בשכונת שפירא שבדרום תל־אביב כולם מכירים את דנה פריד. היא מקומית, היא גרה בקומונה, היא שועטת למכולת על קורקינט. עובדת היותה שחקנית מהווה רק פרט שולי. אבל במרכז תל־אביב זה אחרת. "נסעתי במכונית של סער, החבר שלי", היא מספרת, "וכשהגענו לרמזור ראיתי שבמכונית הסמוכה מנופפים לי לשלום, אז הנמכתי את החלון וראיתי חבורת ילדים. שאלתי אותם אם הם מזהים אותי מהסדרה 'סקיי' והם צעקו 'לא'. שאלתי אם הם מזהים אותי מ'שבאבניקים' והם צרחו 'לא'. שאגתי 'אז מאיפה?' בדיוק כשהאור האדום שברמזור התחלף בירוק".
תני לי לנחש. הם זיהו אותך מ"בני אור".
"נכון", היא מגיבה בחיוך רחב שחושף שתי גומות חן. "במקום להודות לילדודס על המחמאה התחלתי לנזוף בהם. 'מי הרשה לכם לראות את בני אור? אתם בני עשר, היא לא בשבילכם', עד שסער נתן גז ועפנו משם".
סיפור מהחיים שמדגים את ניצחונה המשולש של פריד (28, מזל בתולה), שבתום לימודי המשחק התכוננה לשנים ארוכות של "אל תצלצלי אלינו, אנחנו נצלצל אלייך", אבל קטפה במכה אחת שלוש סדרות. ב"שבאבניקים" (של HOT) היא שפרה, עלמת חן צנועה וחסודה שממתינה לשידוך הגואל, ב"בני אור" (של yes) היא קרן ("אפגנית!!!") העובדת הסוציאלית שגומלת מסמים ומסניפה בסתר, ובסדרת הנוער "סקיי" (גם ב־HOT וגם ב־yes) היא הייתה רונה, לוחמת צדק. "האמת? לא ציפיתי שהתגובות ברחוב יגיעו כל כך מהר ולא העזתי לחלום שהן יהיו כל כך חמות", היא שוב מחייכת, אבל הפעם בלי שתי גומות חן.
למה?
"יש לי בעיה. בעודי מצטלמת לפרויקט מסוים אני אומרת 'יאללה, נקסט', וכשאין משהו קונקרטי על הפרק, כמו ברגע זה, אני נלחצת. במקום ליהנות ממה שיש לי כאן ועכשיו אני דואגת. או מיי גוד, מה יהיה התפקיד הבא? אולי לא יהיה? אולי אני בכלל לא מוכשרת?"
צרות של עשירים.
"לא, זו בעיה רצינית. אני ממש לומדת איך לחיות את ההווה. יש טיפול פסיכולוגי שעוזר לי להתמקד וגם סער, בן זוגי, עוזר לי הרבה. הוא מצטט את ג'ון לנון שאמר, שהחיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בהכנת תוכניות אחרות, וזה נכון. אני אף פעם לא מרוצה ותמיד רוצה יותר. לא לאכול – לטרוף. הלוואי שמחר בבוקר אוכל להגיד לעצמי: 'עשיתי את זה, עליתי על הגל'. לצערי, אני עוד לא שטה על שום גל. אני במרדף. עוד לא ניסיתי קולנוע. אני משתוקקת לתיאטרון".
ומה הבעיה?
"מישהו מבטיח לי משהו?"
