"בעוד שנה מהיום יהיו במרכז שלנו חברות שמעסיקות יותר עובדים, יגיעו לכאן חברות רב־לאומיות ונעבוד על עוד שני בניינים, כי הביקוש עצום". היזם אראל מרגלית, מייסד ויו"ר קרן JVP שחנך לפני כחודש בקריית־שמונה את "מרגלית סטארט־אפ סיטי", המקדם חברות מתחום הפוד־טק והאגריטק, ממשיך לחלום בגדול. מבחינתו, מצפון תיפתח הבשורה. "זה הפרויקט הכי מרגש שבו הייתי מעורב", הוא אומר ללא היסוס, "וכבר הקמתי 150 חברות. הדבר הזה הוא המעשה החלוצי החדש, הוא מפיץ את הבשורה. זה פרויקט שישנה את העולם ויציל אותו. הוא נותן תקווה ענקית לאזור שלם, ובעיניי הולך להיות הדבר הבא שישראל תוביל במזרח התיכון".
למי שעוד לא הספיק להתוודע למושג פוד־טק, מדובר בתחום טכנולוגי שנחשב לדור הבא בתחום המזון והמשקאות, וכולל פיתוחים רבים לבעיות בתחום הקיימות – החל ממציאת פתרון למשאבים המידלדלים של כדור הארץ, דרך יצירת מיני מזון חדשים ובריאים יותר, ועד ניצול מקסימלי של חומרי הגלם. המודל של "מרגלית סטארט־אפ סיטי" מתבסס על הקמת מרכזי חדשנות, המחברים יזמות טכנולוגית־עסקית עם יזמות חברתית ותרבותית. כל מרכז חדשנות מייצר סביבו שיתופי פעולה בין שחקנים שונים: קרנות השקעות בסטארט־אפים ובניית חברות גדולות, עבודה עם אוניברסיטאות ומכוני מחקר מובילים וחברות רב־לאומיות, אבל גם חיבור להנהגה המקומית והלאומית של האזור, לצד הובלת יוזמות חברתיות וקהילתיות והצמחת דור היזמים הבא.
"רוב האנשים", אומר מרגלית, "לא מבינים את כל הממד העסקי־טכנולוגי של הפוד־טק, אבל הם מודעים לכך שיש פה פרק חדש של איכות חיים של צעירים בישראל שלא חייבים להיות רק בת"א כדי לעשות משהו חדשני. שאפשר גם לחיות אחרת ולהתפרנס. זה לא תנאי מבחינתי שיגורו בגליל, למדתי שאפילו אם מישהו רק עובד פה וגר במרכז הוא מקרין החוצה את האווירה שיש כאן ומשמש כשגריר. מבחינה עסקית, המרכז מבטל את המרחק הגיאוגרפי של הגליל. הוא מחבר אותם למשקיעים בירושלים, בניו־יורק או באירופה".
"מרגלית סטארט־אפ סיטי גליל" מקבל לתוכו חברות אחרי שצוות מקצועי בחן אותן. "אם אנחנו מרגישים שתוך חצי שנה חברה תצליח לגייס 4־2 מיליון דולר, היא נכנסת לתוכנית", מסביר מרגלית. "אנחנו מלווים אותם שלב אחרי שלב ומפגישים את היזמים עם משקיעים, במטרה שיעשו קפיצת מדרגה. מזון נוגע באנשים יותר מסייבר או מכל נושא אחר, אנחנו מציעים לכולם להיות חלק מרעיון גדול".
כרגע הוא נושא עיניו לפברואר הקרוב, שבו תתקיים תערוכת אקספו בדובאי. "אנחנו הולכים להוביל שם את השיח הבינלאומי והאזורי סביב ביטחון, מזון, חקלאות חדשנית, מים והשקיה. המטרה היא לתת תקווה ואפשרות לשיתוף פעולה בין המדינות. אחד הדברים המרגשים שקרו לי זה שנוצר קשר עם יזמי פוד־טק לבנונים ששמעו עלינו, וזה מראה איך אפשר לשתף פעולה, לפני שיש שלום והסכמים".
יש מיזם חביב עליך במיוחד?
"אני חולה על שוקולד מריר. כשחברה ישראלית ממציאה משהו בתחום, חברה בינלאומית עושה איתה שותפות ופתאום יש לך שוקולד מריר והוא הופך להיות סופר־פוד – זה נהדר. אני מת על שוקולד".
