חרסינה בחנות פילים

ממשלות מתפרקות בדרך כלל מהקצוות: הימין מושך ימינה; השמאל מושך שמאלה; המרכז מתפורר. בעולם מרבים בשנים האחרונות לצטט בעניין הזה שורה מתוך שיר קודר של המשורר האירי וויליאם באטלר ייטס: "דברים מתפרקים. המרכז לא מחזיק מעמד". זה מה שקורה היום לממשל של הנשיא ביידן – בעצם, למערכת הפוליטית האמריקאית כולה: הקצוות מקצינים; המרכז הולך לאיבוד.

ממשלת בנט מתמודדת בימים אלה עם אתגר הפוך: בני גנץ, לכאורה האיש הכי ממורכז בקואליציה, האמצע של החור של הפיילה, מצליח לשגע גם את השמאל בקואליציה וגם את הימין. מדובר בשתי החלטות שגנץ, בתפקיד שר הביטחון, הוא הריבון בהן: ההחלטה להכניס שישה ארגונים פלסטיניים אזרחיים לרשימת ארגוני הטרור וההחלטה לבנות 3,224 יחידות דיור בהתנחלויות. בלשכת גנץ לא הבינו את משמעות האירוע, לא מול ארצות־הברית, לא מול אירופה ולא מול מפלגות השמאל בממשלה. יותר משיש בסיפור הזה זדון, יש בו שלומיאליות. פיל בחנות חרסינה, אומר על גנץ אחד היועצים.

הפוך, גנץ היה רוצה להשיב, הפוך. אני חרסינה בחנות פילים.

כאשר החברים בממשלתו הראשונה של מנחם בגין התחילו לומר בגלוי מה הם חושבים זה על זה, ומה הם חושבים עליו – בגין קרא לתופעה "קלקולים". קלקולים היא מילה מתנחמדת, משהו שכל אינסטלטור יודע לתקן. אבל הקלקולים הפכו את ממשלתו לבדיחה, לפולקלור. התוצאה הייתה מפולת בסקרים. בגין יכול היה להתעשת, לחזור אל הקהל שלו ולהיבחר מחדש – לבנט אין רזרבות כאלה. הוא מבקש להנהיג את שרי ממשלתו, אבל השרים לא רוצים מנהיג: הם רוצים גננת.

העבודה הנוספת של הרוצחים: שנרב

ביום רביעי בערב הוא ישב בלשכתו בכנסת וקיבל את המקלקלים מימינה לשיחות הרגעה. אביר קארה, חייל בצבא העסקים הקטנים, התנפל ברשת על שירלי פינטו, שדרשה נגישות לנכים. היא התנפלה בחזרה. "אני חושב שזה בריא שיש לנו סיעה של אנשים שבוערים בהם העקרונות שלהם", נאמר בהודעה שבנט פירסם אחר כך. האם הוא באמת חושב שמה שבוער להם, בריא לו? אני בספק.

היום מתכנסים חברי הקואליציה לגיבושון באולם שמחות במודיעין. אדיר מילר נשכר כדי להצחיק אותם; חבל שבנט ושקד לא התנדבו להצחיק אותם במקומו, כמו שהפליאו לעשות בסרטוני הבחירות המשותפים שלהם. אחר כך יגבש אותם בנט בארוחת צהריים ויתפלל שכולם יזכרו להתייצב להצבעה על חוק התקציב.

אישור תקציב, לאחר שלוש שנות ניוון וקפריזות, ובמקביל אישור חוק הסדרים משמעותי והתמודדות מוצלחת עם הקורונה, הם הישגים שראוי להתברך בהם. הממשלה הצליחה אפילו להקדים את ההצבעות בכנסת לשבוע הבא, שבועיים לפני המועד. הכל סבבה. ואז, כמו בסרט של טרנטינו, רגע לפני שמחלקים שלל, השותפים פותחים זה על זה באש. על ממשלות כאלה נהגנו לומר: בעת עדנתה הייתה לה בלייה.

טעויות האדם

אופציה: הורוביץ

ההכרזה על ששת הארגונים הפלסטיניים כארגוני טרור גרמה לזעזוע אמיתי ברשת הבינלאומית שנושאת את דגל זכויות האדם. מדובר בתנועה קטנה יחסית אבל רבת השפעה, מדברת בסולם ערכים אחד, באחוות נרדפים אחת ובקשרי חברות רבי־שנים, מחוברת לארגונים בינלאומיים, לממשלות, לתקשורת, חוצה עמים וגבולות. לפחות ארגון אחד מהשישה, אל־חאק, נחשב לתאום הפלסטיני של האגודה הישראלית לזכויות האזרח. חבר אמריקאי שהוטרד מאוד מההחלטה, כתב לי וחזר וכתב, "מוטב שתביאו ראיות, ומהר. הנזק נורא". "ראיות", השבתי לו, "הן לא השאלה. בקרקע הפלסטינית, לאן שלא תזרוק אבן, תמצא ראיה. השאלה היא אם המהלך הזה נבון".