"אני מאוד תחרותית"
הקוביות של החיים, כך נדמה, הבטיחו הכל לילדת הסנדוויץ' מהוד־השרון. הוריה, מיכל ומירון, הם זוג מהתיכון. "הבית שלנו מאוד לא גנרי, יש בו קיר בטון חשוף ולוח גיר, עיצוב של אמא, שיש לה כישרון למצוא גרוטאה ברחוב ולשפץ אותה למשהו נדיר. היא עבדה כמדריכה במוזיאון וכעורכת לשונית של ספרים. אפילו כשאנחנו רבות היא עוצרת באמצע המשפט כדי לתקן אותי בעברית. היא קרמיקאית, בכל פעם שאנחנו מתיישבות במסעדה היא הופכת את הצלחת ומחפשת את החתימה, ועכשיו היא מתרימת דם במד"א. אבא הוא הייטקיסט לשעבר. מאי, אחותי הגדולה (30), שונה ממני גם באופי וגם בנראות, הבדיחה הקבועה של אמא היא 'זאת מהחלבן וזאת מהירקן'. אחי, רועי (22), הנסיך של הבית, הוא קצין בקבע, בשריון, גדוד 75 שבו גם אני הוצבתי, ומי כמוני יודעת מה הוא אוכל שם. המון חול".
חיידק המשחק תקף אותה כבר בגן. "תמיד הייתי זו שמדברת ומופיעה ועושה צחוקים. בבית עודדו ותמכו. בתיכון הדרים הרחבתי תיאטרון וספרות ולקחתי צעד אחד יותר ממה שהמגמה דרשה. בשלב מסוים רציתי לעבור לתלמה ילין כדי ללמוד בצורה יותר אינטנסיבית, אבל ויתרתי כשהבנתי באיזו שעה אצטרך לקום כל בוקר כדי להגיע בזמן לרמת־גן. בשכבה שלי, במגמת מוזיקה, למדה נטע ברזילי. הסתכלתי עליה בהערצה כשעשתה ביט בוקס תוך כדי שירת 'יונתן הקטן'. בעיניי זו הייתה תגלית מרעישה".
כיוון שלא התקבלה לתיאטרון צה"ל ("זה שבר לי את הלב מפני שלא הבנתי למה, עברתי כמה אודישנים ובאחרון נפלתי") היא גויסה לשריון. "אמנם הייתי מש"קית ת"ש, אבל את רוב השירות ביליתי בשטח, בנגמ"ש, בתרגילים. שעות משרד ומדפסת היו לי פחות. הנשק היה עליי כל הזמן, עשיתי שמירות ומטבחים וקיבלתי ריתוקים בלי סוף. את הראשון קיבלתי על איחור למסדר בוקר. לא קמתי בזמן וגם טענתי שכולם ישמחו אם מסדר הבוקר יתחיל קצת יותר מאוחר. אחר כך ניסיתי להילחם בחוקי הצבא. עובדות רס"ר לא עשו שמירות ומטבח ולא הבנתי למה אין שוויון. אני בן אדם שפותח את הפה גם כשעדיף לסתום. הן התעצבנו עליי והחרימו אותי, גם לפני כן לא באתי להן טוב בעין עם הלוק האשכנזי שלי. נראיתי להן מתנשאת. בדיעבד, אני שמחה מאוד שזה היה השירות שלי. פגשתי את כל שכבות האוכלוסייה, עשיתי ביקורי בית אצל חיילים שנזקקו לסיוע ואלה היו זריקות פרופורציה. ראיתי דברים שגרמו לי לשאול, 'על מה את בוכה?' והפסקתי להתלונן".
אחרי השחרור היא ניסתה עבודה משרדית ("קיבלתי דיכאון מהקונספט של תשע עד חמש") ונענתה לידיד מהצבא, שהזמין אותה להצטרף לעסקי העגלות בניו־יורק. "חששתי שלא אסתדר עם האנגלית, פחדתי מהלא־נודע, אבל אחרי שבועיים נכנסתי לעניינים. מכרתי טונות של כריות חימום שאין צורך להכניס אותן למיקרוגל, רק ללחוץ על כפתור, ועשיתי כסף טוב. אני מאוד תחרותית. כשמישהי מכרה יותר ממני, הפיוז שלי קפץ. תיכננתי לשהות שם חודשיים, אבל נשארתי חצי שנה וחזרתי ארצה כדי להיבחן לבתי ספר למשחק".
