גרתי אז בחדר שכור על גג ברחוב יהודה הלוי, קרוב לפינת שינקין, משהו ששימש בעבר חדר כביסה, והוא קטן, התקרה די נמוכה, הקירות עירומים, יש רק שולחן קטן וכיסא, כוננית קטנה, ומיטה כמו־זוגית ברוחב תשעים סנטימטר. על הגג בחוץ ברז מים של חצרות ליד פתח המרזב, ושם אפשר לשטוף פנים בבוקר, ואם רוצים מאוד וגם צריכים — משתופפים כדי שהמעקה יסתיר, מתרחצים ממש, מתעטפים במגבת ורצים בחזרה אל החדר.
כך התחילה ה"זוגיות" שלנו, שנמשכה מעל שנתיים, ובהן נישואים שנגמרו מהר ברוח טובה, ומדי פעם אחר כך שיחות טלפון לא ארוכות. בשנים ההן עבדתי כעיתונאי בתל־אביב ודליה התחילה ללמוד באוניברסיטה בירושלים. לרוב גרה לבדה בדירות שכורות קטנות, והיו זמנים שבהם גרה עם אמא שלה, שנשלחה מטעם הקיבוץ שלה, גבע, ללמוד בירושלים, ובימי חמישי הייתה חוזרת לקיבוץ. כך או כך, הייתי מגיע מדי חמישי בערב, וחוזר לתל־אביב בראשון בבוקר, ומארבעת הימים והלילות שבין ראשון וחמישי נולדו המכתבים. צריך לזכור שבאותן שנים עוד לא היו טלפונים סלולריים, גם טלפונים רגילים לא היו נפוצים, וכמו שדליה כתבה, "אילו היית כאן הייתי מספרת לך, ועכשיו שאינך כאן — אני כותבת לך".
במשך שנים היו המכתבים מונחים אצלי בחושך באיזו מגירה, ולא מכבר העליתי אותם כדי לסדר את המגירה. אחי, יצחק — צעיר ממני בשבע־עשרה שנים, והכיר את דליה כשהיה ילד — בדיוק ביקר אצלי, הסתקרן, הציץ ואמר, "תשמע, תשמע! זה משהו שצריכים להוציא לאור, חייבים!"
בצד דברי אהבה וגעגועים יש במכתבים לא מעט אזכורים של כעסים ומריבות. עשרות שנים עברו ואני מנסה לזכור על מה. אני יודע אל נכון שלא היו בינינו שקרים או בגידות, גם לא קנאות משום סוג, הייתה תמיכה והיה פרגון והייתה אהבה. אם כך על מה ולמה? אני זוכר בעיקר שטויות, אבל ברור שאלה היו רק בועות של מה שרחש בעומק, ואת זה אני יכול בעיקר לנחש. הייתי אז בן עשרים ושתיים או שלוש, כולי בוסר ומטבעי מבשיל לאט, גם בכתיבה שלי, גם באהבה. האידיאל שלי — הכמוס אולי גם מעצמי — היה להיות "גבר יעני!" כמו כוכבי המערבונים, "לא מדבר — יורה!" היא לעומתי, צעירה בשלוש שנים, במרומי בשלותה, גם בשיריה, שירי 'אהבת תפוח הזהב' שנכתבו רובם בתקופה ההיא, גם באהבתה השופעת, ואולי מן השוני הזה נולדו החיכוכים בינינו.
ואני לא שוכח איך שבוע לפני החתונה, שהייתה אמורה להציל איכשהו את ה"זוגיות" שלנו, ישבנו ליד השולחן לתכנן עוד משהו לטקס המתקרב, הסתכלנו זה בזו ופתאום צחקנו ואמרנו ברוח טובה, "מה אנחנו עושים? חתונה פתאום?!" אז מה לעשות? לבטל? כבר שלחנו את ההזמנות... וגם רב כבר יש... ומה עם השמלה? ומה עם החליפה? ובקיצור הייתה חופה והיה טקס קצר ונחמד במועדון "צוותא", ואני כמעט לא זוכר אותו. אחר כך הלכנו ברחוב המלך ג'ורג', שנינו וכמה חברים קרובים איתנו, באמצע הרחוב הלכנו, מכוניות כמעט לא עברו למרות השעה הלא־מאוחרת במיוחד, משהו לא מתקבל על הדעת בימינו, ואנחנו יחפים עם הנעליים ביד, ואת זה אני זוכר, את מגע כפות הרגליים באספלט הכבוש החמים, אני זוכר כאילו זה קרה בליל אמש. ואני זוכר גם את השמחה, ללכת ככה יחפים באמצע רחוב המלך ג'ורג'.
מתוך: 'שלך, דליה' (הוצאת לוקוס)
מוצאי שבת, 21.5.1955
ליוסי.
מן הסתם אקדים אני ואבוא לפני מכתבי אך אין זה מעכב בעדי. ואוֹמר דברים שמקצתם ידועים ומקצתם אינם ידועים. אני סופרת את הימים והשעות ואני באה בריב עם אנשים על שהם־הם ואינם אתה. אני קוראת את 'האחים קרמזוב' ומרבה בקריאה מכיוון שהתמזל המזל וחליתי (קצת). וכל היתר כמנהגו נוהג ויפה מנהגו. מכיוון שחליתי פטורה אני מלראות אנשים זרים ומדרוש בשלומם. ואמא שלי נוחה אליי הפעם. למעשה כתבתי עד הנה דברים שאינם מעלים ואינם מורידים ותבין מה רציתי לכתֹוב ולא העזתי לפרש במילים.
דליה.
