כאן, במרכז לחתירה, לא מדברים על סרטן", מבהירה מיד אורית זיו, קצינה במיל' וסקיפרית בנשמה, שמכירה את המחלה יותר מדי טוב: היא החלימה מסרטן השד, אחותה נפטרה לפני חמש שנים וחצי מסרטן השד, ובת דודה שלה מתה מסרטן השד לפני 15 שנה. אבל אורית היא לוחמת, שהקימה את קבוצת החתירה "לביאות ורודות בישראל". חברות בה נשים שמתמודדות עם המחלה, כאלו שהחלימו, ויחד הן מתחזקות מול החשש שנותר תמיד: שהמחלה תתקוף שוב.
התייצבתי בשעת בוקר מוקדמת במרכז דניאל לחתירה בנחל הירקון בתל־אביב. במקום המתינו כבר חמישים נשים, לבושות כולן ורוד. עוד רגע הן יתיישבו בסירות ויתחילו לחתור, פעילות שהן מבצעות פעמיים בשבוע. חלקן, כאמור, עדיין חולות בסרטן השד ומטופלות, וחלקן החלימו. אנחנו מציינים את חודש המודעות לסרטן השד, והן מספרות את סיפורן עם הרבה אופטימיות, למרות כל הקשיים. מחר יוקרן בכפר בלום הסרט "חותרות לחיים" שמתעד את המסע שהן עוברות.
"לפני ארבע שנים פשוט עצרתי את החיים", מספרת זיו בת ה־62, אם לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים, "טסתי לתאילנד ועשיתי עם עצמי סוג של חשבון נפש. כשחזרתי, לא אשכח את היום, מיששתי במקרה את שד ימין וגיליתי גוש שלא הכרתי. מיד צעקתי לבן הזוג שלי 'אכלתי אותה!'. היה לי ברור שזה סרטן שד עוד לפני שהתחלתי בסדרת בדיקות. הממוגרפיה פסקה חד־משמעית שגם אני חליתי".
אורית החלה בתהליך הקשה כשהזיכרונות מהטיפול של אחותה המנוחה טלי מלווים אותה. "אחת התמונות הקשות, שלא אוכל לשכוח לעולם, היא של הרגל שלה שהתנפחה מאוד לפני מותה בגלל לימפאדמה, בצקת לימפטית", היא מספרת. "מחקרים מדעיים הוכיחו שיש חשיבות רבה בפעילות ספורטיבית אצל נשים עם סרטן שד שעברו כריתה גם של בלוטות לימפה כדי למנוע לימפאדמה. באמצעות החתירה אפשר לשפר את המצב. למשל בקבוצה בכנרת אף אישה לא פיתחה את הלימפאדמה. צריך לציין שהתופעה נמצאת אצל כ־30% מהנשים שחלו בסרטן השד ונותחו בבלוטות הלימפה מתחת לזרוע".
ואכן, עוד במהלך הטיפולים החלה אורית לחתור, וכיום יש בסך הכל 200 חותרות, בכנרת ובירקון.
אהבה ממבט ראשון
הלביאות הוורודות מורכבות משתי קבוצות: כנרת, הפועלת בחסות המועצה האזורית עמק הירדן, וקבוצה החותרת בירקון הפועלת במרכז דניאל בחסות מינהל קהילה אגף צפון של עיריית תל־אביב־יפו. החלוצות בתחום היו בנות "חותרות לחיים", והלביאות התמזגו איתן לאחרונה.
בזמן שאורית משוחחת איתי, אני שקועה במקביל בתוך עצמי, נזכרת כמה חששתי בעצמי מהמילה "לימפאדמה". גם אני חליתי בסרטן השד, והחלמתי ממנו. הפרוטוקול הטיפולי כלל את כל מה שהרפואה יכולה להעניק כדי לתקוף את הסרטן האלים שחליתי בו: טיפולי כימו אגרסיביים שגרמו לנשירת שיער, טיפול ביולוגי, הקרנות רבות וניתוח לכריתה חלקית של השד, כולל בלוטות לימפה, משום שהסרטן התפשט לעברן. כשחליתי, לפני חמש שנים, לא ידעתי שפעילות ספורטיבית יכולה לסייע בבלימת התופעה, והסתייעתי בטיפולי פיזיותרפיה".
מוקדם בבוקר, באור זריחה, אני עולה לסירה. לצידי עשר לביאות, כל אחת והסיפור שלה, אבל כולנו "ורודות". ניר מאיו, סקיפר ומדריך ראשי במרכז דניאל, מעביר לי הדרכה קצרה באחיזה נכונה של המשוט ועל צורת החתירה במים, לפי הקצב שיוכתב לכולנו. ואז מיקי, הסקיפר שלנו, נותן את פקודת החתירה. כולן חותרות בקצב אחיד לעבר גשר הירקון.
אפשר למצוא פה נשים בגילים מפתיעים. רוזי סלע, בת 79 וחצי מתל־אביב, חלתה בסרטן השד שלוש פעמים. הראשונה הייתה לפני 30 שנה, בתקופת מלחמת המפרץ. היא עברה טיפולים מורכבים, כולל כריתה מלאה בצד אחד.
