שש שנים עברו על היקום ללא שיר חדש של אדל, ללא אלבום חדש. בפרק הזמן הזה הוציאה טיילור סוויפט - הנערצת על בנה של אדל - לא פחות מארבעה אלבומים. ביונסה, ללא אלבום מאז 2016, הוציאה שירים חדשים. אפילו ריהאנה התארחה בסינגלים של אחרים, ובניגוד לאדל בבעלותה אימפריה עסקית מתוקשרת וחשבון אינסטגרם פעיל, כך שהקשר עם הקהל נשמר.
שש שנים של אלם בעידן של דופק מוזיקלי גבוה, על בסיס מנועי ספוטיפיי או אפל מיוזיק, מרכיבות תקופה מספיק ארוכה כדי להזיק לקריירה, לפעמים בצורה שקשה מאוד לתקן אותה. אצל אדל זה עובד לגמרי הפוך. ככל שהיא מאריכה את שתיקתה ונמנעת ממגע, הערגה של הקהל והתקשורת מבעבעת, ואנחנו אלה שהופכים לחסרי תקנה בגלל, או בזכות, געגועים לקולה, מפריחים השערות, מפריכים שמועות ובעיקר מנסים להבין מתי השיר החדש באמת יקרה.
בכך, בגיל 33, הפכה אדל לסוג של מיתוס, שכל שיר שיוצא מכיוונה מקבל מיד מעמד של אירוע מדיה, עניין נדיר כשלעצמו בתקופה כה רווית מוזיקה. כשאלביס או הביטלס הוציאו אלבומים, והם עשו את זה בקצב די מהיר, המציאות הייתה הרבה פחות דחוסה. אדל מצליחה לעורר סביבה עניין ברמה כמעט אלביסית וביטלסית, אבל בתוך מציאות הרבה יותר אינטנסיבית ותחרותית.
אפשר לנתח כמובן בצורה אינסטנט־פסיכולוגית את ההתנהלות של אדל ולספר שדווקא הרעב שהיא יוצרת גורם לנו לטרוף אותה כשהיא מגיחה משתיקתה. נניח. כמה אמנים שיסכימו לקחת בכלל את הסיכון הזה יוכלו להתמיד ברכבת הרים כזו שבין התפוצצות אדירה לשתיקה רצופה - ועדיין להישאר מעל כולם?
העניין הוא שהמקרה של אדל לא יכול להעיד על שום דבר פרט לעצמה ולכישרון־העל שלה. היא הצליחה לכופף את החוקים הבלתי כתובים של התעשייה ולקבוע את סדר היום, כך שבסוף שתיקתה הארוכה מסתתר שער כפול של 'ווג' - אמריקאי ובריטי. גם המהפך במראה שעברה השאיר פירורים בלבד למדיה עד שאדל החליטה לדבר עליו. "הטיימליין של התקשורת לגבי מערכת היחסים שלי עם סיימון קונקי (האקס) לגמרי מוטעה", סיפרה אדל בראיון בסוג של גאווה. אפשר להבין את תחושת הניצחון שלה אחרי שש שנים מחוץ לרדאר. בסופו של דבר זהו העולם של אדל, ואנחנו בסך הכל אורחים בו.