גם בסמינר הקיבוצים היא לא ליקקה דבש. "בסוף שנה א' הייתי על תנאי מפני שהוכתרתי כ'מלכת הציניות' למרות שאני ממש לא כזאת. המורה הראשית למשחק פחות התלהבה מהנטייה שלי לפזר בדיחות בכל מצב, במיוחד כשמישהו הרים לי להנחתה, ולא קראה אותי נכון. גם בעיניה הייתי בת עשירים מהוד־השרון שהגיעה עם שק של ביטחון. הכאפה שחטפתי גרמה לי להילחם על המקום שלי בכיתה. בשנה ב' התיישבתי ליד המורה עם מחברת, כתבתי במרץ, ואסרתי על החברים שלי לפנות אליי כדי שהמורה לא תאשים אותי בהפרעה".
בסוף אותה שנה אביה לקה במחלה ניוונית. "ההתנהגות שלו השתנתה, אף אחד לא הבין מה קורה איתו ועבר זמן עד שהגיעו לאבחנה. אחרי ההלם הראשוני החלטתי שאני לא אתן לזה להשפיע עליי והתחלתי לנהל חיים כפולים. שמרתי על פאסון ושידרתי 'עסקים כרגיל'. למה? כדי לא לנפץ את התדמית של הבחורה מהוד־השרון שאצלה הכל מושלם. למה היה לי כל כך חשוב לשמור על התדמית הזאת? בגלל שהייתי בת 25 ולא הבנתי שפגום זה המושלם החדש".
אחלה סלוגן.
"זה מה שאמרו לנו בסמינר. 'תשתמשו בסיפור הכואב שלכם'. אצלי זה היה להפך. לא רציתי להיות 'זאת עם הטרגדיה' שכולם מרחמים עליה. רציתי להיות נורמלית. ברגע שיצאתי מהבית אמרתי ביי לכל הבעיות, ובחוץ הפכתי לדנה אחרת. אבל הבכי עמד לי בגרון אפילו כשמישהו שאל אותי, כבדרך אגב, מה שלומי. רק אחרי שנה הזמנתי הביתה שני חברים מהכיתה שראו מה המצב. בשנה השלישית גם המורה למשחק ידעה והבינה שהציניות שלי היא, בעצם, מגננה".
לא מרגישים את הפער
דקה אחרי שקיבלה תעודה, נרשמה פריד לשני קורסים שבנו את עתידה. "התחלתי ללמוד משחק מול מצלמה ב'טכניקה' של ניב רז ואולי שטרנברג, הגעתי לכל שיעור כמו רמבו, מתוקתקת ומוכנה, למרות שעבדתי 11 שעות ביום בגלריה לאמנות לצורך פרנסה. במקביל, נרשמתי לסדנת כתיבה קומית של נועה פניני המדהימה מפני שהסטנד־אפ דיבר אליי. הייתי שם השחקנית היחידה. נועה כבר הייתה בעיצומה של כתיבת 'סקיי', יחד עם גיורא חמיצר, ולאור הקליק שנוצר בינינו היא ביקשה ממני לגשת לאודישן והתקבלתי. צילמנו שתי עונות, התרכזתי בטקסט ובסצנות ועברו כמה ימים עד שהרגשתי שסער מזרחי, הצלם, מפלרטט איתי. כשסיימתי לצלם בשעה מוקדמת הוא כתב לי באינסטגרם 'איך עזבת אותי?' ונרתעתי. אוי ואבוי, באתי לעבוד, לא להתאהב. הצעתי לו לחכות עד שנסיים את 'סקיי' והוא ענה, 'מה זה לחכות? אני לא מכיר את המילה הזאת'. הזהרתי אותו, 'רק שתדע שאם יהיה לנו כיף אז ממשיכים, אצלי אין משחקים' ונפגשנו לקפה".
