ממלכת עולם הערוּת

מחשבת הלב ונשמת העולם // ג'יימס הילמן - תרגום: מור קדישזון - ידיעות ספרים, בבל - 160 עמ'

שוו בנפשכם את התמונה הבאה שהרגע בדיתי מליבי: גבר מתעורר באמצע הלילה בעקבות חלום מבעית. בחלום, התוודתה בפניו לראשונה בת זוגו זה יותר מעשור, שהיא מנהלת רומן עם גבר אחר. הווידוי מטלטל את הגבר בעודו שרוי בחלומו, והוא מרגיש תחושה עזה של צריבה. כאילו קרן לייזר פילחה את ליבו בלי הרדמה. שניות אחר כך, הוא קם מכוסה בשלולית זיעה והתהום שנפערה תחת תחושת היציבות של חייו מתחילה אט־אט להתאחות מאליה; אולם, באופן מעט משונה, התחושה העזה שחש בחלום עדיין מובנת לו כאמיתית לחלוטין. הוא אומר לעצמו: במציאות, בת הזוג שלי מעולם לא התוודתה בפניי שהיא מנהלת רומן, אבל לוּ הייתה מתוודה, התחושה הייתה זהה בדיוק להרגשתי בשניות האחרונות. קאט.

מה עשו הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה המסורתיות עם התחושה הזאת, האמיתית כמו ידיעת מותֵנוּ הבלתי נמנע? הן שמו את כל יהבן על הסיבות ועל המניעים לחלום, ולחלופין על חילוץ הרובד הסמלי שלו, כדי שיורה לנו על חיינו ה"אמיתיים". כלומר הן שאלו שאלות כגון: מדוע הגבר חלם מה שחלם ומדוע חש כפי שחש, מה הבגידה עשויה לייצג בחיי הערוּת וכיוצא באלה.

מבחינת ג'יימס הילמן – פסיכותרפיסט, הוגה ומסאי – זוהי תמצית עקרותה של הדיסציפלינה. הילמן מבקש להשתהות על החלום, לא לפרש אותו. להבין אותו כדימוי חי, לא כייצוג של דבר־מה אחר בכלל. שהרי, אם ההרגשה בדוגמה הנדונה איננה אמיתית פחות מכל רגש חי אחר – מדוע לעקר אותה מתוכנה? החלום מציג בפנינו "דימויים שהם עצמם לב העניין, הם מורים על עצמם בלבד, ועלינו לפגוש אותם בממלכתם הם – ולא לגייס אותם לממלכת עולם הערוּת", כפי שכותבת מתרגמת החיבור מור קדישזון, באחרית הדבר החכמה. יותר מזה: החלום הוא אחת משתי הדרכים היסודיות של הנשמה שלנו לדבר אלינו (לצד הפתולוגיה) – שדר שנשלח מתוך הקרום הפנימי ביותר. עד כדי כך מעמדו מקודש.

בפסיכולוגיה הפואטית, של הילמן, שהנחות המוצא שלה שונות רדיקלית מהמקובל, אין חציצה ברורה בין פנים וחוץ ואף אין "אני" מובהק, שכן הוא תמיד־כבר משוקע בעולם ללא התר, ולא פחות מכך, העולם משוקע בו — ובמובן המיידי ביותר של המושג. האוויר, המים, הבניינים והכבישים, הם מרכיבים רלוונטיים לבחינת חייו של היחיד, לא פחות מהרגשות, הכוונות והיחסים הראשוניים בילדותו. אצל הילמן, יש ערך לדברים, לא רק לייצוגים שלהם המוקרנים על גבי התודעה. יותר מאשר פסיכולוגיה, זו פילוסופיה כוללת, המבקשת לחלץ אותנו מתוך גבולות ה"אני".

זהו תרגום ראשון להילמן (1926־2011), והוא מורכב משני חיבורים המבוססים על הרצאות שנשא בסוף שנות ה־70. יציאתו לוותה בהייפ מסוים (הכל יחסי, כן), בעיקר בזכות פוסט שפירסם לפני כמה חודשים הסופר דרור בורשטיין, שבו אמר: "הילמן הוא התגלית הגדולה שלי בעשור האחרון (למעשה, מעבר לכך, אבל איני רוצה להישמע פומפוזי)". הציפייה לקראת פגישה באמצע החיים עם הוגה מבריק שטרם תורגם עשתה את שלה גם מבחינתי, אבל קשה לומר שהספרון הנוכחי מספק אותה. האשם העיקרי בכך הוא החיבור הראשון "מחשבת הלב / לב היופי", הארוך משמעותית מבין השניים, שהקריאה בו לא הכי מתגמלת. הוא פתלתל וחזרתי.

הנסיקה מתרחשת רק בחתיכה השנייה, "אנימה מונדי: שיבת נשמת העולם", שם הילמן בהיר יותר ובמונחיו שלו גם אסתטי יותר. בתמצית, הילמן מנסח שם את התפיסה הגורסת שישנה נשמה בכל הדברים כולם – אפילו באובייקטים דוממים – ושהדרך שלה להראות עצמה היא באמצעות הצורה, או האסתטיקה, של הדבר. על כן הילמן מתרה בנו להתוודע ביסודיות ובתשומת לב לכל הדברים שבנמצא, ולהעניק בחיינו מקום לנשמות שלהם, שממילא גם, כפי שציינתי קודם, כרוכות בנשמותינו שלנו.

מאידך גיסא, הפריזמה האסתטית הזאת גם מאפשרת להילמן לנסח ביקורת תרבות מעניינת על האובייקטים המכוערים (בצורתם המנבאת גם את פעולתם) הממלאים את עולמנו, ואפשר רק לשער שבשנים הקרובות קרנו תעלה (והיא כבר עולה; לראיה התרגום הנ"ל) עם אימוץ תורתו על ידי הוגים ופעילים סביבתיים. גם כי הוא דן במישרין בזיהום ובפסולת שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו וממחשבתנו, וגם כי כל תורתו מכוונת בעקיפין להערכה מחודשת של העולם, על החומריות שלו. כשנבחן כל דבר ודבר לפי יופיו, כך הילמן, תקטן המוטיבציה שלנו לזהם ולטנף. •