לפני שנתיים וחודשיים נרצחה רנה שנרב, בת 17, ממטען שהונח סמוך למעיין בובין, מול ההתנחלות דולב. אחיה דביר נפצע קשה. השב"כ פתח בחקירה, שהובילה אל המבצעים, אנשי החזית העממית. על פי השב"כ, כמה מהם החזיקו במשרות בארגונים אזרחיים: סאמר ערביד היה האיש שלחץ על כפתור המטען. הוא היה מנהל חשבונות בארגון הוועדות החקלאיות; ראזק פרייג' תיכנן את הפיגוע. הוא עבד באותו ארגון; שעואן ג'בארין, מבכירי הפעילים בחזית העממית, כיהן כראש ארגון אל־חאק; אעתראף רימאווי היה מעורב בהכנת התשתית לפיגוע. הוא היה רשום כעובד בביסאן – מכון למחקר ולהגות, אחד מהשישה. כל הארגונים התפרנסו מהסיוע שקיבלו מממשלות ומעמותות באירופה. לטענת השב"כ, לא הייתה הפרדה: הכסף שניתן למאבק לזכויות אדם מימן משכורות ותשתיות טרור. לאירופים הוגשו חשבוניות מזויפות.

איש עדיין לא הורשע בדין: המשפט אמור להיפתח בחודשים הקרובים. בינתיים, הבירוקרטיה עשתה את שלה: השב"כ העביר את החומרים שאסף למשרד המשפטים, למשרד הביטחון ולמשרד החוץ, בצירוף המלצה להכריז עליהם כארגוני טרור. הטיפול בנושאים האלה במשרד הביטחון מסור משום מה למטה ללוחמה כלכלית. המטה גיבש הצעה להחלטה. משרד המשפטים אישר. משרד החוץ יידע כמה שגרירים במדינות התורמות. שר הביטחון חתם. כל אחד מילא את חובתו, דרך שגרה: אף אחד לא חשב פעמיים.

הידיעה פורסמה שבוע לפחות לפני המועד. למה? פקיד עשה טעות. ארגוני זכויות אדם בעולם קפצו לשמיים. לא היה מי שישיב להם. הארגונים בארץ תבעו דין וחשבון ממפלגות השמאל. התברר שאיש לא טרח ליידע את המטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה או את ראש הממשלה עצמו. בלשכת שר הביטחון לא הבינו על מה המהומה: עובדים שם על ההכרזה מאז חודש מאי. זה עניין שגרתי, לא עניין לראש הממשלה.

נזיפה: בלינקן

אחד הקולות הבולטים בארגוני הזכויות בישראל טען באוזניי שלא מדובר בלחימה בטרור אלא בלוחמה כלכלית: כל הרעיון הוא לייבש כספית ארגונים פלסטיניים שתומכים ב־BDS. בשב"כ מכחישים בתוקף: ראש השב"כ החדש, רונן בר, נפגש השבוע עם יו"ר מרצ ניצן הורוביץ ויו"ר העבודה מרב מיכאלי. הוא הציג להם חומרי חקירה. אילו היו מציגים להם את החומרים לפני שהסערה הפוליטית פרצה, היה להם קל יותר להשתכנע.

החזית העממית לשחרור פלסטין היא ארגון טרור קטן שעתידו מאחוריו. ברור שצריך לטפל בו. בכל שנוגע לארגוני זכויות אדם, המשחק הוא בין עלות לתועלת: מה המחיר המדיני וההסברתי, האם אין דרכים אחרות. יש דרכים, אבל נדמה שאיש לא טרח לחשוב עליהן. לא מוכרחים לפוצץ את מגדל התקשורת בעזה: אפשר לנטרל אותו. דין דומה חל על הארגונים.

אשר לטרור, מוטב לא להתמכר למילה. כאשר כל דבר הוא טרור – טרור פלילי וטרור כלכלי וטרור בלונים וטרור בטיקטוק – האימה עוברת זילות. תפסת מרובה, לא תפסת.

רק משוגע מפרק

ביום רביעי בבוקר מגיעה מרב מיכאלי לבית קפה קטן לצד קניון ערים בכפר־סבא. הקפה מלא, בעיקר נשים. היא מתקבלת במחיאות כפיים ובבקשות לסלפי. משהו מקסם ההישג שלה בבחירות שב ומופיע. מיכאלי מתמסרת בשמחה.