המוצר: שני מוצרים מבית אגרינט, שמדווחים ומתריעים על נוכחות מזיקים במטע. Iotree, סנסור שיודע לזהות זחלים בתוך עץ, ו־Itrap, מלכודת שסופרת כל יום כמה זבובי פירות היא לכדה ומדווחת על כך לחקלאי בזמן אמת.
הסיפור שלנו: יהונתן בן־המוזג (63), מנכ"ל ומייסד חברת אגרינט, תושב ראש־העין, נשוי ואב לשלוש וסב לאחת, השתחרר לפני מספר שנים מיחידת המודיעין 8200 בדרגת אל"מ לאחר שירות בן 25 שנה. "יום אחד", הוא משחזר, "ישב איתי מפקד 8200 לשעבר דני הררי, שעבד בחברה חקלאית, ואמר: 'אנחנו מרססים את עצמנו לדעת וזה לא יכול להימשך. לך יש ידע בסנסורים, בוא תמצא משהו'. זה היה אתגר גדול עבורי ואמרתי: 'עשיתי מספיק ביטחון, עכשיו אני עושה חקלאות כדי להשאיר משהו בעולם'".
הפיתוח, הוא מספר, ארך שנתיים וחצי, כשאת הניסויים התחיל על הדקל הפרטי אצלו בחצר. "היום לא יודעים מה קורה בתוך העץ ולכן מבצעים ריסוס מונע אחת לכמה זמן. זה ריסוס שעולה הרבה כסף ומזהם את הסביבה ואת מה שאנחנו אוכלים. הבנו שאם נפתח סנסור סייסמי שיודע לזהות את הזחלים בשלבי חייהם הראשונים, כשגודלם פחות מסנטימטר, נוכל לבצע ריסוס רק לעצים הנגועים. המכשיר מזהה את התנועה של הזחלים ומתריע. התחלנו בדקלים והתרחבנו לגידולים, ועכשיו אנחנו בארבע חלקות ניסוי בצפון של אבוקדו, תאנים, דובדבנים ועצי דולב עתיקים. המוצר כבר עובד ב־21 מדינות, כולל בסעודיה, כוויית ומצרים. באשר למלכודות הזבובים, מדובר בזבוב הפירות המשמיד 40־20 אחוז מהפירות בעולם. היום סופרים את הזבובים ביד. לפי כמות הזבובים החקלאי יודע שהפרי יהיה נגוע, והחוכמה היא לתפוס לפני".
ועוד משהו קטן: "בן־המוזג", שם המשפחה של המייסד, הוא ייחודי כשלעצמו. במפתיע, לא מדובר בשם שמקורו בתחום המשקאות. "זה שם מרוקאי שהולך 200 שנה אחורה ומסמן את המיזוג בין השבטים המקומיים בצפון אפריקה לשבטים הברברים שהגיע מאירופה", מספר בן־המוזג.
המוצר: בלו הונא, קשים לשתייה המיוצרים מקש שיבולת שועל.
הסיפור שלנו: ינון שיר וכליל בנימיני־שיר, בני זוג תושבי יודפת, הורים ליהלי (6) ואתיה (3). "רצינו לטוס לאי בודד ולממש את הזוגיות באהבה ובכיף", משחזרת כליל, "וככה הגענו בצורה מקרית לחברת יהלומים גדולה, שעבורה עבדנו בקריביים ובאלסקה. בכל מקום היינו מאוד קרובים לטבע, ולצערי יצא שפגשנו הרבה בפלסטיק. החוויה המכוננת שהחזירה אותנו לארץ קרתה בגראנד טרק, אי בשרשרת הבהאמאס. אני זוכרת שהלכנו על חוף הים וראינו איך נסחפות אלינו כמויות אדירות של פלסטיק – בובה, מברשת שיניים, כפכף. ידענו שזה לא הגיע מהאי עצמו, אלא נזרק איפשהו בארה"ב או באירופה ונסחף אלינו.