"רק חמש שנים אחרי הכריתה עברתי ניתוח לשחזור השד", היא מספרת. "ואז אחרי כמה שנים חליתי בפעם השנייה. שוב טיפולים ושוב סרט בלהות. ב־2018 גילו אצלי גוש סרטני ממאיר גם בשד השני. חליתי למעשה שלוש פעמים. כנראה זה הגורל שלי. אני לא מפסיקה לחתור כבר כמה שנים וזה משאיר אותי אופטימית וחזקה. אבל לא הכל ורוד בקרב הלביאות הוורודות. למרבה הצער, לא כולן שורדות את המחלה. רק באחרונה נפרדנו מחותרת ותיקה. ערכנו לה טקס, נקרע לנו הלב".
יעל בארי מרמת־גן, אם יחידנית לילדה בת 11, חלתה לפני שש שנים בסרטן השד. "הייתי לפני גיל 44, שמעתי על החותרות ומאוד רציתי להצטרף", היא אומרת, "רק שהילדה שלי הייתה קטנה מדי. היה לי קשה להצטרף בבקרים לחתירות עם הקבוצה. לפני ארבעה חודשים הרגשתי שהגיע הזמן הנכון והצטרפתי. זו הנאה לסיים סשן של חתירה ולהמשיך בשגרת החיים. החוויה לא מסתיימת רק פה. אנחנו חותרות גם פעם בחודש לפחות בכנרת, שזו חוויה נפלאה בפני עצמה".
גלית בארי מראש־העין חלתה בסרטן השד ב־2015. "אחרי לידת בני הרביעי, שילדתי בגיל 45, התגלה בבדיקה שגרתית גוש חשוד בשד", היא מספרת. "הגוף היה חלש מאוד מהטיפולים. לפני שנתיים הכרתי את קבוצת החותרות. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. לא הפסקתי לחתור, עד היום".
אירה גוטמן, בת 60, מתגוררת בכפר בן נון שבעמק איילון. היא נוסעת פעמיים בשבוע למרכז הארץ כדי לחתור עם הלביאות הוורודות. "אני נקייה כבר חמש שנים", היא אומרת, "מי היה מאמין – אני כאן כבר כמה חודשים. האימונים קשים אבל שווים את המאמץ. בכל פעם אני יוצאת מכאן מחוזקת. כשגילו אצלי את הסרטן החיוך שלי נעלם. אבל מאז שאני חותרת הביטחון שלי עלה. קשה אמנם להתעורר מוקדם בבוקר, זה מתחיל קשוח, אבל אחרי כל חתירה אני מרגישה שעשיתי את הדבר הכי נכון לגוף ולנפש".
כמו במניין
בלתי אפשרי להתעלם מהנוכחות של החותרת בראש הקבוצה, שיושבת בקדמת סירת הדרקון: שרה אסטרייכר, בת 70, תושבת ראש־העין. "חליתי לפני עשרים שנה, בספטמבר 2001", היא אומרת. "כשמגדלי התאומים בניו־יורק קרסו אני קיבלתי את הבשורה המרה שחליתי בסרטן השד. זה קרה שלושה חודשים אחרי שגילו אצל בעלי המנוח אלצהיימר. הייתי בת 50 וקצת, לגמרי מתנת שנת יובל לא מתוכננת. מגיל 25 עשיתי בדיקות מעקב בגלל היסטוריה משפחתית, ובסוף זה תפס גם אותי".
אסטרייכר מספרת ש"השוק הראשוני הוא עצום. אבל בחרתי לכרות את שני השדיים ו־26 בלוטות לימפה, בלי צורך לעבור טיפולים נוספים. אני שלמה עם הבחירה שלי. לחתירה הגעתי למעשה כבר לפני עשור. בעלי היה אז כבר במצב סופני, וזה החזיק אותי נפשית".
רחל כהן, בת 63, הצטרפה ללביאות הוורודות לפני שלושה חודשים. בסרטן השד היא חלתה ב־1999. "הייתי אז בקושי בת 40, אמא לילדים קטנים", היא נזכרת, "זה תפס אותי ככה פתאום באמצע החיים, יום לפני בר־המצווה של בני. מצאו אצלי גוש ענק בשד שמאל. עברתי כריתה מלאה, כולל מספר לא מבוטל של בלוטות. רק שאף אחד אז לא הזהיר אותי מתופעת הלימפאדמה. טסתי לחו"ל לאחר שהבראתי וקצת אחרי הנחיתה חשכו עיניי: היד שלי, בצד של הניתוח, התנפחה בצורה מפחידה. לא הבנתי מה זה. המשכתי בטיול ורק כשחזרתי ארצה הבנתי בעצם עם מה אני צריכה עוד להתמודד. לו הייתי מתחילה לחתור אז, לא הייתי מגיעה כנראה למצב הזה. אבל אף פעם לא מאוחר לחתור ולשפר אפילו במעט את המצב. אני מרגישה לגמרי לביאה. אנחנו בעצם מניין בסירת הדרקון. כאישה דתייה, מאמינה, זה לגמרי נותן לי המון כוח. ואני גם מרוויחה חברות נהדרות".
מעבר לפעולות הפיזיות, להיבט הספורטיבי, הבנתי תוך כדי חתירה שיש פה גם מתנה לנפש, לביטחון העצמי. הבנות לא מפספסות את המפגשים, מוקדם בבוקר או לקראת שקיעה בערב, מתמודדות יחד עם האתגר – גם הנפשי – בתוך המים. חלקן כאמור חלו פעמיים ואפילו שלוש, אבל הכוח שהן מקבלות בסירה מספיק להן כדי להמשיך לחייך, לחיות ולחייך. •