בישיבת סיעת העבודה ביום שני תקפה מיכאלי חזיתית את גנץ. על הכוונת שלה היו שתי ההחלטות שלו בעניין השטחים: בשתיהן היא לא שותפה. היא האשימה את גנץ בנזק למדינה. "הוא אומר שהוא רבין, אבל הוא לא רבין", נאמר בהודעה שיצאה בשם מפלגת העבודה. גנץ רשם לפניו שתקפה אותו, אבל נמנעה מלתקוף את בנט ולפיד: הוא הניח שהיא הולכת על הראש שלו משום ששניהם פונים אל אותם 15 מנדטים שעדיין מתגעגעים לרבין, 26 שנים לאחר הרצח. "אתה טועה בגנץ", אמרה לי מיכאלי. "הוא לא מרכז, הוא ימין. איך אתה מסביר את העובדה שהוא מקדם בנייה בהתנחלויות?"

אבל את הממשלה את לא תפרקי. בשום פנים. בעצם, מה רוצים הבוחרים שלך? שאלתי.

"גם אלה שנמצאים עמוק בשמאל לא רוצים לפרק", אמרה. "לא באמת. בדרך להקמת הממשלה אמרו לנו, ותרו על הכל, רק תקימו ממשלה בלי נתניהו. עכשיו אותם אנשים שואלים, למה אתם לא נלחמים?"

בואי נדבר על תחבורה, אמרתי. כשרת תחבורה קיבלת תקציב שאף שר תחבורה לפנייך, גם לא ישראל כץ, לא יכול היה לחלום עליו: תוכנית חומש ראשונה לתחבורה הציבורית, שכוללת 46 מיליארד שקל לחמש שנים לרכבת; 7.5 מיליארד שקל לקווי אוטובוסים; רכש של עד 4,000 אוטובוסים; שני מיליארד שקל לשבילי אופניים בכל הארץ, ועוד ועוד. כשיש כל כך הרבה כסף על השולחן, כל כך הרבה כוח, כל כך הרבה מקום לחזון, רק משוגע מפרק.

מיכאלי היא עכשיו אם לתינוק ששמו אורי, במזל טוב. ביקשתי לדעת אם שינתה את דעתה בנושא שעורר סערה ציבורית עזה: ההחלטה שלה לבטל החלטתה של קודמתה, מירי רגב, לחייב הורים להתקין מכשיר שמתריע על תינוק שנשכח באוטו.

"לא שיניתי את דעתי", אמרה. היא חזרה אל אחד השיעורים שלמדה כאם טרייה. "הייתי ארבעה שבועות בפגייה בפנסילבניה. דיברו איתנו על מוות בעריסה. אמרו לנו שצריכים להקפיד שהתינוק יישן על הגב. אל תסמכו על אף מכשיר אלקטרוני, אמרו לנו. הוא לא יפתור לכם את הבעיה. סיפור ההתרעה במכונית מקביל לחלוטין: שום מכשיר לא פותר את זה. מה הטעם להכריח את ההורים לשלם המון כסף ולקנות מכשיר שלא עובד?

"שכחת ילד במכונית איננה תאונת דרכים. היא כמו טביעה באמבטיה או בבריכה. אני מנסה להוציא מהבאר אבן ששרה פופוליסטית זרקה לתוכה".

נזק במקום תועלת

יו"ר מרצ ניצן הורוביץ היה שלשום בברלין. הוא נפגש עם הקנצלר המיועד, אולף שולץ – מפגש ראשון של שר ישראלי עם המנהיג העתידי של גרמניה. "פגישה מצוינת", אמר לי הורוביץ. "היחסים יהיו טובים ביותר".

שולץ, ראש המפלגה הסוציאליסטית, דיבר בזכות פתרון שתי המדינות. הוא נמנע מלהזכיר את ההחלטות על בנייה בהתנחלויות ועל הארגונים האזרחיים הפלסטיניים. מי שעשה זאת, בפגישה נפרדת, היה נורברט וולטר־בוריאנס, המזכ"ל המשותף של המפלגה. הורוביץ הסביר שהממשלה קמה על בסיס הסכמה לשמר את הסטטוס־קוו. זה מה שיש. העיקר שתישמר האופציה לשתי מדינות, הסכימו שניהם.

האם מרצ תפרוש? לא. "הממשלה הצילה את הדמוקרטיה הישראלית", אמר. "אבל לא לעולם חוסן".

שאלתי את הורוביץ, ובנפרד את מרב מיכאלי, האם שינו את דעתם בעקבות הפגישה עם ראש השב"כ.

"קשה לי לשפוט", אמר הורוביץ. "בכל מקרה, לא עושים דיון כזה בדיעבד".