תוך זמן קצר החלטנו לממש את חלום היזמות שלנו, משהו משמעותי שיתרום לסביבה. כשחזרנו לארץ והתקשרנו למכון וולקני לשאול על קשים לשתייה, אמרו לנו: 'בדיוק פיתחנו זן שהשנה זורעים אותו בפעם הראשונה באופן עסקי'. אמרנו: 'יופי, אנחנו רוצים לקנות דונם'. רכשנו את הזכויות, והיום אף אחד אחר לא יכול לייצר ממנו קש לשתייה. זו שיבולת שועל מיוחדת עם גבעול חלול. פעם החקלאי היה זורק את זה לפח. היום, מי שעובד איתנו מרוויח פעמיים – גם מהשיבולת וגם מהפחת. כרגע אנחנו מייצרים בישראל, אבל בעתיד רוצים לפתוח מפעל בכל ארץ שבה יימכר המוצר, בעיקר כדי לספק עבודה למקומיים וגם כדי לא לשנע סחורות ולגרום לזיהום נוסף. אנחנו רוצים להתחיל עם קשים, אבל להתפתח לכיוון של כלים מתכלים. כיום צורכים בישראל ביממה 5 מיליון קשים ובארה"ב חצי מיליארד. תעשיית הכלים המתכלים מגלגלת כ־200 מיליארד דולר בשנה ולכן יש לזה שוק".
ועוד משהו קטן: "בלו הונא זו צבת ים כחולה. כשגולשים יוצאים לים הם מברכים: 'שמרי עלינו הונא', כי בכל מקום שיש צבים זה אומר שאין כרישים. כשאנחנו באים לפרזנטציות אנחנו מביאים איתנו כוסות מזכוכית, כדי לא להשתמש בכלים חד־פעמיים שאינם מתכלים".
המוצר: אבקת עלי חוביזה, שאפשר להכניס לפסטה, לחם וחטיפים אפויים.
הסיפור שלנו: האחראי על הפיתוח הוא ד"ר לואי בשיר, מרצה וחוקר בחוג למדעי המזון במכללה האקדמית תל־חי. בן 38, תושב עכו, נשוי ואב לשניים. "הרעיון המוביל כרגע בכל העולם הוא להשתמש בכל שרשרת המזון. כשהתחלנו לחקור את החוביזה, צמח בר שגדל באופן טבעי באגן הים התיכון, הופתענו לגלות שיש בו ערכים תזונתיים עשירים יותר מאלו של התרד, גם בחלבון וגם בסיבים. בעזרת טיפול תרמי, שמשמר את הערכים התזונתיים והצבע, אני מייבש את העלים במשך ימים בודדים והופך אותם לאבקה שאפשר להכניס לפסטה, לחם וחטיפים אפויים. אין לי תשובה איך לא חשבו על זה עד היום. המטרה היא להביא לעולם מוצרים שמבוססים על צמחים מאגן הים התיכון. האירופאים מבינים שלתת תזונה טובה לילדים קטנים יחסוך להם בעתיד כסף על טיפול בריאותי. אם נדע להפיק כמויות גדולות של אבקת החוביזה, הדבר הזה יוכל לשמש כעוגן מרכזי בתעשיית המזון המקומית במקום קמח וחיטה. אלה פתרונות של המחר לעולם הרעב".
ועוד משהו קטן: "הילדים שלי טועמים כל מה שאני מייצר במעבדה. לגבי אבקת עלי חוביזה - הבן שלי טעם, אהב ואמר: 'זה קצת מזכיר לי דגים'. זה הגיוני, כי בחוביזה יש שומנים טובים. הנשיא לשעבר ראובן ריבלין, שביקר פה, ביקש שנשלח לו את הקמח שמעורבב עם האבקה ואת המתכון לפסטה שנתנו לו לטעום".
המוצר: אגרו־קאלצ'ר, שתילי אבוקדו מוכנים ואחידים גנטית, במינימום זמן.
הסיפור שלנו: ד"ר ליאור רובינוביץ' (42), חוקר במו"פ צפון במכון מחקר מיג"ל של החברה לפיתוח הגליל, נשוי ואב לשלושה המתגורר במושב כנף בדרום רמת הגולן, התחיל את הקריירה שלו דווקא עם קינואה, והוא היה למעשה אחד מהחוקרים שהחדירו אותה לארץ בכלל ולמטבח שלנו בפרט. בשנים האחרונות הוא מתרכז באבוקדו. "אלופי העולם בצריכת אבוקדו הם המקסיקנים עם 12 ק"ג לנפש לשנה, אבל ישראל קרובה עם צריכה של 12־10 ק"ג לנפש לשנה. הכמויות האלו מצריכות הרבה שתילים, ויש כרגע בעולם חוסר של 15 מיליון שתילי אבוקדו חדשים מדי שנה".
