בהתחלה היינו קבוצה קטנה וחובבנית. עבדנו קשה, איתרנו שחקנים, ובסוף עברנו לליגה ג', שהיא ליגה מקצועית עם שופטים, מגרשים, משחקים בכל הארץ".

למה להקים קבוצה של עולים חדשים ולא להתחבר לקבוצה קיימת בארץ?

"יש משהו מאוד מיוחד באווירה שיש לנו פה ב'אינטר עלייה'. אנחנו חבורה של עולים שכולם באותו מצב – לבד בארץ, או עם משפחה אבל לא מוצאים את עצמם חברתית. קשה להתחבר לקהילה הישראלית לפעמים, וצריך את הקשר הבינלאומי הזה שעוזר לפתוח אותך לאנשים, לחוגים, לתרבות שיש פה. כשאנחנו ביחד אנחנו הרבה יותר חזקים, כשאנחנו לבד קשה לנו יותר. זה סוג של משרד קליטה לאנשים. יש שחקנים שעושים עלייה בגלל הקבוצה – כי אי אפשר לשחק בליגה ג' בלי תעודת זהות ישראלית. זה נהיה כבר דיבור בכל העולם".

צילום: טל שחר

תושבי השכונה באים לצפות

המשחק שסאנק מתכונן אליו מתקיים ב־8 בערב במגרש "צעירי יפו" שבדרום תל־אביב, בין "אינטר (קיצור של אינטרנשיונל) עלייה" במדים כחולים לבין קבוצת הפועל גבעתיים, במדים שחורים. האווירה תוססת, השחקנים מתרגשים, חלק מתושבי השכונה ששמעו על המשחק מגיעים לצפות מהספסלים שנמצאים ברחוב ופונים אל המגרש. זה לא מגרש מקצועי, ואין יציעים ייעודיים לצופים.

ולד ויבגני קרטי, תאומים בני 24 מראשון־לציון, שעלו מרוסיה בגיל 16, מגיעים בשאגות מהיציע. ולד בתפקיד המגן, יבגני בתפקיד הקשר. גם הם, כמו סאנק, השאירו את כל המשפחה מאחור ברוסיה. שם הם שיחקו כדורגל כמעט כל יום, וכשעלו לארץ לא יכלו להמשיך לשחק כי לא הייתה להם תעודת זהות ישראלית. רק כשהתגייסו לצבא הם שמעו על קבוצת "אינטר עלייה", הצליחו לקבל את התעודה המיוחלת, והיום הם נחשבים לשחקנים הכי חזקים של הקבוצה.

"הגענו לארץ דרך תוכנית 'נעלה'", מספר ולד. "היינו בכיתה י'. סיימנו כאן תיכון, עשינו בגרות והתגייסנו לצה"ל לאותו תפקיד ולאותו בסיס – היינו ספקי דלק בחיל האוויר. בזמן הצבא ראינו כתבה שמחפשים שחקנים לקבוצה הזו, הגענו, עברנו את המבחנים ואנחנו כבר בעונה הרביעית שלנו כאן".

יבגני: "אנחנו משחקים כדורגל מגיל שבע, אבל כשעלינו יכולנו רק להתאמן, אבל לא לעלות לשחק. התאמנו בקבוצות הנוער של קריית־גת ובאר־שבע, וכשקיבלנו אזרחות סוף־סוף עלינו למגרש ושיחקנו בבית"ר יבנה. הכניסה לקבוצה רשמית שינתה לנו את החיים — התחלנו ליהנות מהארץ, מצאנו משפחה, חברים, הרגשנו בבית פתאום. זו קבוצה שונה מקבוצות אחרות. כששיחקנו והתאמנו במקומות אחרים כל הזמן צעקו עלינו, השחקנים התלוננו, קיללו. פה כולם שמחים, מחבקים ואוהבים, גם אם יש משחק לא טוב".

המשפחה שלכם ראתה אתכם פעם משחקים?

"לא ההורים, כי הם לא יכלו לבוא מרוסיה. אבל לוולד יש ילדה קטנה, והיא כל הזמן באה לצפות. אני התחתנתי לפני חודשיים".

לחלחל ללבבות בחו"ל

ב"אינטר עלייה" יש עולים מרחבי העולם – צרפת, אורוגוואי, ברזיל, ארגנטינה, רוסיה, איטליה, ועוד. המאמן, ריקרדו פקונדו, מדבר רק ספרדית, אבל השחקנים מבינים כל קריאה וכל צעקה שלו. פקונדו, בן 42, נשוי פלוס שתיים, עלה מארגנטינה. הוא מאמן את אינטר עלייה וקבוצה נוספת בארץ. אין ספק שלאינטר עלייה יש עוד מה להשתפר מבחינה מקצועית, אבל ההרמוניה ששוררת בין שחקניה יוצרת אווירת משחק טובה מאוד וגם הווי בדיחות לא מבוטל.