מאז עברו שנה וחודשיים של אהבה. "הוא המשיך לצלם אותי ל'סקיי' והצוות חטף הלם כשגילה שמתחת לאף נולד רומן". מזרחי (37) לקח אותה לארצות־הברית כש"עין לבנה", הסרט שצילם בוואן שוט, היה מועמד לאוסקר ("עצם המועמדות היא וואו גדול") וגם הביא אותה לבניין שחלק עם זוג נוסף ושבו הם הפכו לקומונה. "כיוון שסער עובד בתעשייה, הוא מבין מה עובר עליי לפני ואחרי אודישן. מצד שני, הוא לא שחקן, אז אנחנו לא מתחרים על אותה המשבצת. הוא מאמין בי, ולמרות שהוא גדול ממני בתשע שנים הוא יותר ילד ממני. בערב זה 'בואי נצא לאנשהו' ו'לא, בוא נראה סרט בבית'. ביום־יום אנחנו לא מרגישים את פער הגיל. בשבוע הבא נעבור משכונת שפירא לדירה שכורה ביפו מפני שבא לי להתקדם. זה כיף לגור עם עוד זוג, במיוחד עם זוג שיודע לבשל, אבל בא לי לתרגל זוגיות, לבשל חריימה ולאפות חלה. נועה, המורה לכתיבה קומית, תהיה זו שתחתן אותנו".
כשהסוכנת שלה צילצלה ושאלה "את יודעת מי תשחק את קרן?" פריד הרביצה שאגה. "לרגע לא חששתי שאם אשחק טוב מדי בדרמת פשע אקבל טייפ־קאסט של אחת מהשוליים. להפך, הרגשתי בת מזל. גיא בלילה ואלעד ביטון כתבו את קרן כדמות עגולה ומורכבת שהקסימה אותי. עכשיו הם כותבים את העונה השנייה".
גומלת מסמים שמעשנת בשושו?
"נראה לך שבכל מדינת ישראל אין אף שוטר שלוקח שאכטה? ברור שיש. למה שקרן תעבור את העשרימים שלה בלי התנסויות וחוויות? החיים זה הכל מהכל. תוך כדי הצילומים הסוכנת שלי, איילה ברק, צילצלה ושאלה אם אני זוכרת את האודישן שעשיתי, לפני הסגר הראשון, לעונה השנייה של 'שבאבניקים'. אלירן מלכה זימן אותי לאודישן חוזר ונכנסתי לחצאית הארוכה של שפרה, חרדית שיקית שחולמת למלא את כל התפקידים שמוטלים על אישה".
היא גרמה לך להתחזק?
"אל תגזימי, אבל אין ספק שהתבגרתי. פעם הגדרתי את עצמי כחילונית למהדרין. כיום אני לא שופטת ולא פוסלת".
כשאת ובן זוגך מטיילים בקניון, מי מבין שניכם מושך יותר מבטים?
"סער עוקף אותי בגדול. הזרועות שלו הן שרוולים של קעקועים שמלאים בפרטים קטנים. כולם שואלים מי עשה אותם. זה קטע".
ומה אמא שלך אמרה כשהבאת הביתה צלם מקועקע?
"אמא שלי נגנבה לאללה. כשהייתי בת 16 היא שיכנעה אותי להתקעקע יחד איתה וככה עשיתי פרפר בעורף. אחרי זה גם אבא שלי רצה להתקעקע ועשיתי פרח ברגל, אבל מול השרוולים של סער אני מזה קטנה". *
התמונה הראשית צולמה במועדון הגולף קיסריה | הפקה: מיטל ברונר; סטיילינג: חיה וידר; איפור ושיער: גיטלה ברושל, ז'קט: אמריקן וינטג', גרביים: דופל, נעליים: פראדה, כובע: אוסף אישי