לדברי רובינוביץ', כל עץ אבוקדו מורכב משני עצים שונים. "החלק של השורשים נקרא 'כנה' והוא מקנה לעץ עמידות למחלות קרקע, למליחות או לרמות גיר גבוהות בקרקע. החלק העליון, שמייצר את הפירות, נקרא 'רוכב' והוא למעשה אחד מהזנים המסחריים שכולנו מכירים. צוואר הבקבוק המשמעותי כיום בייצור שתילי האבוקדו בעולם הוא שאין יכולת ייצור מספקת של הכנות. באגרו־קאלצ'ר הצלחנו לפתח שיטה פורצת דרך לריבוי הכנות באמצעות תרביות רקמה, כך שניתן לייצר שתילי אבוקדו אחידים גנטית, נקיים ממזיקים וממחלות לאורך כל השנה".
ועוד משהו קטן: החברה הוקמה בסוף 2018 ופריצת הדרך הגיעה מעט לפני הקורונה. "לפני כן אמרו לי, למה שתצליח במה ששלושים שנה לא הצליחו?" מספר רובינוביץ'. "בעולם המדע לא מדווחים על כישלונות, ולא היה לנו ידע קודם למה לא הצליחו. בסוף עלינו על ניואנס קריטי בעולם תרביות הרקמה. גילינו ששינוי קטן יכול לעשות הבדל דרמטי".
המוצר: Witi, חיישן המאפשר לכורמים לזהות מחלות גפנים ואת רמת הבשלות של העינב.
הסיפור שלנו: המוח העסקי מאחורי החברה הם שני צעירים: רן נקש (38), נשוי ואב לשלושה מקיבוץ נאות מרדכי, ויונתן אלימלך דה־וולף (37), נשוי ואב לשלושה מקיבוץ דן. "לתחום היין", מספר אלימלך דה־וולף, "הגענו אחרי שעבדנו שנתיים בעולם הקנאביס הרפואי. נוצר קשר עם כורמים, שסיפרו לנו ששלושה אחוזים מכלל השטחים החקלאיים בצרפת הם כרמים, אשר צורכים כשלושים אחוז מכלל חומרי ההדברה, כי ברגע שמזהים את המחלה כל היקב הלך, אז הם מראש מרססים. מחלה אחת בשם קמחון, למשל, גורמת לעשרה אחוזים מכלל היבול באוסטרליה ללכת לפח. בקליפורניה היא גורמת לנזקים בשווי 350 מיליון דולר בעונה. אם מזהים צורך בהדברה נקודתית לפני שזה משתלט חוסכים לכורם מאות אלפי שקלים בשנה, וגם מקבלים תוצר יותר נקי. בנוסף, היום כדי לזהות רמת בשלות או מחלות של גפן צריך לשלוח דוגמאות למעבדה, הליך שלוקח זמן. הבנו את הצורך, אבל מי שהביא את הרעיון לכלל מימוש הם מדענים מתחומי הפיזיקה והאלקטרו־אופטיקה, ביניהם פרופ' לאה בם, המדענית הראשית של התעשייה האווירית, הפיזיקאי דן סבין וד"ר ניר שחף, מומחה במטבוליזם של גפנים. המכשיר שלנו מביא את המעבדה לשטח בזמן קצר ומבלי להביא מומחים שיבצעו אנליזות. החקלאי מרים את המכשיר מול הענבים והעלים, נותן לחיצה - ומקבל תשובה אם הגפן חולה או בריאה, ומה רמת בשלות העינב, שזה המדד הכי קריטי בייצור יין. כאשר המוצר יסיים את הפיתוח, הוא יעבור לייצור במפעל באזור התעשייה הצפוני בקריית־שמונה".
ועוד משהו קטן: כדי לממש את החזון במלואו עברו השניים על משפחותיהם מת"א והקריות לגור באזור. "כיוצאי יחידות קרביות", אומר אלימלך דה־וולף, "המגורים באזור הם חלק מהחזון הציוני עליו גדלנו בצבא. אנחנו תמיד אומרים שעשינו אקזיט על החיים, ומכאן לייצר אקזיט על הכסף הופך לעניין שולי. אנשים אומרים לנו שאנחנו גרים בחלום".