"לא מתייחסת לעניין לגופו", אמרה מיכאלי. "הטענה שלי היא על פעולה בחוסר תיאום והכנה. נגרם לישראל נזק במקום תועלת".

במילה אחרת, פרוצדורה.

כשהאמריקאים זועמים

. 

הממשל לא מתרגש במיוחד מהפגיעה בארגונים הפלסטיניים: זאת בעיה של האירופיים. הוא מתרגש מאוד מהבנייה בהתנחלויות. שר החוץ האמריקאי בלינקן התעקש לדבר על ההתנחלויות עם גנץ: השיחה הייתה לא נעימה. עלה ממנה ריח של הפרת הבטחה, גם הבטחה אישית. ההודעה שהאמריקאים הוציאו אחר כך הייתה קשה. הם "התאכזבו", מילה שמשדרת פטרוניות, נזיפה של אמא פולנייה.

אני לא בטוח שהם צודקים.

במהלך ביקורו של בנט בוושינגטון שיכנע הצוות שלו את אנשי הממשל לא ללחוץ עליו בענייני הגדה. כל לחץ שלכם מאלץ את השמאל בממשלה לחולל משבר, הסבירו. הרי השמאל בישראל לא יכול להתייצב ימינה מהממשל בוושינגטון. האמריקאים הבינו: גם הם לא רוצים לראות בשובו של נתניהו לבלפור.

השבוע נסדקה ההבנה. אולי זה משום שהשמאל במפלגה הדמוקרטית לוחץ ומשפיע; אולי משום שהאנשים בצמרת ממשל ביידן זועמים על ההתנחלויות באמת. הן גורמות להם להתבייש באהדתם לישראל.

אבל לממשל ביידן נאמר מהיום הראשון שהבנייה בהתנחלויות תימשך. סיפוח לא יהיה, אבל גם הקפאה לא תהיה. אחרת הממשלה תתפרק. כל תוכנית התנחלות עוברת שלושה שלבים: הפקדה, תוקף (אישור) במועצה הארצית לתכנון, שיווק. 1,344 דירות אושרו להפקדה. 1,800 אושרו סופית. זה פחות מהמספרים בתקופת טראמפ ויותר מהמספרים בסוף טראמפ ותחילת ביידן, כשגנץ חסם את נתניהו, ואחר כך, כשנתניהו התחנן לשווא לפגישה עם ביידן. מחרתיים, יום ראשון, יאושרו 1,300 דירות לפלסטינים, רובן הלבנה של בתים שנבנו שלא כחוק.

לא רק גנץ: בנט דחף לאישור התוכנית, ליהודים כדי לשמח את הימין, לערבים כדי להרגיע את האמריקאים.

העבריין טוב לביזנס

כתבתי כאן בשבוע שעבר על הסיוע הנדיב שמקבל מהתקשורת הכהניסט איתמר בן גביר. בעקבות זאת קיבלתי ממנכ"ל תנועת דרכנו, יאיא פינק, נתונים מאירי עיניים: לפי בדיקת חברת יפעת למחקרי מדיה, בארבעת החודשים מתחילת מאי עד תחילת ספטמבר תפסו הכתבות בטלוויזיה וברדיו שבן גביר היה המרואיין המרכזי בהן, 3,396 דקות. הראיונות נטו, הוא והמיקרופון, תפסו 2,347 דקות – הרבה זמן.

במספר ההופעות בתקשורת האלקטרונית בן גביר הוא החמישי מבין הפוליטיקאים בישראל. הוא בא מיד אחרי בנט, נתניהו, לפיד, שקד והורוביץ, שזכה לחשיפה רק בגלל תפקידו כשר בריאות. ליברמן, מנסור עבאס, מיקי זוהר ובני גנץ השתרכו מאחור. ערוץ 12 טיפח אותו במיוחד. השיא היה כשסיון רהב־מאיר נתנה את הבמה לבן גביר ביום השנה לרצח רבין.

"קיצונים היו ותמיד יהיו", אמר לי פינק. "הסיפור הוא כלי התקשורת. חלק מהם שכחו את תפקידם. הם הופכים את הגזענים והקיצונים למודל לחיקוי".

את המניע העסקי לתהליך ההלבנה של בן גביר אפשר להבין: העבריין שהכשיר רצח ראש ממשלה ממלא לערוצים זמן אוויר. הוא יוצר טראפיק ברשת: זה טוב לביזנס. היום הוא בחדשות; מחר הוא יהיה זמר במסכה. מה שקשה להבין הוא למה איש מהטאלנטים, כוכבי הפאנלים, המטיפים בשער, לא אומר לבוסים שלו, די, עד כאן. השדרנים טובלים באולפנים, ושרץ על ידם. ¿

nahumb@yedioth.co.il