מייסדי הקבוצה לא מהססים להצהיר שמטרתם היא לחלחל ללבבות חברי הקהילות היהודיות ברחבי העולם, להוות חיבור ספורטיבי בין היהודים בתפוצות לבין ישראל, ולמשוך צעירים שמעוניינים לשחק כדורגל לעלות לישראל ולהצטרף לקבוצה. אחד מהמייסדים הוא ריקרדו הורבת' (33) מאקוודור, שעשה עלייה לפני חמש שנים. גם הוא עלה ללא משפחתו. הורבת', רווק וגר בתל־אביב, מספר: "לפני שעליתי למדתי בניו־יורק לתואר שני בספורט ביזנס, והבנתי שאני רוצה לבנות קבוצה שתייצג את ישראל בעולם ותיסע לתחרויות בחו"ל. לא עוד הפועל ומכבי, אלא משהו יותר עוצמתי ויהודי. יצרנו את אינטר עלייה בכדורגל, והיום יש לנו שתי קבוצות כדורגל של בנים וקבוצה אחת של בנות – בערך 200 עולים שמשחקים יחד". בין מייסדי הקבוצה, מלבד סאנק והורבת', נכללים עוד חמישה עולים, שגם משחקים בה.

גסטון הילמן (31) עלה ב־2002 מארגנטינה והיום משחק בעמדת מגן באינטר עלייה. הוא גר עם משפחתו ברעננה ועובד כמתכנת.

איך נבחרים השחקנים?

הילמן: "יש מבחני קבלה. בתחילת כל עונה מגיעים שחקנים ומתאמנים איתנו כמה פעמים, והמאמנים מחליטים מי נשאר ומי לא".

גם צברים יכולים להצטרף?

"כן. בקבוצה שלנו 90% הם עולים, ויש מספר שחקני חיזוק צברים שעוזרים לנו להתקדם. הם יכולים להיכנס, אבל בחיים לא יהיו הרוב, כי אז זה מאבד מהמהות של הקבוצה, שזו עזרה הדדית בקליטה בארץ – עזרה עם דירה, עם בירוקרטיה, אנחנו עוזרים אחד לשני, תורמים מהידע שלנו כעולים ותיקים לעולים החדשים ולפעמים גם ההפך".

הבלם אנדרס גבאי (26) הגיע לארץ לפני חמש שנים. הוא הגיע לבד ומשפחתו עלתה רק כמה שנים אחריו. היום הוא עובד כמדריך בפרויקט "תגלית", אבל אז הוא הרגיש שהוא לא מצליח להשתלב. "הרגשתי שאני חייב עזרה", הוא מספר, "לא הצלחתי להיות חלק מהחברה הישראלית, מהקהילה שנמצאת פה, והיה לי חסר להיות חלק מקבוצת כדורגל, כי זה מה שעשיתי כל החיים. באינטר עלייה מצאתי חברים לכל החיים – אלה שבקבוצה וגם חלק שכבר עזבו ונשארו חברים שלי. כדי לשרוד אתה חייב להיות חלק ממשהו".

משלמים מכיסם על המגרש

המשחק במגרש צעירי יפו בשיאו. התוצאה כרגע היא 1:1, ונותרו מספר שניות לשריקת הסיום. על המגרש יש אווירה כמו של ליגה לאומית, אבל התנאים של השחקנים לא מתקרבים אפילו לאלה של ליגת הנוער. סאנק וקבוצתו הגיעו בתחבורה ציבורית באופן עצמאי ממקומות מגוריהם ברחבי הארץ. את המדים הם לובשים ממש על קו הדשא, כי אין להם חדר הלבשה. את המים קנו כל אחד לעצמו בפיצוצייה השכונתית, ואחרי כל שלוק הם מכניסים את הבקבוק לתיק כדי שלא יאבד. ושיא השיאים: גם על המגרש הם שילמו מכיסם. עמותת "קיפ עולים" (KeepOlim), המסייעת בהשארתם של עולים בישראל, עזרה להם בהקמת הקבוצה ומסייעת במציאת עבודה, אבל לא עוזרת במימון.

"חסר לנו תקציב, אין לנו כסף לקבוצה", אומר בעצב הורבת', שיוצא עם שריקת הסיום לאסוף מכל שחקן 100 שקל, עלות המשחק של היום. "כדי לחסוך בהוצאות אנחנו מתאמנים על חצי מגרש, כשבחצי השני מתאמנת קבוצה אחרת. אין לנו מגרש קבוע, וכל פעם משנים מקום. עיריית תל־אביב לא עוזרת לנו למרות שביקשנו הרבה פעמים. אנחנו משלמים על שני אימונים בשבוע — כל אימון של שעתיים במגרש עולה לנו בסביבות 1,000 שקל. 75 אלף שקל בשנה רק על מגרש. קבוצות אחרות בארץ מהליגה שלנו משלמות לשחקנים על ההשתפות שלהם, ואנחנו מבקשים כסף מהשחקנים שבעצמם אין להם".

איך שרדתם עד עכשיו?

"התחלנו לאסוף ספונסרים – חברת wix, חברות היי־טק מארה"ב ומדרום אמריקה ועוד כמה. ולמרות שיש היענות יפה, עדיין כל הכסף הולך רק על המגרשים. ויש משכורות של המאמנים, ציוד ומדים ודברים שקשורים לניהול הקבוצה – עורכי דין, רואי חשבון, תשלום להתאחדות לכדורגל. כל משחק צריך לשלם לחובש שיגיע, ועוד ועוד. אנחנו הקבוצה היחידה בליגה שבה השחקנים לא מקבלים משכורת. החלום שלנו זה להקים מועדון משלנו, שבו השחקנים יוכלו להניח את הציוד שלהם, לבוא לשיחות, לפגישות עם המאמן, לפיזיותרפיה. אבל זה נראה חלום מאוד־מאוד רחוק".