המוצר: נוטריליס, הופך פסולת מתעשיית היין לאבקה, אותה ניתן לשלב במוצרי מזון.
הסיפור שלנו: מתברר שהתוכנית "מאסטר שף" קטנה על החוג למדעי המזון במכללה האקדמית תל־חי. תשאלו את ד"ר מאיר שליסל, ד"ר אופיר בנימין ויוחנן גרבר, שף פיתוח במעבדת הפוד־טק של המכללה, שמניחים על השולחן מולי אבקת פלא אדומה, ולידה שלל מאכלים סמוקים – חמאה, לחם וחטיפים. הכל התחיל כשד"ר שליסל התוודע לפסולת שנוצרת תוך כדי הכנת יין. "כשביררתי אמרו שקוברים אותה באדמה, למרות שהיא מזהמת את הקרקע. ואז אמרתי: 'רגע, למה לזרוק? ננסה לעשות עם זה משהו'. כי הפסולת הזו, שיש ממנה 15 טון בעולם לצד המזהמים שיש בה, דווקא עשירה בחלבונים, בסיבים תזונתיים ובאנטי־אוקסידנטים".
אחרי פיתוח הצליחו החוקרים לנקות את המזהמים מהפסולת, לייבש וליצור אבקה שניתן להוסיף במינונים שונים לכל מאכל. "המטרה היא להעלות את הערך התזונתי של מוצרים קיימים, וחומר הגלם הוא בר־קיימא. בחמאה אין סיבים וחלבון, אז כשמכניסים את האבקה אנחנו מעשירים את הערך התזונתי שלה". אלא שזה לא מספיק, ועכשיו עמלים במעבדת המזון על גרסה משופרת. "באבקה", אומר ד"ר שליסל, "יש שישים אחוז סיבים תזונתיים ושלושים אחוז חלבון. אני רוצה להפריד את החלבון מהסיבים, ולהגדיל את האחוזים של כל אחד מהם. בעולמות הבשר ללא בשר מחפשים תחליפי חלבון, וזה יתאים גם לשם".
ועוד משהו קטן: גרבר מרגיע שהמאכלים לא גורמים לשיכרון, כי האלכוהול מתנדף בבישול. "אבל כשאנחנו מקבלים את חומר הגלם", הוא אומר, "יש בו הרבה יין מקולקל מלמעלה. אנחנו מזקקים אותו ומכינים עראק לעצמנו. הרבה מוצרים", הוא צוחק, "אני עושה כשאני קצת שיכור". כרגע מתקיים פיילוט עם חברת איקאה, שמנסה להכניס את האבקה למוצרי המזון שהיא מוכרת בסניפים. שליסל: "כשרצינו להתקבל לחממה של IFF, החברה השלישית בגודלה בעולם לחומרי גלם לתעשיית המזון, יוחנן הביא פסטה. נשיא החברה לקח את זה ככיבוד לאורחיו, וזה עשה את העבודה מבחינתנו".
המוצר: Be Free Agro, מערכות אוטונומיות לניהול, הנעה ובקרה על בעלי חיים במרעה.
הסיפור שלנו: דביר כהן (45) מראש פינה, נשוי ואב לחמישה, הוא דור שני למגדלי בקר בישראל, בוקר ומנהל עדרי בקר. נועם עזרן (38) מצורית, נשוי ואב לשניים, בוקר כל חייו, כולל בחוות באוסטרליה ובארה"ב. הם נפגשו לפני 12 שנה כשעבדו יחד בחווה בגליל. "יום אחד", מספר עזרן, "קניתי רחפן והתחלתי להטיס אותו מעל המרעה. הבנתי שיש פה כלי שיכול לתת זוויות ראייה ושליטה מהאוויר. מאוד מהר הבנו שהפרות מגיבות לרחפן כמו לבוקר או לכלב עבודה, והתחלנו בפיתוח. אנחנו מייצרים את המוח שיודע לאסוף את הנתונים בשטח, לעשות את הניתוח וקבלת ההחלטות ולתרגם למשימות - מבדיקת המרעים והתשתיות ועד לרעייה, הכל ללא מגע יד אדם. אולי בארץ זה נשמע קטן, אבל לבדוק שוקת באוסטרליה זה אומר לנסוע 500 ק"מ. ברחפן זה עשרים דקות".
כהן: "אנחנו בעצם יודעים לחקות תנועה של טורף, ואז הפרות נלחצות וזזות לכיוון שאתה רוצה. אפשר לומר שאנחנו רואים את העולם מהעיניים של הפרה. כשאבא שלי, בוקר עשרות שנים, שמע על הרעיון, הוא חשב שאנחנו שיכורים. כשאמרנו לו 'בוא נלך להאכיל את העדר', שתינו קפה ואז אמרנו לו 'העבודה נעשתה' - הוא הגדיר את זה כקסם".
ועוד משהו קטן: בדצמבר 2020 התקיימה בדובאי תחרות הסטארט־אפ הבינלאומי הטוב. לפני שהגענו המארגנים התקשרו ואמרו: 'השייח'ים רוצים לראות את זה עובד על גמלים, כי אין להם פרות בדובאי, רק עזים וגמלים'. נסענו לנגב והנענו את המערכת על גמלים ועשינו סרטונים. כשהתחלנו להטיס את הרחפן הגמלים ניסו לנשוך אותו, כי זה זימזם להם באוזן. בסוף חיברנו לו חתיכת בד והגמלים זזו. לתערוכה עצמה הגענו בתחפושת של בוקרים וזכינו במקום הראשון. כשהורים שומעים על זה, הם שואלים אם זה עובד על ילדים ויכול להזיז אותם מהספה בסלון לכיוון ארוחת הערב או המקלחות".
המוצר: סולביט, שוקולד משפר בריאות בצורה פעילה, כחלק מקו מוצרים שכולל חטיפי בריאות, קרקרים, טחינה, עוגיות וגלידה.
הסיפור שלנו: חברת סולביט, ששמה נולד מחיבור בין המילים Solve (פיתרון) ו־Eat (לאכול) ונשמע גם כ־!Solve it (לפתור), נולדה כשאודי פרץ, אחד המייסדים והמנכ"ל, ניהל בסין מפעל לצמחי מרפא. כשהתגלה שהוא טרום סוכרתי, פנה לרפואה הסינית וקיבל מרשם לצמחי מרפא. זה אמנם עזר, אבל תהליך ההכנה היה כרוך בהרבה טרחה וגם יצא לא טעים. פרץ ניסה למצוא פתרון שיהיה בריאותי, אך יעניק גם חוויית שימוש, וכך חבר לשניים: ד"ר זכר נודלמן, רוקח שהפך למנהל המדעי והעסקי של החברה, וטל נוה, מטפל ברפואה סינית ובעל קליניקה בת"א. החיבור הסופי נעשה עם יאיר דראל, הייטקיסט שהחליט אחרי האקזיט להיות שוקולטייר, רכש את מפעל השוקולד אורנת והיום מוביל את תחום חדשנות השוקולד.
"כל מבוגר שלישי בארה"ב הוא טרום סוכרתי", אומר נודלמן. "בישראל יש חצי מיליון ובעולם כולו כמיליארד. הפטנט של המוצרים הוא באיזה יחס לשלב צמחי מרפא ואיזה צמחים. אנחנו אומרים לאותם אנשים: 'לא רק שזה מותר לך, אלא זה גם ישפר את המצב שלך'. בשלב הבא יפותחו מוצרים ייעודיים להורדת כולסטרול ואחרים לחיזוק המערכת החיסונית, דבר שהוא מאוד חשוב בזמן הקורונה, כשהחזון הוא ליצור תפריט שלם שישפר לאדם את הבריאות, לצד שמירה על החוויה הקולינרית".
ועוד משהו קטן: נודלמן מספר: "לפגישה הראשונה עם אראל מרגלית אודי הביא שלושה סוגים של שוקולד וחטיף בריאות, ואראל כחובב שוקולד טעם את זה ואמר שהטעם ממש לא משהו, וזה עוד היה אחרי שיפור. חזרנו למעבדה, שיפרנו, ובזכות זה גייסנו עוד 3 מיליון שקלים. התוצאה הייתה שבאירוע הפתיחה של 'מרגלית סטארט־אפ סיטי גליל' הוגשו חטיפי הבריאות של סולביט כחלק מהכיבוד".
